עורו האשכנזים!  [א]

או:  תסמונת הוּלַכנו שלא"ל

[ פוסט של מחאה. פוסט-טראומטי. ראשון. נוספים יבואו ]

בשבת, 22.6.18, מלאו לי בדיוק 76 שנים ועוד תשעה ימים. ואללה, ואבוהא!

כמקובל עלי במועדים חגיגיים במיוחד, אחזתי  במוסף האחרון של '7 ימים'/ידיעות אחרונות והחילותי מעלעל בו.

 והנה, אופס... שוזפות עיני תמונה ובה אשה-נערה המעמידה פנים כי היא דוחפת קרונית על מסילונת ברזל של מחצבה, והקרונית עמוסת מטען אבנים כבד. השנה היא 1941, והאישה הצעירה, ארוכת הרגליים וחטובת הגוף, ועימה שתי עמיתותיה, הן חיזיון נחמד בתמונה אשר מאיירת רשימה נחמדה של דניאלה לונדון-דקל. לונדון-דקל הוסיפה בָּלון קומיקס לַתמונה בת שבעים ושבע השנים. הבלון קורץ-נוזף בצעירות, שמרבית ירכיהן חשופות ועל שאריתן העליונה מכסים מכנסיים קצרים בני התקופה ההיא: "בנות, שימו עליכן משהו". התמונה היא איור למאמרה של המאיירת, שתכנו אינו מענייננו כעת. צחקתי קלות, בשל הנזיפה שאיננה נוזפת, ואז אמרתי לעצמי "רגע, אני מכיר את הצעירה בקידמת התמונה. זוהי אביבה אָלֶף".

  אביבה אלף, הצעירה הנחמדה הזו, היתה אז עולה זה מקרוב באה מצ'כיה, פליטה, ניצולה טרם-שואה. אז היתה היא קרויה אביבה אברהמי, אמו של ידידי ובן כיתתי, אלי אברהמי. אביבה התחתנה אז עם יצחק אברהמי, חבר קיבוץ בית השיטה. אלי בנם  נולד  - כמוני  -  בבית השיטה, כשנה לאחר שצולמה התמונה.

 חביב.

הלא כן?

הכן כן?

כן ולא.

מדוע?

הנה מדוע:

 לונדון-דקל ועורכיו הגראפיים של מוסף 'ידיעות אחרונות' לא ידעו את שלמדתי אני כשעתיים לאחר שציחקקתי למראה ההתמונה הזו. מלמטה לתמונה ישנו כיתוב: "חברות קיבוץ עין חרוד עובדות במחצבת הקיבוץ. -  1941"

איני יודע אם המחצבה היתה שייכת אז לקיבוץ עין-חרוד, אך הצעירות שבתמונה לא היו חברות עין חרוד. שלושתן היו בנות קבוצת עליית-הנוער מבית השיטה, שכמה מאות כמותן חולצו מצ'כיה לאחר סיפוחה לגרמניה המנואצת, מעט לפני פרוץ המלחמה. רבות מהן, ואולי כולן, הגיעו אז (1939) לקיבוצים, כקבוצות של עליית הנוער.

אתם שואלים 'טוב, אז מה?' 

אז הנה זה בא: צילצלתי לאלי, בנה של אביבה אברהמי, לימים אביבה אלף, לאחר שהתחתנה עם חיים אלף באיילת השחר.  שאלתי את אלי אם אמו אכן עבדה במחצבת הגלבוע שליד מעיין חרוד. תשובתו היתה חיובית. אמרתי לו שראיתי תמונה שלה, בעיתון, והיא נראית בה עובדת במחצבה. "אמא שלך היתה, אכן, כמו שסיפרת לי,   צעירה נאה וחטובה", אמרתי לאלי והוספתי: "מה זה, היא השתגעה לעבוד במחצבה?"

 אלי צחק וסיפר כי היא לא השתגעה. כלל וכלל לא.

אז מה?  אז הנה. הסיפור הבא הוא אמיתי, ככל שיישמע לא כזה:

אביבה ושתי חברותיה נענשו על שנתפסו על חם. חטאן היה שנתגלה כי הן משוחחות ביניהן בצ'כית ובגרמנית, שפות אמותיהן ואבותיהן, שפות ילדותן ותרבותן ומכורתן שהפכה אז לקבר משפחותיהן. זאת, בניגוד לאיסור מפורש לעשות כן בפרהסיה ואף בשיחות פרטיות. את האיסור הזה הנחיתו עליהם המדריכים, שניהם שמות ידועים למדי בבית השיטה ומחוץ לה.

האחת היתה תקוה שריג, אשה חכמה להפליא, גננת, סופרת ילדים, רעייתו של נחום שריג,  מי שיהיה לימים מח"ט חטיבת הנגב של הפלמ"ח, ואימו של יוסי שריג, משורר ומלחין מחונן שנהרג במלחמת יום כיפור.  

השני היה אריה בן גוריון, איש חכם, כריזמטי, דעתן, תקיף, אשר דודו עמד להכריז משהו חשוב במוזיאון תל אביב, שבע שנים מאוחר יותר.

אז מה? אז הנה: השניים (ייתכן שהיו שותפים נוספים להחלטה הזו) גזרו על הבנות עונש: עבודה במחצבת הגלבוע. זה היה עונשן של מי שההינו לדבר בשפות אימן, צ'כית וגרמנית. לא ערבית, לא ערבית מרוקאית, לא לאדינו. ניהול שיחה בצ'כית או בגרמנית היה עילה לעונש של עבודת כפייה במחצבה. הנה בסיס מוצק לסידרה תיעודית על התעללות הממסד המזרח אירופי ביהודי מרכז אירופה.

גיחי-גיחי?

כן.

אבל, אכן, היו דובים והיה יער. אך לא היתה סיבה כלשהי ליצירת פיברוק של מזימת קיפוח ונישול ודריסת זכויות ורמיסת תרבות.

כמה זמן נמשכה ההגלייה למחצבת הגלבוע? אלי, ואני בעקבותיו, איננו יודעים. נראה שלא היתה זו עבודת פרך: אביבה סיפרה לאלי בנה, כי "היה דווקא די נחמד". היא בישלה ודאגה ללוגיסטיקות למיניהן. גם הצילום מגלה לנו שכפות רגליה נתונות בסנדלים. וכך גם הצעירה שלידה. נעליים חובקות רק את כפות רגלי הצעירה השלישית. נראה שלפחות שתיים מבין שלוש הצעירות לא העמיסו אבנים כבדות אל בטן הקרוניות ולא דחפו את קרוניות-הפרך אל יעדן. אבל את הסיטואציה הבסיסית אין למחוק: שלוש צעירות שברחו מצ'כיה ברגע האחרון לפני טרזינשטאט/אושוויץ, נענשו קשות בארץ ישראל העובדת, על שההינו לדבר את השפות שליוו את ילדותן ונעוריהן. הבו נזכור כי גם אם לא היו ידועים אז (1941) כל מוראות ההשמדה, ברור היה כי חרב מונחת על גרון משפחותיהן שנשארו בצ'כיה.

