25 אוקטובר 2018


1059 המלים שלהלן הן שליש מתוך מאמר גדול יותר. שני חלקיו האחרים יפורסמו בבלוג "זה לא ככה" בשבועיים הבאים. קריאתו איננה קלה. כלל לא. ראו, הוזהרתם.
המאמר נכתב לפני שנים אחדות, והוא חלק מגוף טקסט גדול בהרבה. גם הוא יפורסם, -  איה"ש ואם לא יה"ש, -  כבר במילניום הנוכחי.


בדהרה, אל המצוק

"...דמיון האמת המהופך שבין האידיאולוגיה הנאצית לבין תורת ישראל. [...] אנו נתונים - אם נרצה ואם נמאן - בהתגוששות אדירים קוסמית, לחיים ולמוות ממש בין נאציזם ליהדות, בין עמלק לישראל, ובין שתי תורותיהם. [...] מדהים באיזו דייקנות, מהופכת כתמונת ראי, נקט עמלק [הנאצי] נגד ישראל באותם אמצעים ממש שישראל צוּוָה לנקוט נגד עמלק"
יהודה עציון

" עד כמה שיישמעו הדברים  קשים, אנו מצווים לעשות לעמלק פחות או יותר את מה שלפני זמן לא רב, ניסה הוא   -   ובמידה לא מבוטלת של הצלחה  -  לעשות לנו"                                                        
משה פייגלין

"ערבים למשרפות!"              
 כתובת גרפיטי ברובע היהודי של חברון

כך נכבוש את הארץ: בדקדקנות, בהתלהבות, בחשק, באימה וביראה - שלא נשאיר שום נשמה. גם את הנקבות עלינו להשמיד ...
רבקה שמעון
                                                                   

חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק.
הרב ישראל הס




פרוֹטוֹ-נאציזם
המובאות שלמעלה, המאיירות את הפרק הזה, לא הרעידו סיפים בהיכלות הציונות הדתית. כנפיה של ההווייה המפד"לית אף לא חוו רעידה קלה כאשר ניתקו מהן האמירות האלה. משמע: אתוס ההשמדה טבוע בהווייה הציונית-דתית. ולא רק בה. הדת היהודית ומאמיניה ספוגים באתוס ההשמדה. כדי כך עמוק ורב שנים הוא האתוס הזה, עד שאין מנוס מלקבוע:
  תוים מרכזיים בראיית העולם של הדת היהודית, מהמקרא ואילך, עושים אותה ראויה לתואר פרוטו-נאציזם.
   תווים מרכזיים באנטישמיות הגזענית בגירסתה הגרמנית, זו שהגשימה את חזון ההשמדה שלה, עושים אותה ראויה לתואר נאו-יהדות.
    חובה קדושה להשמיד, עד תום, ציבור מוגדר. זהו התו המשותף הבולט, לנאציזם וליהדות.
   התועבה הנאצית המשמידנית היא סיכום וגישום של האידיאולוגיה הגזענית שבמרכזה האנטישמיות. היצירה המתועבת הזו היא בת מאה וחמישים שנה.
    הגזענות המשמידנית היהודית  -  כפי שעולה גם מדברי עציון ופייגלין, כאן  -   סופרת את גילה באלפי שנים.
     ההיסטוריה מִיסְדה, באירוניה שרק היא מסוגלת לה, מרוץ-לפיד: העברת אש התמיד של תועבה אידיאולוגית מחופי הים התיכון אל מרכז אירופה.

       הניסיון לומר כל זאת, הניסיון לאתר ולתאר את קווי ההשקה המשותפים להשקפה היהודית האורתודוקסית על עמלק, ולתפיסת האנטישמים הגזענים את היהודים  -    צורב את אצבעות הכותב לא פחות משהוא מעורר תזוזות של אי-נחת על כורסת הקורא. אולם לא תיתכן קריאה אובייקטיבית באמירות הריאקציה הישראלית על עמלק של העבר ושל הווה, שלא תעלה כהד את מִתאריה המתועבים של תפיסת האנטישמים את היהודי.

