05 אוקטובר 2019



הרהורים כופרים על אודות יום הכיפורים

א.         על הציר הבינארי המפוברק: אמוני / לא אמוני

לאחר שנכתבה כותרת ההרהור המשולש שיבוא להלן, כותרת מתחכמת למחצה, ביקר אצלי הרהור כופר: רגע, אני כופר אני?
ובכן, - לא.
אכן, אני לא מכיר בקיומו של אל כלשהו. בודהא, אללה, יהוה  - לא בבית ספרי.  אפרט להלן. אך האם  בשל כך אני אדם לא מאמין? האם אינני אמוּני?
לא, חברות וחברים: אני מאמין ואבוהא. אני אמוּני.
אני מאמין שאין אלוהים, שלא היה אלוהים וכמובן גם לא יהיה אלוהים. אני מאמין בכך באמונה שֶ -ֶ -ֶ לֵמָה. אני מאמין באמונה שלמה באי-ביאת המשיח.
אמת, ייתכן שיבוא מישהו מעתלית, ואולי יבוא הוא מבית השיטה או מתל אביב ואולי אף מירושלים יגיח. יגיח ויהיה משיח. כלומר, ימשחו אותו בשמן המשחה וימליכו אותו, כך או אחרת.
אלא שפירושו האמיתי של התואר משיח הוא פֶּרפוֹמָרי-מרקחתי לחלוטין: משוח. מישהו שמשחו דבר מה על ראשו. נקודה. על שיער ראשו או  על קרחתו של מאן-דהוא נמרח שמן כלשהו.
לאחר אמירת אברא-קדברא כלשהו הופך השמן לשמן מקודש, ואז מקודש השיער או מקודשת הקרחת.
חברות וחברים, הבו נאמר יחדיו: קדושתם של חפצים או של קירות או של אנשים או חלקיהם, איננה קיימת. ואף קדושתם של מעשים פולחניים איננה קיימת.
מזוזה? שמן על הראש? הנפת ידיים כלפי שמיא? גלימה כזו או אחרת? כיסוי ראש כזה או אחר? ABRA KADABRA?
נו, בחייכם.  גם אם לא תרשו לי, אצטט את קהלת: הבל הבלים, הכל הבל.
וככל שעולה וגוברת ומתקשחת "קדושתם" של חפצים, קירות, אותיות, אנשים או שרידיהם, או כברות קרקע, או כל תו אחר של  הממבו-ג'מבו הזה,  - כן צולל ערכם של חיי אדם. כך היה לעולם, כך יהיה לתמיד. זהו חוק טבע אנושי עתיק, חוק הכלים שלובים שלעולם אין ביניהם יחסים של win-win. קדוּשת החפץ והאות הכתובה וכברת הקרקע והקיר, פירושם זילות ערך החוָה והאדם.
אני יודע שכך הוא, ובשל כך אני מאמין כי יש להאבק ב"קדושה" המומצאת והמהונדסת הזו, המועכת את קדושת חיי האדם. אני מאמין בכך. אני אמוני.
אני אמוני לחלוטין. כי אמונה, גבירותי ורבותי, הוא הבסיס התפיסתי והערכי המנחה את תיפקודם של האדם או של החוה, במהלך הנצח הקצָרצ'יק שבו הם מבקרים כאן.
קיראו לבסיס הזה אסופת ערכים, קיראו לו אידיאה, קיראו לו אמונה, קיראו לו אגואיזם צרוף, קיראו לו אלטרואיזם טהור. קיראו לו כאשר תרצו, אך הוא המַכְוִין את מרוצם של בני-חוה ובני-אדם על פני המסלול בן כמה עשרות השנים מהכא להתם, מרחֶם אִמָם אל קִצָם.
ומכאן שגם קניבאל הוא מאמין, הוא אמוני: האגואיזם והאגוצנטריות המוחלטים הם אמונתו.  (היהדות, על פי רב ידוע מאוד, אף היא איננה רחוקה מאמונה זו. על פי אותו רב ידוע, מותר ליהודים לקצור איברים מגוי, גם אם קצירתם פירושה מותו הוודאי של הגוי, החיה המדברת הזה).
  גם היטלר היה אדם אמוּני, וגם פרופ' לייבוביץ' וגם אני, הקטן במיליוני ישראל, וגם ברל כצנלסון וג'וליאנו מר, וגם וביבי וז'בוטינסקי וטבנקין ומרלין מונרו וגם יוסיין בולט וגם אחרון הרוצחים והראש לגנבים. כולם היו וכולם עודם מאמינים. כל אחד וכל אחת מאיתנו מאמין ומאמינה ברוחות או בגשמים או באלוהים כלשהו או כלשהם, או בכסף, או ברווחתו ורווחתה האישית כקריטריון המכריע את כל האחרים. האמונה היא המצפן השולט ברוחו של אדם, מצפן נעדר-צָפוֹן, כזה העשוי להוביל את האוחז בו לכל כיוון, כזה שהוא אצילי בעיני וכזה שהוא מתועב לדעתי.
   נו, טוב. ואני - במה אני מאמין? אני מאמין בכך שעל בני החוה ובנות האדם לכבד את זולתם, להכיר בזכותם של הכל לחיים של כבוד, להימנע מנטילת חיי זולתם, לנסות לקדם חברָה שבה כל חוה וכל אדם הינם שווי זכויות, ובה מתקיים שיווי משקל ראוי בין השוויון לחירות (שקשה למוצאו ובלתי ניתן להגדירו במדוייק). אני מאמין שאין אומה או עם נעלִים על  זולתם, כיון שכולנו   -  בנות חוה ובני אדם  -  הננו בנים למין הקרוי אנושות.
   זו תורתי כולה, על רגל-וחצי. אני אדם מאמין. מאמין וַּאבּוּהא!!