אם הייתי יוצר דוקומנטרי חדור תחושת קיפוחם הנורא של יוצאי מרכז אירופה, הרי הסיפור הזה היה לי איור אידיאלי לטענה אפשרית: החלוצים הפולנו-רוסים התעללו ביהודי מרכז אירופה ובתרבות שהביאו עימם.

   קישקוש?  כן, קישקוש. אף כי, כאמור, היו דובים והיה יער.

הרי לכם איור סיפורי נוסף: נינה ויטנברג, לימים חרמוני, היתה אמי. כאשר הגיעה לבית השיטה, היא הביאה עימה מגרמניה יופי נדיר, קומה מעוטת-סנטימטרים, כישרון משחק ורצון עז לתת לו ביטוי.

כאשר רצתה אמי להצטרף לחוג הדרמטי של בית השיטה, היא סורבה: "נינה, הכל בסדר, אבל בגלל המבטא היֶקי שלך, נו.. זה אי אפשר". אמי הסבה את תשוקת התרבות שלה לזמרה, והצטרפה למקהלה הנהדרת של בית השיטה, שעליה ניצח ארנסט הורביץ. שמו של המנצח העיד עליו כי לא עלה ארצה מתימן ולא מוארשה. ארנסטים באים רק מגרמניה. "זה היה פִּשפילי פיצוי יפה מוֹאוֹט על החוּק הטְרָמאטי שלא נתנו לי ליכָּנֵס אֶלָף פִּיקְלָל המיפְטא שלי", אמרה אמי.

האם היו בית השיטה וקיבוצים אחרים מַגְרסות יֶקים?  כלל וכלל לא.

האם לקחו היֶקים את קשיי קליטתם ועשאום דגל לנפנף בו וקרדום לחפור בו?

הם לא עשו כן. לא הם ולא הצ'כיות 'המגורשות לעבודות כפייה' במחצבה בשל כך שדיברו ביניהן בשפות ביתן הנחרב. הנשמות נשרטו, הזכרונות נשארו, אך העגלה המשיכה במסעה, כאשר התושייה, ההשכלה וההשלמה עם הקשיים, היו מנוֹעים של שישים כוחות סוס המושכים אותה.

לא בבית השיטה ולא בקיבוצים אחרים ולא ברחבי הארץ כולה הונפו אז דגלי הוּלכנו שולל, ודגלי שלא"ל, שָתו לנו אכלו לנו. הנחישות, ההשכלה, ההכרוּת עם הכישורים שהעניקה המאה העשרים למי שבאו בשעריה כאשר באה היא בשערי הזמן, כל אלה היו כלים שעמדו לרשותם של היֶקים ושל קודמיהם ממזרח אירופה, אותם שהספרדים של א"י בזו להם בשלביה הראשונים של הציונות המוגשמת.

אבי ואמי למדו משפטים בברלין. בקיבוץ עבד אבי בהנהלת החשבונות, ואמי היתה 'חובשת', אחות מעשית. ולא שתו להם ולא אכלו להם. והם גרו כעשר שנים  -  כַּנערות הצ'כיות שבתמונה, וכְתקוה שריג וכאריה בן גוריון  -   במעברות הקיבוצים, אוהלים וצריפים ששיכוני הבטון של ראשית המדינה היו כארמונות לידם. ולא אכלו להם ולא שתו להם. הם לא הולכו שלא"ל. רק לאחר תשע-עשרה שנים בארץ, זכו הורי לדירה שהיא יותר מחדר אחד, והיא בטון ובלוקים אמיתיים, ובה פלאים מרהיבים: כיור, ברז, אסלה, טוש. והם לא חשו כי הם הולכו שלא"ל.

ובני הדור השני והשלישי והרביעי של הורי ושל הצ'כיות המגורשות לעבודת כפייה במחצבת הגלבוע, ושל אריה בן גוריון ותקוה שריג, אף הם אינם ניזונים מסיפורי קיפוח והולכת שלא"ל.

  עבודה קשה, למידה, רכישת השכלה, היותם חלק מקבוצת החוד של המאה העשרים,  - אלה עמדו לימין האשכנזים לגווניהם.  

 ומכאן נסיק כי ניסיון כן, ניסיון מפוכח ועקבי להשתלב במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת, הוא החשוב שבמרכיבי המפתח להחלצות מבוֹרוֹת הבוּרוּת והנחשלות והש"סיזם והבאבא סאליזם וכל ה... (אוּפּס... נשמור על מקלדתנו) הזה.

  ניפנוף שונא בתרבות הולָכָת השלא"ל, לא יביא את המנפנפים אלא להעמקת השקיעה בערוגות הבושם של עילגות ושל הֵחַסמוּת תרבותית ושל נחשלות המתגאָה בהיותה כזו, גאווה נוסח מרי רג'וב-צ'כוב.

נישוק ידיהם של גנבים מורשעים  -  בין ששמם דרעי ובין שלא  -  גנבים הבזים למנשקיהם, התמימים והאחרים, לא תביא אלא לשחיקת יכולתם של מושיטי השפתיים לעלות על רכבת המאה העשרים ואחת.

האזינו לי היטב, אנשים שמוליכיהם-שלא"ל משַקעים אותם בְּמיזמים של המאה העשרים ואחת לפני הספירה: טלו את גורלכם בידיכם. עִזבו את שוללי התקדמותכם; הַפנו גבכם לסוכני הדמעות שחיתוך בצל הולידן; בוזו לדמעות משקרות ומשכרות ומסַממות שינאה.

נתקו מוסרות שהשליכו עליכם גנבים ומאחזי עיניים ושוללי שלא"ל. בואו אל המאה העשרים ואחת. נותרו לכם רק שמונים ושתיים שנים להצטרף אליה.  

והפעם: "מוחיק". סיפור קורע לב, קורע מצחוק.

מוחיק

מוחיק הוא היה מוחא כפיים שזה העבודה שלו. תמיד היו מזמינים אותו למופעים ולארועים ולהשקות של ליינים או איך שקוראים לזה, וכאלה, ושל בקבוקים חדשים של יין ואפילו היו מזמינים אותו לאסיפות של מפלגות וכאלה. ועוד כל מיני, שתיכף אני יספר על זה.

מרוב שהוא היה מפורסם וגם ידוע, הזמינו אותו לפעמים להלוויות, ולפעמים היו מתחלקות לו שם כמה מחיאות אחרי שמישהו היה אומר כמה הנפטר היה איש נפלא. תמיד העירו לו שזה לא המקום, אבל סולחים לו. כי כל הארץ ואפילו כל המדינה ידעו שמיכאל, שקוראים לו מוחיק בגלל המקצוע,לא יכול להתאפק, ושהוא מתרגש הוא מוחא כפיים אפילו שזה לא בדיוק במקום.