  צו הכחדת עמלק עד תום, שהפך לאחד הצירים שעליו סובבת ראיית העולם היהודית, הוא בן שלושת אלפים שנה ויותר. כך לפחות גורס התנ"ך.  כמוהו גם צו השמדת כל שבעת עממי ארץ כנען. צו השמדת עמלק מחפש לו כעת אובייקט להתיישם עליו. האובייקט עשוי להיות עַם, מאמיני דת עולמית ואף יותר מכך. גם צו השמדת שבעת העממים משמש כיום דוברים קנאים כטיעון בזכות השמדת אוכלוסיות ערביות בישראל ובמרחב המקיף אותה.
  אם תרצו, אלו הם צווים אלוהיים; או שמא תאמרו כי אלה הם צווים שמשה כתבם; או אולי עורכי חמשת חומשי תורה הם שבָּדו אותם בשם האל, מאות שנים מאוחר יותר. כך או כך, הצו הזה של השמדה-עד-תום, שָתוּל בתודעתו הדתית של העם היהודי זה אלפי שנים. בראשית האלף השני לספירה הוסיף לו הרמב"ם מימד נוסף, כאשר קבע כי מילויו הוא תנאי הכרחי לגאולה.     
   משנקבע כי אין לבנות את בית המקדש טרם שהושמד אחרון העמלקים, נקבעה המשוואה הנוראה ששימשה אחר כך את הנאצים: אין גאולה ללא השמדה עד תום של ציבור מוגדר. בכך, הפך הפן המגונה הזה של הדת היהודית למבַשרו של אחד המרכיבים המרכזיים בראיית העולם הנאצית: אין גאולה לעולם ללא השמדת  העם היהודי. בכך הפך העם היהודי להיות ממלא מקומו של עמלק; בכך, ומוטב לומר כי גם בכך, נולדה ראיית העולם הנאצית ככזו הנושאת על גבה, בבלי דעת, את התואר נאו-יהדות.
   את הגזענות של הדת היהודית אפשר לתפוס ולהגדיר כפרוטו-נאציזם, כיון שזו גזענות הגורסת כי הנכרים, מאמיני הדתות האחרות, הינם  דְבָרים מדַבְּרים ולא יצורי אנוש של ממש. או, אם למחזר תואר שהמאה הקודמה הרתה וילדה אותו: הנוכרים הם תת-אדם; תת-אדם שיש להשמידו; תת-אדם שיש להשמידו, ועד השמדתו ניתן לעשות בו כל שימוש שהוא; כל שימוש שהוא, ויש האומר שרשאים אנו גם להרגו ולקצור את אבריו. אמת, ההיתר לשדוד אברים הוא חידוש בן עשרות שנים. אין הוא נזכר בחומש ולא בתורה שבעל פה, בשל החדשנות הטכנולוגית שבהיתכנות הפרוייקט הזה. אבל העובדה שהגזענות היהודית מולידה התר שכזה היא עדות לַמארב המוסרי הפרוטו-נאצי אשר טומנת גזענותה של הדת היהודית לדבקים בה.