- - - - - - - - - - - - - -

ב.      צוּם, יקֹוָק.     ביום הכיפורים, - צוּם!
האדון יְקֹוָק  -  הוא מר יְהוָה הקרוי גם החבר יְיָ,  שה"מאמינים" חובשי הכיפה, אלה הכופרים בריבונותם של האדם והחוה, כותבים את שמו כך  -   האדון "יְקֹוָק" נדרש בזאת לצום ביום הכיפורים. למה? 
הנה למה: בגלל הרזוּמֶה שלו, כפי ש"המאמינים" מסַפְּרים וכותבים אותו זה שלושת אלפים שנה.
  זה מתחיל בַּמבּול, בַּשואה הנוראה, שואה המעמידה בצל את זו שהמיט הקורפורל המשופם, ועָמוֹ עִימוֹ, על העם היהודי. שהרי השואה השנייה בין השתיים הללו, זו שאף אני חייתי במהלכה, איננה אלא דוגמית עלובה למקור המרהיב, שאירגן יְקֹוָק בַּאלף הראשון לספירה התנ"כית.  יְקֹוָק ׁׁ(הוא יהוה, נחזור ונזכיר) השמיד אז  -  אתם מכירים את הסיפור כמוני  -  כמעט את כל האנושות, וכמעט את כל החי על פני כדור הארץ. כך מאמינים ה"אמוניים"; כך לימדונו בכיתה ב'.
יהא אשר יהא חטאם הקמאי של בנות-החוה ובני-האדם,  - אין בְּנוראוּתוֹ כדי לפגום בתקפותה של הקביעה הבאה: המבול, השמדת מיליוני צאצאי חוה ואדם היה גְדול החטאים בתולדות היקום הידוע לנו. לא היתה לו,ליְקֹוָק כלשהו, זכות מוסרית כלשהי להשמידם. לא היתה לו זכות להשמיד אותם ואת כל החי על פני יבשות כדור הארץ. אלה ואלה הושמדו עד תום כמעט, להוציא דוגמיות שיכפול.  כך מספר לנו ספר בראשית, הספר שה"אמוניים" מספרים לנו כי יְקֹוָק עצמו כתָבו, בבחינת "מעשי ידי טובעים בים ואני אומר שירה לפני".  
   על השוֹאה הפיצפונונת שאירגן המרכז-אירופי, אבו-שָֹפָמְצ'יק, שהתיימר להיות יורשו של יְקֹוָק ושימש גם ככפילו של צ'רלי צ'פלין,  - אנו אבלים ובוכים, והדין עימנו. אנו אבלים ובוכים על השואה שמחוללה הוא הארור ההוא, המקולל לעולם. אלא שאנו בוכים ואבלים על שוֹאה שלא השמידה אלא כשלושה פרומיל של המין האנושי, ולא הֵמיטה כל פגיעה יזומה בַּפִּילים וּבַצפרדעים וּבַגמלים וּבַחמורים וּבַיעלים וּבַעכברים ובג'מוסים ובבּוֹאשים ובאיילות ובג'וקים.
ומה אנחנו עושים עם המבול, השואה הנוראה ההיא? אנחנו אומרים "ואללה, איזה ג'באר הוא יְקֹוָק, משהו-משהו!"
אבל מה זה היה אז, המבול הזה? היה זה משחק ילדים? שיעורי שחייה בבריכה? 'הקדרים באים' מתחת למים?  ומחוללה של הזוועה הזו (הבה נקנה את הסיפור) היה איזה תום סויֶר או הקלבּרי פין?
כיון שאני אמוּני וַאָבּוּהַא, הרי שלְעולם לא אסלח לַבלתי-קיים הזה, המומצא הזה, יְקֹוָק, את השואה ההיא ואת זו הפיצפונת שחוללו אבו-שווארבּ המרכז אירופי, השוֹאה שלנו, זו אשר על פי גירסת "האמוניים", היא ניזומה ותוכננה ובוצעה בחסותו ובהנחייתו של יְקֹוָק.