פעם לקחו אותו למסע-החיים שזה מתי שנוסעים לאושוויץ וכאלה מקומות, ומתי שהזמר גמר לשיר - אולי זה היה יורם גאון ואולי זה הנשיא ריבלין שר שם -  מוחיק הרביץ חתיכת מוחיק שזה היה מאוד לא לעניין והפולנים שהיו שמה אמרו שאולי זה פרובוקציה של גבלס, אפילו שכולם ידעו שגבלס הוא מת די הרבה שנים לפני זה. אבל באמת זה לא היה פרובוקציה, לא של גבלס ולא של ג'יבלי ולא של גבלז'ינסקי ולא של אף אחד טוב או רע, נאצי או יהודי או אפילו פולני.

זה היה התרגשות של מוחיק.

אתם יודעים מה זה לשמוע את יורם גאון או אולי זה היה ריבלין הנשיא, שהוא שר 'התקוה' ואולי זה היה שיר אחר, אני לא זוכר, מול המשרפה פה והקרונות רכבת שם ואתה יודע שהמון יהודים הלכו כאן כצאן? זה היה באמת מרגש ואפילו אני, שאני לא בוכה ככה בקלות, נזלו לי כמה דמעות. ובגלל זה לא כעסו על מוחיק, אפילו שהפולנים הם כן כעסו והצעירים היהודים האמריקאים ממסע-החיים הם צילמו אותו מכל הכיוונים והוא היה די מבסוט מזה, אפילו שזה לא יפה ולא לעניין להיות מבסוט מצילומים באושוויץ וכל זה.

אבל הרבה שנים לפני זה, מוחיק הוא היה מוחא כפיים רק בהופעות של זמרים. בעצם איך זה התחיל אצלו? כבר בזמן של הלידה. זאת אומרת הלידה שלו. כבר, תיכף, מתי שראו במבחוץ של האמא שלו רק את הראש ואת הידיים של מוחיק  -  שאז עוד לא קראו לא קראו לו ככה כי לא ידעו שהוא כזה מחיין  -  כבר אז ראו שהוא מלטף יד אחת עם יד שנייה, כאילו שהוא מוחא כפיים. בחיי!  וזה היה כל כך לא רגיל שהרופא המיילד הוא צילם אותו. רק צילום, לא וידיאו, כי אז עוד לא היה. תזכרו שמוחיק הוא נולד שש שנים לפני שמדינת ישראל.

והרופא המיילד הוא הראה אחרי יומיים, אחרי שהאמא שלו התאוששה קצת וכבר קראו לתינוק מיכאל, הרופא המיילד הוא הראה לה את התמונה של התינוק שיד אחת כאילו מוחת כף עם היד השנייה, והאמא היא אמרה: "בחיי, תראה דוקטור, הוא ממש מוחא כפיים". רק מה, היא לא אמרה ממש, כי היא אמרה מאמעש, כמו פולניה, כי היא היתה פולניה. והיא מאוד שמחה כי אז עוד לא ידעו כל כך מה קורה בשואה, אפילו שזה כבר היה. ואז הרופא המיילד הוא אמר לה: "אז נקרא לו מוחיק. כי הוא כבר מיכאל, נכון? מאתמול כבר, שנתתם לו את השם שלו. והוא מוחא כפיים, נכון? אז נקרא לו מוחיק. נו, מה את אומרת?"

והאמא, היא הסכימה.

 אבל בתנאי שגם האבא יסכים. והאבא, שהוא היה תופר מזרונים וגם הוא היה פולני או אולי רומני, הוא הסכים ומאז גם הם וגם כולם קראו לילד הזה מוחיק. וככה זה הולך עד היום. הוא מוחא כפיים מתי שהוא מתלהב ממשהו. והמון שנים זה היה העבודה שלו. ממש המקצוע שלו.

אבל עוד לפני שזה היה העבודה שלו, מתי שהוא היה רק בן שש וקצת, הוא שמע את הנאום של בן גוריון שהוא מכריז שקמה המדינה, ומוחיק הוא היה עם ההורים שלו ועם עוד הרבה אנשים בבית של מזל התימניה שהתחתנה עם שמילקה הפולני, שזה סיפור מעניין אבל זה לא לעניין לספר אותו עכשיו. ולמה ההורים שלו הלכו לבית של מזל ושמילקה? כי לא היה להם רדיו. זה מובן מאליו, לא? אז מתי שבן גוריון דיבר, מוחיק  -  ואני מזכיר לכם שהוא היה רק בן שש וקצת  -  הוא ידע בדיוק מתי למחות כפיים, והוא נתן כפיים לפני שהקהל שישב שם ברדיו מחא כפיים. תמיד. הוא לא פיספס. חבל שלא הקליטו את זה. זה היה באמת משהו-משהו. ואז שמילקה, הפולני של מזל התימניה, הוא התפעל מאוד והוא אמר:"מוחיק, מתי שתהיה גדול, אתה צריך לעבוד בלהיות מוחיק-כפיים. זה פרנסה מכובדת". כולם צחקו, אבל שמילקה לא ידע כמה הוא צודק.

רק מה, בהתחלה זה לא היה מקצוע אצלו. זאת אומרת שהוא לא עבד בזה. אבל מה, מלפני איזה כמעט ששים שנה, מוחיק היה בהופעה של אסתר רייכשטט, שאחר כך היא שינתה את השם שלה. ומה היה?  איך שהיא עולה לבמה, עם החבר הזה שלה  -  אבל מה-זה בהתחלה! תיכף בהתחלה  -   מוחיק הרביץ מחיאות כאלה שכל הקהל הלך אחריו וכמעט חצי גג עף מרוב מחיאות כפיים. וככה זה הלך אחרי כל שיר, וההופעה היתה מאוד מוצלחת אפילו שבסוף באמת כל החצי גג עף מרוב שמחאו.

ואסתר היא היתה מאוד מרוצה ומאז כל הזמרים שהיו אז בארץ  - ולא היו כל כך הרבה כי לאנשים לא היה כסף לשלם וכל זה -  היו מזמינים אותו. בהתחלה, זה היה בחינם. לא שילמו לו. אבל אז התלבש עליו אמרגן אחד, "חיימקה הפקות" קראו לו, והוא דאג שישלמו לו כי לעבוד בלי שמשלמים זה פראייר.