******************

בחינה שקולה ואמיתית של האפשרות לליקוי מאורות משמידני-גזעני בגרמניה של היום ובישראל של היום, עשויה להעלות כי ישראל חשופה יותר לסכנה הזו. אחר הכל, פִּרְיוֹ הנאצי של התיעוב הגזעני הבשיל לכדי ישות ממשית לאחר כמה עשרות שנות הבשלה. לעומתו, עקרונות הגזענות הקיצונית וצו ההשמדה-עד-תום, מלַוים את דתו של העם היהודי זה אלפי שנים; ועקרון ההשמדה כתנאי הכרחי לגאולה המקדשאית, נכתב בקולמוסו של הרמב"ם לפני כתשע-מאות שנה. 
    משחק העברת הלפיד נושא התועבה האידיאולוגית נמשך גם היום. זאת, כאשר פה ושם מתבלטים בגזענות המשמידנית היהודית, בגירסתה הישראלית, תָוֵי גלגולו הנאצי של הרשע, תוך שימוש במילותיו שלו או במלים שנוצרו כדי לתארו בפי האומות שנלחמו בו והביסו אותו.
   הרב ישראל הֶס, רבה של אוניברסיטת בר-אילן כתב כי "חלה על כולנו מצוות ג'נוסייד בפלשתינאים, מכיוון שלפי מחקר שנערך הם צאצאי עמלק".             
הס בחר במילה ג'נוסייד, שנוצרה במיוחד כדי לתאר את השמדת היהודים בידי הנאצים. הרב הס לא הורחק מהציבור הדתי-לאומי שבו פעל, והמשיך למלא תפקידי חינוך. השארתו בתפקיד מורה ומחנך, לאחר הטפתו לג'נוסייד, יש לה משמעות אחת בלבד: הסכמה בדיעבד ובמעשה עם הלגיטימיות של אמירה כזו. 
   זלזל אפל אחר שנשלח ממרכז אירופה לישראל, נתגלה כאשר נכתב בישראל, במפורש, על הקמת מחנות השמדה לעמלקים. גם הזלזל הזה לא הביא ליותר מרעידה קלה בכנף המחנות הדתיים למיניהם. כותבו לא נותק ממקלדת הבטאון שבו פורסמו הדברים במאמר מערכת. הביטאון לא הוחרם.
   כתובת הגראפיטי בק"ק חברון העברית, שנת 2005, הזועקת "הערבים למשרפות", גם היא היקָרוּת של התעטות הרישעה היהודית המילולית בסממן נאצי מובהק. וגם למראהַ לא רעדו סיפים ואַמותיהם בישראל.
    אכן, בישראל מבשילה והולכת פונדמנטליזציה של השיח הדתי, שנוספים לה, בדעת או בבלי דעת, מאפיינים לשוניים של ראיית עולם ופיתוחי שיח ציבורי שמקורם מרכז אירופי. אימוץ שמם של מיתקני ההשמדה ההמונית הנאציים, ואימוץ המינוח הבין-לאומי המתאר את תופעת השמדת העם שיזמו וביצעו הנאצים, הם זלזלים ששולחת הרישעה הגרמנית אל ליבם, מקלדתם ולשונם של נכדי קרבנותיה.

   כותבים לא מעטים מטיפים להשמדה חסרת רחמים של הגויים וילדיהם, וישנם אף המכריזים כי קיומם של הגויים, הוא עצמו, הינו בלתי לגיטימי. גם אלו הם זלזלים המעלים אל הזיכרון מאפיינים בולטים של השיח הציבורי והממלכתי הגרמני של שנות העשרים, השלושים והארבעים.
   בגרמניה מומש החזון. בישראל, עוד מועד לחזון.
   למזלה של האנושות, גם אם יגיע לכאן ינואר 1933, לא יהא בכוחו להמיט עליה את האסון שהמיטה על העולם ראיית העולם הנאצית. ישראל לא תשרוד התנסות כזו במשטר פונדמנטליסטי, גזעני, שפיו דם ולבו מלא שינאה וגזענות עוכרת זולתו. העולם ידיח אותה מקרבו. היא תושמד.

18 אוקטובר 2018


פרקון נוסף מתוך "יעקב וקשקשנים אחרים", ספר חדש של יוסף חרמוני. הספר ניבט בביישנות ממדפי חנויות הספרים. והוא מעט המכיל את המעט והמשובח.
עדות הנחתום על עיסתו.


מֶה חדש בדיר?
                       
יהושע רוטבארד, הוא שִייֶע, היה קָיִן בעשר שנותיו הראשונות באיילת-השחר. כלומר, הוא היה עובד אדמה. פלח. ככזה הוא טבע אימרות כנף, ומוטב לומר כנפיים. כנפיהן של אמרות-שייע הונפו במשק עשרות שנים לאחר שבעליהן היה לתל-אביבי, ואף היום מבחינים חדי-עין שבינינו באניץ עשב נרעד קלות, כאשר משָק כנפי האימרות הללו מנשב אוויר צוחק לעברו.
   כזו, למשל, היתה קביעתו: "חיים של הבנָדָם זה כמו אוטו, שכמה הוא יפה  -  ככה בסופו דבר הוא מגיע לסוף ולא יַזוֹר כלום דבר".
     לאחר שטבע שייע את חותמו המובהק בממלכת קין הפלאח, הוא הפך להבל. הוא עבר לעבוד בדיר הצאן.