על כן, יְקֹוָק המפוברק,  -
               צוּם ביום הכיפורים, צוּם.

- - - - - - - - - - - - -

ג.    "צוֹם קל ונעים"
   ה"צוֹם קל ונעים" הזה, הוא איחול משונה. בחיָי ובחיֵי דכל בית ישראל.
כי, בעצם, מה פה קורה פה? הרי נאמר "ועִנִיתֶם את נפשכם", לא? אז מה פתאום ה"צום קל ונעים" הזה?
אם הצוֹם הזה אמור להיות עינוי הנפש, הרי האיחול שיהיה זה צוֹם עלא-כֵּיפכּ, הוא משהו המדיף ריח מתקתק של מזוכיזם + עיסקאיזם: יאללה! נתענֶה, עאלק. ושיהיה בכיף!
כאלה הם פני הדברים. כי הצום הוא מן השפה ולחוץ, מן הלשון והלוע ולחוץ. ה"אמוּניים" צמים, יען כי יְקֹוָק עשוי לכעוס אם לא יצומו.
יאללה, חבר'ה, קדימה: חוטאים, יעני, כל השנה? אז ביום הכיפורים מכייפים קצת,  -  נו, "קל ונעים"; כמאמר הזמריר הידוע, שנולד בשניות אלה: "קל ונעים, נעים וקל,  - והכל, חברֶ'ה, הכל נמחל".
האין זה תפל? האין העיסקה הזו מגוחכת? האין היא מעלה על הדעת את האינדוּלגַנציות הקתוליות? האין עליבות וזילות נודפות מהעיסקה שאיננה אלא ויתור על עשרים וארבע שעות של נזיד עדשים, תמורת מחילת חטאים גורפת?

וזה מזכיר לי את הדיבר, החמישי מתוך העשרה: "כַּבֵּד את אביךָ ואת אמֶךָ למען יאריכוּן ימֵיךָ".
רוצים את האמת?  - אני מתקשה להימנע מלפלוט הגד כועס בערבית או ברוסית, כל אימת שאני נזכר במצוה הזו.
לכבד את אמי ואבי כמצוה?!   ובמסגרת עיסקת הארכת חיים?   רגע, מה זה?!
 הנה לכם מה זה: זוהי הצעת עיסקה מסחרית, הצעה שהיא חלופה מכוערת לרגש טבעי, רגש שאיננו מצוָה.
האם כיבוד האב והאם והאהבה אותם, אינם חלק בלתי נפרד מיישותם ואנושיותם של כל בן-חוה, כל בת-אדם?
לא מצוה ולא בָּטיח, לכל הרוחות!  בְּאנושיות טבעית מדובר כאן.
אתה הבנת את זה, יְקֹוָק?