ואז זה התחיל עם המפלגות. הכי ראשונים שקראו לו היו הדתיים. שהיום קוראים להם הכיפות הסרוגות. כי אצלם היה יבש והנאומים לא הזיזו לאף אחד ואף אחד לא התרגש, אולי כי לא היו שמה בחורות, שאסור, כי הם דתיים. והפעם הראשונה עם המפלגה של הדתיים זה היה בנאום של מנהיג רק קצת חשוב שלהם, ש.ז. כהנא קראו לו. ומתי שמוחיק הוא התחיל עם הכפיים, לאט לאט החבר'ה התחממו, ובסוף אפילו הגג התרומם קצת מעל לראש של ש.ז.כהנא, אפילו שזה היה בכלל במגרש חנייה, שכבר היו אז לא מעט מכוניות, ובטח שהיו מכוניות בתל אביב, ששם הנאום של ש.ז.כהנא הוא היה. אבל הגג שבכלל לא היה שם, הוא התרומם קצת. ככה זה שעובדים ברצינות ואלוהים הולך איתם.

אחר כך הזמינו אותו גם לכנס של הקומוניסטים בתל אביב וגם בחיפה, וגם שם זה עבד יפה והגג התרומם קצת. ואז הוא אפילו הופיע בכנס של הקומוניסטים באום אלפחם, אבל שם הוא פישל, כי הוא לא הבין מה טופיק טובי צועק, ומתי שטופיק טובי צעק בערבית 'והצבא היהודי הורג כל יום אחד או שניים מהשבאב שלנו', אז מוחיק, שהוא לא הבין מילה בערבית חוץ מכמו שכולם לקלל קצת, הוא מחא כפיים בהתלהבות כמו שהוא יודע, ועוד יותר, כי הוא לא הבין בכלל מה טופיק טובי אמר, והם הבטיחו לו שאם הוא יעבוד טוב, הם ישלמו לו יותר. אז השבאב, במקום להרביץ כפיים משהו-משהו, כמוהו, הם דפקו לו מכות משהו-משהו, שהם התרגזו שהוא עושה מוחיקים חזקים אחרי שתופיק טובי צועק שהורגים את השבאב. ואז הם אמרו לו "נראה אותך עכשיו", והיה קשה לראות אותו מרוב שהם הכניסו לו מכות, ומאז הוא הפסיק ללכת לאסיפות של הקומוניסטים הערבים, והוא אמר: "לא מבין  מה אומרים – לא הולך".

  אחרי שנה או משהו כזה, ואז כבר אמרו אמרגן ולא אימפרסריו, אז האמרגן של מוחיק, חיימקה הפקות, הוא הלך איתו למפלגה של בגין, 'חירות', והציע שמוחיק ימחא גם בשבילהם, ואמרו להם שיגשו לבגין, וככה הם עשו. בגין ישן קצת במשרד שלו, אבל כמו שהם נכנסו הוא תיכף התעורר וקיבל אותם יפה. ואז מוחיק הוא אמר לו "מר בגין, תגיד משהו כזה שכולם מתרגשים ותיכף תראה", כי הוא רצה להראות לו איך הוא מוחא כפיים, רק הוא לבד, והתקרה קצת מתרוממת. אבל בגין הוא ליטף למוחיק את הראש ואמר לו "ידידי הצעיר, דומני כי טעית בכתובת". ככה בדיוק הוא אמר. ואז בני בגין, שאז הוא עוד היה רק חייל והוא היה בחופשה אצל אבא, הוא צחק ואמר למוחיק ולחיימקה הפקות: "אתם באמת חושבים שאצל אבא שלי צריך מוחיקים מקצועיים?" וכולם צחקו ובגין אמר לבני, הבן שלו, שיעשה קפה למוחיק ולחיימקה הפקות, והוא עשה להם. וככה נגמר הסיפור של מוחיק עם 'חירות', שזה מפלגה שלא היתה בכלל צריכה אחד כמוהו ואיפה שבגין היה נואם הגג היה מתרומם ממחיאות-כפיים וגם מצעקות 'בגין לשלטון', אפילו אם הנאום היה במגרש חנייה גדול או בכיכר שזה עוד יותר גדול. ככה זה היה עם בגין. כן, יש אנשים שהם לא צריכים מוחיקים מקצועיים. באמת.

ואז באו למוחיק גם מהתזמורת הגדולה של היכל התרבות. עשו לו שיחה עם זובין מהטה, שזה שם די מצחיק אם תשאלו אותי, וזובין הוא שאל אותו אם הוא מבין במוזיקה אז מוחיק אמר לו שהוא מת על אסתר שאז כבר קראו לה עופרים, וגם כן הוא אוהב את שלישיית גשר הירקון. אז זובין הוא שאל אותו על מוזיקה קלאסית ומוחיק אמר לו שהוא מת על הפתיחה של "וילהלם טל", והכי יפה איך שהסוסים  דוהרים שם וזה גם יש על זה מיקימאוסים מצחיקים. ואז המנצח עם השם המצחיק  - ויותר אני לא יגיד את זה - הוא שאל אותו אם הוא יודע מתי סימפוניה היא נגמרת, כי באמצע אסור לעשות מוחיקים, שזה מפריע וזה לא לעניין. אז מוחיק אמר שכדאי שהוא ילמד. וזובין לקח אותו לבית שלו, שזה היה חדר במלון חדש מאוד, שאני לא בטוח איך קוראים לו, והסביר לו והראה לו עם תקליטים, ואיך הוא מנצח ומתי שהוא גומר את הסימפוניה וכל זה. ואז מוחיק אמר לו שיותר טוב הוא יבוא לחזרות ולא יעשה כלום, ורק מתי שהוא ירגיש שהוא מבין ויודע מתי למחות, הוא יתחיל לעבוד, אבל הם כבר שילמו לו גם על החודש, בערך, של ההתאמנות שלו.

וככה הוא למד, והתחיל לעבוד במחיאות כפיים מתי שצריך, והתקרה של היכל התרבות כמעט התרוממה וכמה חתיכות של הדיקט של האקוסטיקה נפלו וזובין צחק ואמר לו "מוחיק, כל הכבוד, אבל קצת להרגיע", ומוחיק הוא אמר יהיה בסדר והוא הבין קצת אנגלית אז לא היה לו קשה להבין מה זובין הוא רוצה.

ובאמת היה בסדר, ואז הזמינו אותו גם לתזמורת של הרדיו בירושלים, ושם הוא כבר ידע בדיוק איך לעשות מוחיקים, וכל הקהל של הייקים עם העניבה הם מחאו כפיים מאוד חזק בגללו, וכולם אמרו בארץ שמאז שמוחיק עובד גם בירושלים, הקונצרטים שמה גם כן הם הרבה יותר יפים.

ואז פרצה מלחמת ששת הימים, אבל לפני זה פרצה ירושלים של זהב של נעמי שמר, ומתי ששולי נתן היא שרה את זה, מוחיק באמצע -  מה זה באמצע, באמצע של השיר -  הוא נתן מחיאות כפיים כאלה שכל האנשים בקושי הם התאפקו לא לעשות מוחיקים כמוהו, ומתי ששולי היא גמרה לשיר, באמת התקרה עפה מהמחיקות כפיים, כמו שאמרו. ואחרי זה גם היה מלחמת ששת הימים.