שיע אהב בנות. מי לא?
   לפנות ערב אחד, בראשית שנות החמישים, דיווח שייע ליצחק, מרכז הדיר, על ההכנות לחליבה ועל מצאי החולבים, שהיה צנום למדי באותו אחר צהריים. כל להקת החולבים מנתה עשר ידיים בלבד:שייע, יצחק, בחור מהנח"ל. והיו גם עופרה וחמדה, נערות בנות חמש עשרה.
   וכה אמר שייע:"איציק,היום יש לי פה רק חמש חולבים. אתה (אצבעו המורה הופנתה ליצחק) ואָתִי (היא הופנתה אל חזהו שלו) והפלמחניק" (האצבע נסעה אל הנחלאי). אז התחייך שייע, הניח כפותיו על כתפי הנערות, ליטף בחמדה את המשי השחום של עופרה ושל חמדה, והוסיף:"וגם שתי הטלאים".

 ליטוף מחמדיהן של נערות בית הספר היה הילָך רווח, בלתי מדווח, שאין נותנים עליו את הדעת ואת הדין. "ככה זה היה אז", אמר יעקב. הוא צדק.
   שייע הביא את תסמונת הלטֶפֶת אל פסגות של תיחכום ותעוזה. בין השאר, הוא התעקש לסייע לְחולבות מלבלבות להחגר בסינרי הגומי. לאחר שהיו הבנות חוגרות את הסינר, היה שייע מתעקש על חובתו לקשור ולהדק את סרט ההידוק, כשהוא חובק את הבנות מאחור וקושר את הסרט על מותניהן, בעסק רב ובתנופה רבה. "זה יותר חזק ככה", היה מסביר לנערות הנבוכות. ואז היה פוקד "לא לזוז, חבובל'ה, לא לזוז", ומקפיד לקשור את סרט ההידוק של הסינר מלפנים, ולא מאחור כנהוג. "זה יותר חזק, ככה".
    הנערות הממוששות היו נבוכות אז והנערים שקינאו בשייע ובגישתו הישירה  היו מתגלגלים אז מצחוק.
   שייע, רועה צאן שליו, היה גם לוחם מקצועי. היחידה שבה שירת היתה לגיון הזרים; הזירה היתה אלג'יר. מלחמות לא היו שם. סיפורי לגיון הזרים אותם סיפר לנערים ששירתו איתו בליגיון הנוקדים, עסקו בנסיכות אלג'יריות.
    שִייֶע היה, לדבריו, כובש נסיכות. מאזיניו ידעו כי היו אלה נסיכות שלא היו ולא נבראו. או שמא היתה זו רק נסיכה אחת שלא היתה ולא נבראה.
    שייע אהב להיזכר בסצינה ההיא, שבה הוא עולה על מדרגות "הארמון של המלך באלז'יר", והנסיכה מביטה בו, ויצוריה רוטטים למראה קיבורותיו וכובע הלגיונרים שלו. מכאן ואילך היו המאזינים מדוּוחים, בפרטנות גראפית מוקפדת, על אודות עילוסים שרק מבנה אנטומי ייחודי או הכשרה לוליינית קרקסית רבת-שנים יכולים להביא לביצועם המושלם.