ואיך אפשר להימנע מלשאול, לנוכח מהותו הביזנסאית של הדיבר החמישי הזה: האמנם כל מיליון הילדים שנרצחו בשואה (זו הפצפונית, בת המאה העשרים) לא כיבדו את אמם ואת אביהם?   האם בשל הימנעותם מכיבוד הוריהם לא האריך יְקֹוָק את חייהם?
לא וָלא, גבירותי; לא וָלא וָלא, רבותי: שמירת כבוד האֵם והאב, אינם חלק מעיסקה כלשהי עם יְקֹוָק כלשהו.
לא, לכל ארבע הרוחות:
כַּבֵּד את אביךָ ואת אמֶךָ. לא למען יאריכון ימיך, אלא יען כי אנוש אתה. נקודה.
            (אוּפְּס.... כמעט ושכחתי:  לקראת יום הכיפורים,  -  שיהיה צום קל ונעים).


28 ספטמבר 2019



קוזאקים נגזלים 2

ברשומה האחרונה של הבלוג "זה לא ככה" לחש הבולג את זעקת החילונים, אלה אשר רבנים חרדיים, בסעור עליהם נפשם, מכנים אותם "עמלק". כאשר כינוי תועבה זה מושלך עליהם, לחשה הרשומה, מושלכים החילונים אל מעגל פסולי החיים, דמויי-אנוש שיש למחותם מתחת השמיים, ואף את זכרם יש למחות מתחת לאותם שמיים.
היו שהעירו לי כי יש כאן הגזמה והקצנה מופרכות, וכי אין להיתפס לקללות של חרדים כאל חריצת דין גורפת שכזו.
ביודעי את האמת, בהכירי את אופני ההתבטאות של החרדים ושל חוגים רבים גם בהֶמִיספֶרה הציונית דתית, גיחכתי לעצמי בעצב. לא עברו שעות אחדות והאמת הקטלנית נגלתה לי שנית, בפָּן אחר שלה.

האמינו לי: אינני מגזים, אינני נסחף. אני הוא המקלדת העצובה המעבירה לעיניכם ולאזניכם   - הממאנות להאמין לנקרא ולנשמע  -  את הפן הקטלני של דת ישראל ומאמיניה.
אם חשבתם שעל פי דת ישראל רק עמלקים דינם מיתה ומחיית זכרם, אף אם הם מחופשים לבני העם הנבחר (לאחרונה היו אלה יאיר לפיד ואיווט ליברמן, ועימם, מן הסתם, גם עמיתיהם), הרי "זה לא ככה" מביא לידיעתכם את המהלך ההלכתי הבא:
לפני כשנה וחצי דיווח לנו "ישראל היום" על "מחלוקת הענקים: האם מותר לתרום כליה לחילוני" (רק אתמול פגשתי באקראי את התועבה שלהלן, באתר 'ישראל היום', 25.2.1018, כתבה של העיתונאי יהודה שלזינגר. לכו ובידקו).
הטקסט מספר כי עוקר-הרים אחד אמר שמותר לתרום כלייה לחילוני; לעומתו, פָּסָק מטלטל-בקעות אחר, הרב חיים קנייבסקי, מחשובי הרבנים החרדים כעת:
"אין ראוי לתרום כליה אם הוא (התורם המתלבט או בני משפחתו) יודע מי יהיה החולה שיקבל אותה, וייתכן שיקבלו אותה אותה אינשי דלא מעלי (אנשים לא טובים)".
משמע:  חילוני, מי שאיננו טוב, נגזר עליו למות ולא להיות מוטבה של כליית יהודי שהוא  'פון אוּנזערע', משלנו, מהטובים.
אמת, דין מוות אקטיבי אין כאן, אבל הימנעות מהצלת חיים ישְנָה-גם-ישְנָה. התוצאה הסופית אחת היא: מותו של אדם בשל היותו "לא טוב", ניט פון אונזערע, לא משלנו. חילוני.