ואז מוחיק הציע למקהלת 'רינת' שהוא יעבוד גם בשבילם, וזה הלך יפה מאוד אפילו שמוחיק לא אהב את איך שהם שרים את כל המוצרטים והיחזקאל בראונים וכל זה שהוא ידע את כל השמות, וגם זמרת אחת היא התאהבה בו והיה סיפור ואל תשאלו, ויותר טוב שהאשה שלו לא תקרא מה שכתוב כאן, ומזל שהיא כבר לא יכולה לקרוא את זה. תיכף תראו למה היא כבר לא יכולה לקרוא את זה.

ועברו עוד עשר שנים וקצת, ואז סאדאת רצה לבוא לבקר את בגין פעם ראשונה, שבגין הוא היה כבר ראש ממשלה. ובגין הוא אמר "תביאו את מוחיק, שסאדאת יראה כמה אוהבים אותי וכמה רוצים שהוא יבוא ויהיה שלום".

אז הביאו את מוחיק ואפילו נתנו לו לעמוד קצת אחרי כל הגדולים, ולא ידעו בדיוק מה לעשות איתו אבל בגין הוא רצה אז מה נגיד לו?

וסאדאת הוא ירד מהמטוס וכשהוא עמד על כבש המטוס איך שאומרים, מוחיק מאד התרגש, אבל באמת. וכשסאדאת הוא לחץ את הידיים לכל הגדולים, אחרי שהוא לחץ לבגין ולנשיא, מוחיק הוא כל כך התרגש אז הוא עשה מוחיקים חזקים מאוד, שמי שפחד שמה, הוא היה בטוח שזה יריות. וזה היה בזמן של הבומבות של התותחי כבוד, אז ברדיו לא שמעו ובטלוויזיה לא ראו, מרוב שכולם התרגשו, והשומרי ראש המצרים של סאדאת הם כן שמעו את המוחיקים של מוחיק, והם נבהלו מאוד ואחד מהם ירה על מוחיק אבל הוא פיספס כי החבר שלו נתן לו מכה ביד והכדור פגע ברצפה והם שניהם קפצו על מוחיק והרביצו לו מכות נוראות שהוא אמר שיותר הוא לא בא לבן גוריון אפילו אם יבוא לשם גם חומייני, ומעניין איך הוא ידע להגיד את זה, כי חומייני עוד לא היה הרבי הכי חשוב של הפרסים שהיום קוראים להם איראנים.

ומאז מוחיק הוא רק הלך לקונצרטים לעבוד. כי אסיפות גדולות של מפלגות זה כבר לא היה, רק אסיפות של בגין היה והוא ידע שבגין לא צריך אותו.

 ואחר כך, כשהוא היה בן שישים ושש, מוחיק יצא לפנסיה, ועוד היום כולם אומרים שמאז שמוחיק יצא לפנסיה הקונצרטים והזמרים והנאומים של המפלגות זה כבר לא מה שהיה. ואשתו, ששכחתי איך קראו לה, היתה אומרת לו  -  עד שהיא מתה בגלל הסרטן  -  מוחיק, למה לא תעשה קצת חלטורה, או התנדבות או כאלה. אבל מוחיק הוא לא רצה והוא לא רוצה כבר, כמו שהוא אמר לאשתו ז"ל, "צריך לדעת לפרוש בשיא", ועד היום הוא לא עובד בזה ואני חושב שהוא כבר לא יעבוד בזה יותר. ככה זה עם כל אחד, וגם עם מוחיק.

מֶרי רָג'וּבּ-צ'כוב. סיפור אמיתי

הסיפור של היום הוא לא בדיוק ספרות. זה דיווח שהוא די יבש, על משהו שקרה שהוא לא כל כך פוליטיקלי קורקינט.

הגיבורה של הסיפור היא אישה יוצאת-חופן. זאת אומר, חופן של יד של עובר בבטן של אמא שלו, שבוע 14, הוא מספיק בשביל להחזיק את הנפח הרוחני שלה. בחיי שזה ככה. ואם מישהו יגיד לאישה הזאתי  שיש לה יותר נפח רוחני, היא מה-זה תכעס! אל תשאלו.

אז איך קוראים לה? פשוט לגמרי: תרדו קצת בדף הזה ותדעו. אבל שתדעו שזה סיפור אמיתי. ומיתי. והאמת היא שרציתי לכתוב מיתולוגי אבל במילה הזאתי יש יותר מדי אותיות. שמונה, לא פחות. אז הנה הסיפור, שהוא בהחלט אמיתי לגמרי. תשאלו אפילו אותי.

מֶרי רָג'וּבּ-צ'כוב. סיפור אמיתי

מֶרי רג'וּבּ היא שרת הקריקט והתרבות של מדינת יעקב. The state of Jacob. מרי רג'וב אוהבת, מה זה אוהבת, משוגעת על שני דברים: קריקט וצ'כוב. רק מה, הקריקט זה הולך משהו-משהו ביעקב. אבל צ'כוב, נו, זה לא כל כך. זאת אומרת, ככה מרי רג'וב חושבת. וזה למה? כי היא חושבת, כמו שהיא אמרה לחברה אכי טובה שלה:

"צ'מעי מה שאני אומרת לך. אני יודעת שאציבור אַיְמני, זה שאני חושבת ואפילו אני גם יודעת שאוּא בחר אותי במפלגה הזותי שלי, מפלגת "אַבּיחד", זה אנשים שאֵם לא קוראים צ'כוב, ואפילו אֵם שונאים אותו ואֵם גם שונאים את אאנשים שקוראים אותו. ורק זה חסר לי שאאנשים אאֶלה ישנאו אותי או לא יואבו אותי מספיק. וחסר לאֵם שאֵם לא ילחצו לי את אידיים. ובעצם זה לי יותר חסר כזה דבר. אז תראי מה אני יעשה מחר".

ביום שאחר כך, מרי רג'וב, שרת הקריקט והתרבות של יעקב, העיתונאים שאלו אותה על יד הבית שלה כל מיני דברים אבל הכי הם שאלו אותה על הקריקט. כאילו למה היא לא מביאה מגרשי קריקט לפרי וגם לא לפריה, וככה יוצא שהמגרשי קריקט הם רק בבירמינהם וקאהיר וגם בתל אביב וביירות אולי, אבל בפריפריה של מדינת יעקב,  -   נאדה. אין קריקט. כן, באמת, אין בכלל קריקט בפריפריה של המדינה. ועיתונאי אחד הוא אמר למרי רג'וב, ואני שמעתי את זה. כן, הוא אמר לה שאנשים התחילו לקטר שכל ההפלייה עם הקריקט וגם-כן עם הספריות שאין וגם שאין בכלל מגרשים של החלקה על הקרח ואפילו מנגנים ברדיו רק שירים של צפונים-בונים, אסקימוסים וכל מיני כאלה, ושירים של דרומים וג'ינג'ים בכלל לא מנגנים ואיזה מין שרת קריקט ותרבות זאתי, ומה יש לך לענות לאנשים האלה, כבוד שרת המרי רג'וב?