"אני הייתי שומר על הארמון, שמה, באלג'יר, והנסיכה היא עומדה על המדרגות והיא היתה יפה וגם היא היתה חתיכה כמו מרילין מונרו והיה לה שמלה שקוף, שרואים, והיא ראתה אותי ואני הייתי אז יותר צעיר שאני היום, וגם 'פילו יותר יפה, והיא ראתה אותי והיא רוֹצתה ואז היא אומרה לי לבוא ואני רואיתי היא רוצה אותי. זה אני ידעתי, שרואיתי העיניים שלה והפה שלה שהלשון שלה הא טייל לה על שפתיים שלה. ואז היא דיברה אתי צורפתית, שאני יודעתי זה שפה לדבר טוב מאוד, והיא לוֹקחה אותי אצלה בחדר גדול שלה שהיה שמה מיטה ענקי כמו מגרש כדורגל, והיא קיסמה אותי, ואז אני הורדתי הבגדים של הליגיונר והיה לי בעייה איפה לשים הכובע היפה, ואז..." 
ואז סגר כותב הרשומות את המקלדת.
   הנסיכה האלג'ירית המפונטזת של שייע הפכה למושא פינטוזים של נערים אחדים, נוקדים עבריים עולי ימים שלא האמינו למילה אחת מהסיפור, אבל רוו ממנו צחוק ואווירת מזמוטים סוערת.   

כשהיה מגיע הקיץ, היה שייע עושה במלאכת הרבייה: הוא היה אחראי על ההרבעות בדיר. הנוקד עב העורף היה משלח עם בוקר את סטאלין, האייל  האימתני, אל עדר הרחלים, בעוד הכבשים מנמנמות ציפייה למרעה.
   הגרוזיני בעל הקרניים האדירות היה מרחרח ומאתר את הכבשים שבאה להן עונתן, כשסינר מהודק אל בטנו וכולא את חלציו הלוהטים כקיץ שמסביב. את הכבשים המאותרות היה שייע כונס אל אחד מאגפי הדיר, מפתה אותן להכניס את ראשן לאבוס ובו תערובת גרעינים, נועל את קולר האבוס ומביא את סטאלין. "נו, יוסיף" –  שייע העדיף לקרוא לסטאלין בשמו הפרטי – "יאללה, לקפוץ!". אז היה שייע אוחז באלייה הכבדה של הכבשה, ובעוד הרחלה לועטת תערובת, כאילו לא נעשים בה מעשים, היה הוא מרים את האלייה, וסטאלין היה נוחר תאווה וקופץ. כל העניין היה נמשך פחות מחצי דקה.
   "תראו, היא אוכלת כּ'ילוּ שום דבר. זה אני לא מבין..." היה שייע אומר לנערים. אז היה עובר למתיחת אנלוגיות בין דרכן של נסיכות אלג'יריות באהבה, לבין זו של הכבשים. את ההרצאה היה מסכם: "זה מה לא 'תו דבר בין אנשים וחיה. אצלנו, הבחורות גם כן מתרגשים מתי עושים זה. הנקבות של החייעס  -  הם לא!"
 
הנערים ואף הנערות הסכימו עם שייע, אף  שנסיונם המיני היה עדיין נעדר התנסות אישית. החוויות שחוו היו השתתפות בהתרגשותם של זכרי החייעס ותמיהה לנוכח יחסן האגבי של הנקבות.
בעודם ילדים היתה שליטת בני המשק ברָזֵי-המין נטולת רז כלשהו: הם ראו הכל. כלומר, אצל החייעס, הבהיימעס. פרים וסוסים קפצו לעיניהם על פרות וסוסות; חמורים העפילו אל מרומי האתונות; תיישים ואילים עשו מעשיהם באחוריהן של עזים וכבשים. ואפילו תרנגולים, תרנגולי הודו וברווזים לא נמנעו מדרך התקיפה הפחדנית הזו, מאחור. יוצאי דופן בפיתרון סוגיית הפרייה-ורבייה, היו הנחשים. אלא שהתגפפותם, בטן אל בטן, נתפסה כמעוותת. הזוחלים האלה היו שנואים א-פריורי, עוד לפני שאחד מהם קטל את עופר יזרעאלי בן הארבע-עשרה. לפיכך, גישת מעשה האהבה פנים אל פנים, כדרך הנחשים, נתפסה כמעשה מגונה של ממש.