לצורך שתילת הפסָק המתועב הזה במרחב האנושי, הבו נדמה דיון מטונף, שכיוונו הפוך מזה של הדיון החרדי המתועב.
סעו איתי, והתחמשו בשקית-הקאה, למקרא הסיפור הבא:
בעיתון 'הארץ' התפרסם מאמר מעורר מחלוקת של הסופר הידוע, זוכה פרס נובל, יובל שמואלי. שמואלי תובע במאמרו לקבוע כי אין חילוני רשאי לתרום כלייה או כל איבר אחר למי שהוא חרדי, יהא מצבו הבריאותי אשר יהא. בין השאר, כתב שמואלי כי 'החרדים הינם פגומים בעצם ראיית העולם שלהם, ואין אנו רשאים לסייע בידם בכל אופן שהוא'.

גם פסיכופת-שונא-חילונים לא יעלה בדעתו היתכנותו של סיפור כזה. גם הוא יודע כי החילונים אינם מתודלקי שינאה-עד-מוות למי שאינם חילונים. יצר השמירה על כבודם ועל חופש האמונה בערכיהם, הוא שמניע את החילונים לכווץ את שריריהם בהבחינם כי ישנם הזוממים לחדור אל תחום הפרט שלהם, לכווץ את חייהם על פי תפיסות עולם שאינן שלהם, לבזותם ולעשות בהם כרצון מיעוט יהיר, בּוֹזֶה, אלים, המתדיין בינו לבינו באפשרות המתתם או למיצער במניעת הצלתם.
  דיוני-שינאה כמו מחלוקת הענקים  -  האם מותר לתרום כליה לחילוני הינם מטבֵּעַ עובר לסוחר בציבור החרדי, ופעמים רבות אף בזה הדתי-לאומי. ראינו לאחרונה רב מישיבת עלי, ובה הבכירה והמובילה שבמכינות הקדם-צבאיות של הציבור הציוני-דתי, נושא דברים מתועבים מאין כמותם. האיש, המתועב מאין כמותו, אמר לתלמידיו כי אי שמירת מצוות פירושה בגידה, והעונש על בגידה הוא כדור בראש. וישנן התבטאויות רבות אודות החילוני כמחלה שיש להיפטר ממנה, וכ"ו, וכהנה וכהנה וכהנא.
שקיות-הקאה לא תועלנה כאן. דליים נדרשים כדי לקלוט את תכולת הקיבה הפורצת למקרא התועבה השונאת, הבוזה, הקטלנית הזו.
  
    עצם ההידרשות הפומבית, המלומדת לכאורה, ל"סוגיית" זכותם של חילונים לתרומת כלייה בעת סכנה לחייהם, היא הודאה באפשרות הדרתם מעצם הזכות לחיים.
על מה, איפוא, מיילילים החרדים ותומכיהם  -  נשיאנו ריבלין ביניהם  - כשהם מטיפים לאהבת חינם ולעצירת ההסתה האנטי-חרדית?

 מנת חלקו של הרוב שאיננו חרדי או דתי היא שטפונות של ביזוי, קללות וחרמות, מעיכת זכויותיו ודריכה על היקר לו. "החילונים הם עגלות ריקות; הם חמורים נושאי ספרים; בועלי נידות". אסופת גידופים זו היא רק להקת-החימום לפני הסט השלם של קללות מבזות, שיר השירים אשר לשונא; שיר אשר גם דף עמיד לאש ייחרך למגע אותיותיו בְּלובְנוֹ.
    מעתה, דעו כי השינאה והביזוי האלה לא נעצרים במרחב הגידופים והטינוף. מעתה, דעו כי החרדים  - ועימם גם חלקים גדלים והולכים של מלח-הארץ וכורכום-הארץ הציוני-דתי -  אינם בוחלים בכניסה לתחום ההריגה או מניעת הצלתם של החילונים האלה, הבוגדים האלה.

   מבול הביזוי והשינאה והקריאה הפומבית להימנע מהצלת חיינו, ואף להמיתנו, איננו מבוא ראוי לכך שנימָרח, אנו החילונים, בחיוכי אהבת-חינם.

   אהבת-חינם אובדנית שכזו, סופה שתביא למציאות שבה יהיה על החילונים להימלט מן "הארץ זאת", הארץ האומללה הזו. והנמלטים יהיו אותם שלא יומתו או שלא יימנע מותם בשל האיסורים להציל את חייהם, איסורים שינפיקו הרהג"נים (הרבנים הגדולים נורא).