המיניסטרית רג'וב היא שתקה. ועל יד, היתה שם גם בחורה אחת שהיא שמעה את השאלה של העיתונאי והיא אמרה עוד דבר, אבל היא לא היתה מהעיתון ולא מהרדיו ולא מהטלויזיה. בכלל לא. והיא אמרה ככה:

 "זה שאין אצלנו קריקט זה עוד כלום, נאדה. תדעו לכם שהשרה הזאתי היא גם נורא אוהבת לקרוא ספרים של צ'כוב, ועוד יותר היא אוהבת לקרוא בקול את ההצגות של צ'כוב. וצ'כוב, שתדעו לכם, הוא סופר וגם שהוא כותב הצגות, והוא צפוני-בוני, מרוסיה. והג'ינג'ים והדרומים בכלל לא אוהבים ספרים שלו ולא הצגות שלו. וה'קורמורן' של צ'כוב, ששמעתי שהוא כתב כזאת הצגה, שיישק לי אתם יודעים איפה. וגם מרי רג'וב, שהיא תישק לי שמה, השרת קריקט ותרבות שלנו, עאלק! ובכלל, לדעתי אני חושבת שצריך לקרוא לה מרי רג'וב-צ'כוב. ככה צריך לקרוא לה". ותיכף זה רץ בכל הארץ וככה קוראים לה עכשיו בכל הארץ: מרי רג'וב-צ'כוב.

והשרה רג'וב-צ'כוב היא שמעה את מה שהעיתונאי והאישה שהיתה על יד החפלת-עיתונאים הם אמרו, והיא נבהלה. ראיתי עליה שהיא רועדת. ומרוב שהיא רעדה והזיעה מפחד, כמעט נמחק לה הציור של הבית הגדול במוסקוה, הקרמלי הזה, שמצוייר לה יפה-יפה על השמלה עם הציור של החומה של הקרמלי, שזה ברוסיה שגם צ'כוב הוא משמה, והחומה כמעט נפלה וגם מרי רג'וב המיניסטרית היא כמעט נפלה.

ואחר כך, בערב, היא ישבה עם היועץ שלה והיא אמרה שמה שמתחיל ככה יכול גם בסוף להיות מעשייה עם מסי שהוא צריך לבוא ואולי הוא לא ירצה ללחוץ לה את היד, ומה עושים?

אז היועץ שלה הוא אמר לה שעכשיו היא צריכה להכחיש. כאילו, להגיד שלא. שהיא בכלל לא אוהבת צ'כוב. ולא רוסיה ולא שום דבר שהוא  צפוני או בוני והוא לא ג'ינג'י. ואז מרי היא אמרה "אבל מה אני יעשה בלי איזה קצת צ'כוב לפני השינה? ובכלל..."  אז היועץ קרא ליועצת ושניהם אמרו לה "את בבעייה. את צריכה להשתלט על היצרים שלך. נראה אותך! זהו!"

ואז, למחר בצהריים היא אספה עיתונאים למשרד שלה ואמרה להם שמעכשיו היא תעשה המון מגרשי קריקט בכל ארץ יעקב, "ואפילו בכפר אאוזבקי אכי קטן, שאנחנו לא מזלזלים בתרבות של אאוזבקים". ואז, למה שהיא ראתה שזה לא עשה רושם על אף אחד, היא צעקה משהו באוזבקית:"קאט דה בולשיט!" שזה כמו שברוסית מקללים, אבל זה באוזבקית. ואז היא אמרה ככה: "שתדעו לכם, שזה שאמרו שאני אואֶבת צ'כוב, זה סתם עלילה של אסמולנים, ואני כבר יראה לאֵם מאיפה משתינים אקופים ומאיפה נשפך אכסף בשביל אסרטים ואספרים שלאֵם שלא מעניינים את אדרומים ואת אג'ינג'ים". ואז היא לקחה ספר של צ'כוב, שזה היה בדיוק "קשטנקה" שאיזה אידיוט אחד משלהם הוא תרגם אותו, והיא קרעה אותו לחתיכות ואמרה: "זה טוב לכם, נכון? ככה אני אואבת את צ'כוב. קרוע!"

   אבל מה,  -  קרוע-קרוע?   לא עבר אפילו שבוע.

ואז דויד חצי-עם, שהוא גם כן מהמפלגה הזאתי, הוא ראה שהחבר'ה מאוד אוהבים שקורעים את צ'כוב ולא קוראים אותו. אז הוא הבין ואמר בשקט, ורק בטלויזיה שמעו: "אני יראה לה מה זה!". והוא אמר בקול רם, מאוד רם: "פחחחח!!!  צ'כוב לא לאהוב? זה חכמה? אני בכלל לא קורא! אף פעם אפילו. לקרוא! גם כן!! פחחחחח!!!!!!!!!"

 והוא גם כתב את זה בטוויטר או משהו כזה וחשב שהוא מלך, ואולי הוא צדק.

כאילו... אתמול. היום זה יום חדש.

ובערך שבועיים אחרי זה, בלש אחד שדויד חצי-עם שלח לבית של מרי רג'וב, הוא ראה שהיא עשתה חצי חושך בשביל שלא יראו, והיא לוקחת ספר של צ'כוב שזה הוא ראה במצלמה הספיישל שלו, ואז היא לקחה גם פנס קטן אבל חזק, והיא נכנסה מתחת לשמיכה בשביל שבטוח לגמרי לא יראו מה היא קוראת, ואז היא כיבתה את האור שעל-יד המיטה, והיא הדליקה פנס מתחת לשמיכה שראו שהיא פותחת את הספר הצ'כוב הזה וקוראת וקוראת וקוראת. וגם שמעו שהיא נאנחת כמו איזה אחת שהכי טוב לב בחיים ככה. ואז בסוף היא צעקה כמו שבחורות הם צועקות בסוף: "אויייי... צ'כוב! זה כל כך כיף איתך!"  וזה הכל היה רק מקריאה, שזה באמת משונה. ואז היא כיבתה את הפנס ונרדמה עם הספר של צ'כוב ביד שלה. ואפילו בחושך ראו את החיוך שהיה לה על הפנים שלה.

ואת כל זה הבלש הזה הוא צילם והקליט ועכשיו לא יודעים בדיוק מה יהיה, בייחוד אחרי שמסי הוא בא לארץ והוא גם כן אמר שמי שאוהבת ספרים של צ'כוב, הוא לא רוצה ללחוץ לה את היד שלה. ונראה מה יהיה.

ירכיה היו עבות והגשם ירד וירד

שבוע טוב לקוראי הבלוג.

כאן למטה, בהמשך הדף, נקרא סיפור קצר שיזכה את בולגו בפרס נובל דויד לסיפור הקצר ביותר.

בטוח.

אל תשאלו את הבולג מה זה צריך להיות הסיפור הזה. זה מה שזה.