ריבוי טבעי כדרך הטבע, מראֶה עיניים, זה היה החינוך המיני ההיולי של האיילתים-קדימה-איילתים.  כל הידוע היום, תיאורטית וגראפית, לילד בן שבע, היה בבחינת חדשות מרעישות לסבתו ולסבו כאשר היו בני שלוש עשרה. 
לא ייפלא שהאיילתים-קדימה-איילתים סברו כי המגע המיני האנושי מתנהל כדרך שהוא מתנהל באורווה ובדיר ובחצרות ובשדות: הזכר בא על הנקבה מאחור. חיבוק בת מאחור נתפס כתנועה המגונה ביותר. הפועל שקדם ל"לדפוק" או "לזיין" היה "להכניס", והוא כיוֵן לבּיאה כדרך הלביאה והאריה, האתון והחמור ושאר עמיתיהם לעבודה-במישרה-מלאה בבית הספר למין של הטבע.

הארוע הבא, אף שהתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, יספק איור נאה ללמידה על מבואותיו התחתונים של הגוף, למידה שכולה מראה עיניים.  גיבורו, נתוודה, איננו איילתי. הוא ילד מקיבוץ עמיעד, אשר בני-הטף שלו לומדים בבית הספר באיילת.  הינוקא מכתה ב', ששמו לירן או רז-לי או שקד, היה יושב בכיתה בשיעור "גופֵנוּ" והביט, נרעש למדי, באיור מפורט שנתלה על הקיר ובמורה הנלבבת אשר מסבירה מה נמצא היכן, ומה עושים מאיין. "והבנות משתינות מהפיפי", סיימה המורה את הסיור המודרך, בעוד אצבעה המורה משרטטת את נתיב הפיפי שבאיור. ואז הזדעק לירן העמיעדי: "לא נכון! אני תמיד רואה שהבנות הם עושות פיפי מהתחת". הוא קם והדגים את כריעת היולדת של הבנות העושות פיפי ואמר: "את רואה, ככה זה. ככה הם עושות!" 
המורה הנלבבת, חמושה בגיר ובאצבע מורה וברצון טוב, חזרה והסבירה את שאנחנו יודעים, וכל הילדים אמרו "אוי, באמת לא ידענו", ומישהו אמר בפליאה "יוווו! היום אני יספר לאמא שלי". אבל לירן לא השתכנע. הוא בחש בשיערו כשראשו נוטה מטה ביסורי חשיבה ופריקת עול מבשילה והולכת, ואז זקף את הראש בתנועה חדה, והכריז: "אני לא יודע! אצלנו בעמיעד הבנות משתינות מהתחת!"

11 אוקטובר 2018

לילה

[לרוחלה. במלאת ימים רבים מדי ללכתה. ותודה לדבוז'אק]















הלילה כבר יורד  עכשיו, אהובתי,
הלילה כבר יורד עכשיו. אַת לא אִתי.
הלילה כבר יורד עכשיו. אַת לא אִתי.
          הלילה כבר יורד, אהובתי.
                       למי הן נכספות,
                       עינייך היפות?
                       אֶת מי הן מכשפות?   
            אִמרִי לי, חמדתי.
הלילה כבר מוֹלֵך עכשיו. אַת לא אִתי.
הלילה כבר מוֹלֵך, אהובתי.


הלילה כבר הוֹלֵך עכשיו, אהובתי.
הלילה כבר הוֹלֵך עכשיו. אַת לא אִתי.
הלילה כבר הוֹלֵך עכשיו. אַת לא אִתי.
הלילה כבר הוֹלֵך, אהובתי.
                         שפתייך הרכּוֹת
למי הן מחכּוֹת?
למי הן מנשקוֹת?
        אִמרִי לי, חמדתי.
הלילה כבר עוֹבֵר עכשיו. אַת לא אִתי.
הלילה כבר עוֹבֵר, אהובתי.

השחר כבר עוֹלֶה עכשיו, אהובתי.
השחר כבר עוֹלֶה לַשָווא. אַת לא אִתי.
השחר כבר עוֹלֶה לַשָווא. אַת לא אִתי.
השחר כבר עוֹלֶה, אהובתי.
עינייך השחורות
שפתייך הרכּוֹת,
למי הן מחכּוֹת?
       אִמרי לי, חמדתי.
   הבּוֹקֶר כבר עוֹלֶה עכשיו. אַת לא אִתי.
 והמָסָך יוֹרֵד.
                                              אהובתי.