זהו פיתוח של ז'אנר חדש: דלות החומר העשיר.

ירכיה היו עבות והגשם ירד וירד

ירכיה היו עבות והגשם ירד וירד. "דליים הוא שופך, דליים" היא אמרה, בְּיָדָה טבלת שוקולד עירומה.

ואז לחשה "קדימה!", הניפה את היד ובה השוקולד, שלחה מבט משועשע אל חמש האצבעות והריבוע החום השבוי בהן. יוחנן, הריבוע השני מימין בשורת הריבועים השלישית מלמעלה, ידע כי משהו גדול עתיד להתרחש.

היא מיתחה את שפתיה לכדי חיוך קצר, לחשה  "עכשיו בומבה", והטיחה את השוקולד בשפת השולחן. כל הנוגסים והלוגמים והקוראים והמשוחחים בבית הקפה הקטן זקפו ראשים, שיגרו לעברה מבטים משתאים. היא סקרה את הסוקרים, חייכה ואמרה: "מה יש, לא ראיתם אף פעם אישה עם ירכיים עבות שוברת שוקולד?  יאללה, מספיק. וחוץ מזה, תסתכלו מה זה גשם יורד. הא?!"

האיש הצנום השים עצמו כלא מבחין בשוקולד הנשבר ובמלים הבוטחות האלה, המתרוצצות גם לאחר שיצאו לדרכן, מוסיפות להכות בדלפק ובשולחנות ובחלונות הגדולים שמעבר להם נשפך הגשם מדליים.

אחר כך נפרמה הדממה, ולחישות הפליאה שכירסמו בה הפכו לפרצי צחוק חנוק ופקעיות של מלים דאו ואחריהן השתחרר שיח רוגש, צוהל, והירכיים האלה שהוצהר על קיומן גרמו לעיניו שיינשאו מן העיתון שעל שולחנו, אליהן ואל זו שממעל להן, גבירתן. הן היו מוצקות, חטובות בדרכן שלהן. ועבות, כמוצהר.

יוחנן נפרד משלושת עמיתיו-לַשורה וציין לעצמו כי הבומבה לא היתה בלתי נסבלת וכי כעת, כשהוא פרוד מחבריו לשורה ומהשורות האחרות, כל ארבעת צדדיו חשופים. החיספוס והבועיות הקטנות שגילה על ארבעת צידי גופו הביכו אותו מעט. הוא אמר לעצמו כי חשיפת יתר, יש בה באמת משהו לא מכובד. הוא התגעגע פתאום למחבוא נייר הכסף והנייר האדום, אבל היא נטלה אותו ממרבצו שעל השולחן, ריווחה את שפתיה די הצורך להניחו על לשונה. אז השתהתה מעט, כשיוחנן מלוטף קלות, מהודק אל הרכּוּת  של כריות הבוהן והאצבע המורָה, והוא מפרכס פליאה וציפייה ותוהה אם באמת. היא אמרה "בוא, חמודי, התגעגעתי אליך". ואז הטילה אותו אל קצה לשונה שהחלה מעסה אותו אל מרום החך. המלים האחרונות שאמר לעצמו יוחנן היו "זה  נעים. זה הסוף". ואז הפך לעיסת טעם נספג ברוק, ונבלע אל מעמקים לא  שוערו.  והגשם ירד וירד וירכיה.

ה' באייר: ההר הכהה שבמערב הוליד

בהופעת הבכורה שלי כבולג, מסופרת האמת על ה"א באייר תש"ח: הכלב המנמנם, בן גוריון המתגלח, חניתה-דדניתה וכל השאר. 

ה' באייר: ההר הכהה שבמערב הוליד 

ההר הכהה שבמערב הוליד עננים כהים. החורש הטבעי שעל גבחתו, נראה כמסרב להתיר להם לנוע מזרחה. אבל הם נסעו. כהים, טעוני נחישות וזעם שאין לדעת את פִּשרם.

    להק עורבים ניסה לשווא לשוט מערבה, מול הרוח המערבית העזה, ויוסק'ה המוצק-פלוס, ישב על מדרגות הכניסה לחדר הצריף שלו. הוא הביט בעננים המוּבָלים אל אחריתם שבמזרח, אבל לא ראה אותם. הוא לא היה עיוור, אלא שהיה מכור לַהתמכרות. נעליו  -  בכל אחת מהן גרב כמהת-כביסה  -   היו מונחות לצד כפות רגליו. לאחר שהביט בעננים הזוממים, ללא שראה אותם, עצם את עיניו והחל כופף את אצבעות רגליו. הציפייה האהובה חלחלה משיפולי הגב, במעלה עמוד השדרה אל הצוואר.

     או-אז שילח את האצבע המורָה של ידו הימנית, הניח אותה בעדנה רבה בין זרת רגלו הימנית לשכנתה הגדולה ממנה מעט. אצבע היד השתהתה קצרות, ואז החלה לנוע קדימה ואחורה, תוך שהיא סבה על צירה. רצועות של עונג השתלחו מכף הרגל מעלה. הוא חשב על כך שאינו חושב על דבר כל שהוא, ואמר: "אוששש, זה טוב. זה טוב לא לחשוב". קולו הדק, השברירי, הנשמע כמפלל למשהו, זה שהקנה לו את הסולו הקבוע "והיא שעמדה" בליל הסדר, חצה את שלושת המטרים המובילים אל חלון דירתה של חניתה, שהייתה שרועה על המִיטה שליד החלון, מנסה לחטוף מנוחה קצרה, טרם שיבואו התאומים מהגן, והיא תלך איתם לחדר האוכל, לשמוע את הרדיו עם כולם. "שוב פעם הטמבל עם ה'אוששש, זה טוב'", לחשה לעצמה.

    כשהגיעה חניתה לארץ, היה שמה חנצֶ'ה. טבנקין, המנהיג הנערץ עליה ועל עמיתיה להפלגה, בא להקביל את פניהם בנמל. בצעד בוטח, מכיר בערך עצמו, קרב טבנקין לחבורת העולים הנרגשת. הוא הבליע חיוך כאשר ניגש אל חנצ'ה,  ותהה בינו לבינו אם רק שֵערהּ הארוך, שלא כדרך החלוצות, או גם הברק שבעיניה והעדנה החטובה של שפתיה, הם שהובילו אותו אליה דווקא. האיש הזקן  -  חמישים ושתיים  -  שאל לשמה וליטף בחיבה את כתפה. היא ענתה, מסמיקה-למחצה: "חנצ'ה". טבנקין השהה כף יד רחומה על הקימור המשיי של כתפה והודיע לה: "מהיום זה חניתה. היום נולדת מחדש, חניתה. ואת הולכת לאיילת-השחר".

     היא עשתה כדבריו, והפכה לחניתה מאיילת. בעשור שאחר כך הספיקה לפגוש את שמילקה, שסרב להיות שמואל, ולהביא אתו לַעולם את התאומים. וכעת היא רוצה לישון, כדי לשמוע את בן-גוריון ברדיו, ואולי גם טבנקין ידבר, ויוסק'ה ידע שחניתה היא שותפת-שלא-מרצונה לגלי העונג שמשלחים לגֵווֹ האירועים שבין אצבעות רגליו, אך הוא העמיק את אחיזתו בממלכת העונג. ואז נדמה היה לו כי חמת הרוח שוככת.  גושי האופל הכועסים שבשמים נראו כעוצרים מעליו, וזוממים להראות לו מאין ממטירים העננים. הטנור המוצק-מאוד סרק את המרחקים הקצובים שבין אצבעות רגליו.

    הוא הניח לאצבעו לנבור ולחולל נסים קטנים. ואז, אין יודע מדוע, נמלטו העננים מזרחה, וההר שבמערב לא שיגר חדשים תמורתם והרוח שֵקטה ואיש זקן   -   שישים ושתיים   -   קצר קומה, במכנסיים קצרים ובגופייה, שרעמה לבנה חובקת את קרחתו, ישב בְּמטבח ביתו, כוס תה בשמאלו, דפים עמוסי אותיות בימינו, והתאמן בקריאת טקסט. הוא אמר לאשתו, שטרחה בניגוב הצלחות: "פולה, עוד שאלה. אחת, באמת. איך עליי לקרוא הטקסט בַּשוּרה הזאת: 'לפיכך נתכנסנו אנו...', או 'לפיכך נתכנסנו, אנו...'". פולה פסעה לעברו, הניחה על כתפו כף יד שמגבת כלים אחוזה בה. האיש הקצר עד-מאוד ציחקק: "נו, פולה, זה מדגדג", והסיט את המגבת שליטפה את כתפו. פולה אמרה: "בן-גוריון, אני לא מבינה בַּפסיקים שלך ושל שרתוק, אבל את החליפה תלבש כמו שצריך, לא כמו שהיה שם בלונדון. בכל זאת, היום זה בַּמוזיאון!".

   בן-גוריון נאנח. פולה חזרה לכיור, ואז נאנחה אף היא, קינחה ידיה במגבת, נטלה את "מעריב" ו"דבר", ולא ידעה באיזה מהם לקרוא על הקרבות בירושלים ובגוש עציון. אוושת הפיקוס הענק שליד הבית הפכה את עייפותו של בעלה לנמנום חטוף. סנטרו, הקורא תמיד תגר, היה חבוק ברחמים רבים בכפות ידיו, וכל הכבודה הזו נשענה על מרפקים איתנים, שהעיקו על המכתבה, משני צדי צרור הדפים. חניתה, שצעירי הנוער המקומי כינוה בינם לבינם "דדניתה", קמה ממיטתה, קַרבה לחלון, ובקולה הנמוך, הניקוטיני, גערה ביוסק'ה: "נו, אי אפשר לתת לישון קצת? עוד שעה בן-גוריון מדבר ברדיו, ואולי גם את טבנקין יתנו. אז עכשיו אולי תיתן קצת לישון, לא?!".

   יוסק'ה נענה בפיהוק, הסתכל בשמים המתבהרים והולכים, לחש לעצמו "נודניקית", העיף מבט לחלונה של חניתה, ואמר לה: "נו, גשם כבר לא ירד היום". ימינו אחזה בנעליים הצמודות זו לזו, הרימה אותן, ושמאלו תחבה את הגרביים אל מעמקיהן. הוא נכנס לחדר. קירות העץ והדיקט נענו ברעידה לפגיעת הדלת שהוטחה קלות במשקוף. יוסק'ה השליך את הנעליים לצד הדלת, ינק מים מִפִּיַת כד החרס שלמרגלות השולחן העירום, ונפל  -   סיסרא בגופייה ובתחתונים   -   על מזרון עצוב, ליד רדיו קטן. רקסי, שהלחית לצד הדלת, קם ממרבצו, המתין למנת הליטוף שלו, זכה בה, ושב למקומו ולחלומו, שבו שימשו בערבוביה נתחי קציצות, ו"גוּרָה", כלבת הבוקסר של נחמיה.

יוסק'ה נרדם מחייך, כי ידע לאן מכַונים אפו והרהוריו של הכלב, ובן-גוריון טבל באמבט. הוא הסתפג במגבת, מישש את לחייו, לחש "יש לגלח הלחיים", ותר אחר התער. זרם המים הוסיף לשרבט בָּס חרישי בפגעו בְּלובן הכיור, השעה הייתה כבר שלוש ורבע, ורבקה נגסה בפרוסת הלחם-בְּרִיבָּה וצחקה: "נירצ'ה, גנבתי לחם מפי הטף. נו, טוב, צריך להקים את הילדים, עוד מעט הולכים לחדרוכל. שנספיק".

הן החלו להעיר את הילדים, החליפו שלושה סדינים שנרטבו, ובן-גוריון לבש את החולצה הלבנה, עסק בקישורי העניבה, נחנט בז'אקט, תוך שהוא חוזר וקורא בדפים שבידו. "בואי, הולכים", אמר לפולה, והיא לַאטה בכבדות: "בן-גוריון, נו? מה עם המכנסיים?". הוא הביט בה במבט מתחטא, וחייך: "אכן, שוב שכחתי המכנסיים". שתי רגליים קצרות החליקו אל גלילי בד שחורים. גרביים, נעליים מבהיקות. הדפּים. התיק.

   חניתה הקיצה משינה חטופה, המתינה לַתאומים, ומשלא באו, עלתה לחדר האוכל ומצאה אותם ישובים עם כל הילדים, על הדשא, בצל הפיקוסים הענקיים. בחדר האוכל שליד הפיקוסים העיקו הוריהם על ספסלים ושולחנות, בריגשה צפופה. לחישות של המְתנה פילסו דרכן בינות לצעיפי עשן-סיגריות, לחם, ריבה, תה, קומקומי אלומיניום מצולקים. בן-גוריון ירד מהמכונית השחורה, פּוֹלָה לידו. הוא הצדיע לשוטרים שניצבו בפתח המוזיאון כשגופו נמתח לאחור, דילג את המדרגות במהירות, נבלע בדלתות המוזיאון, ויוסק'ה נשאר בחדרו. הוא חייך בשנתו, רקסי לידו. הכלב השעין את ראשו על כפות רגליו הקדמיות, עיניו פקוחות ואוזניו מונפות מדי שניות אחדות. הרדיו הקטן שליד המזרון רגש מעט. בן-גוריון כחכח בגרונו, והַס הושלך במוזיאון. מילותיו חתכו את האוויר ושרטו את ציפת התקליט המסתובב על מכונת ההקלטה: "בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוּצ...", רקסי עצם את עיניו ועננה קלה נחלצה במערב מאחיזת החורש הכהה שבראש ההר.