או-אז נראה את ארצנו האהובה עלינו, "הארץ הזאת", הארץ הנכבשת-מבפנים הזו, הארץ הנשנקת-מבפנים הזו, הארץ ששיערה הופך צמר-פלדה וסנדליה הופכים נעליים מסומרות, ופניה - שפם-שינאה להם, ואזניה אזני-זאב, וידיה הרכות מיטנפות והולכות, מיטלפות והולכות, והיא כולה הופכת למדמנת דמים, בִּצת נחשלות, והיא שטופת אורגיות של מפגני וודו ואמונות טפלות.
והארץ הזו, סופה הֶאָלים יבוא לה מידי עצמה או מידי שכנותיה האלימות לא פחות ממנה.
ביבי? -  לא ביבי? 
אין זה משנה, אם לא נבין כי אנו נתונים למתקפת זרמי-עומק השוטפים כבר על פני הארץ. אלו הם זרמי לאבה איטיים ויציבים וסבלניים אשר עיתותיהם בידיהם, זרמי שינאה ונחשלות; נהירה נוהרת-אושר אל המאה העשרים ואחת לפני הספירה.


20 ספטמבר 2019


קוזאקים נגזלים

מתי שהוא, אולי עוד במילניום הקודם, נגלתה כף-עב קטנה בירכתי מערב, והיא לחשה בעדנה: "חבר'ה, בחייכם, לא יפה ככה לרדת על החרדים. מה זה ההתנפלות הזותי על שומרי הגחלת של ישראל סבא? מה רוצים מהם? מה זה ההדרה הזותי ממעגלי ישראל שלנו? מה זה ההסתה הזותי. מה זה פה? מה, הם לא אנשים כמונו וכמוכם? לא כואב להם מתי שצובטים אותם? למה לגנות? למה ליילל על זה שהם עושים המון ילדים ושהם לא לומדים לימודי ליבה ושהם לא הולכים לצבא ושרבּים מהם לא עובדים? זה ככה הם, אז מה? אז בגלל זה לשנוא? ואתם רוצים להגיד שזה לא קצת אנטישמי? הא?"
כך ליחשה כף העב הקטנה אשר נגלתה בירכתי שמי מערב. אחר כך גדלה כף-העב ועבתה ושמנה. וסוּלְתה. ואחר כך היא הפכה לשמיים מכוסי עננים שואגים:"מי אתם, יא חילונים, שתבוזו לנו ושלא ממש תאהבו אותנו?  כן?!"
ולאחרונה, בימים אלה, חושך ליום ראשון, ט"ו בתשרי התשע"ט למניינם, 15.9.2019 למנייננו, נאספה עצרת חרדית גדולה, כנסת ישראל ענקית, ושַמעה   -  כדרכה בַּקודש הטמא  -  את ח"כ גפני, מטנף את פיו  -  כדרכם של עמיתיו ושלו בַּקודש הטמא  -  ומכריז כי יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הם עמלק.
המשליך בזולתו את  "עמלק" איננו עובר  על חוק המדינה, אמת. אך הוא נועץ שיפוד בליבו של השיח המוּסרי. כי עמלקים הם בני מוות. אכן, רבותי, זָכוֹר נזכורה את אשר עשה לנו עמלק, ומצוָת עולם עלינו: להשמידו ואף את זכרו למחות. את זרעו ואת זכרו.
עמלקים כמוהם כנאצים. אלא שדין עשיית דין בעמלקים ובעוזריהם הוא עתיק, קמאי. הוא מהדק שפתי-שנאה, מרחיב נחירי חמדת-הרג. הוא בר קיימא והוא חצה שלושה מילניומים וסוֹפר כעת את ראשית מילניומו הרביעי. עוד לא אבדה תשוקתנו: להרוג את העמלקים האלה! 
שינאת עמלק וחמדת המתתו הן רקע טרנסצנדנטי של ההווייה הדתית היהודית. תשוקת ג'נוסייד אולטימטיבית.
ברור, על כן, כי יהודי המכנה את זולתו בתואר הנתעב הזה, הרי הוא מכריז עליו כי הוא בר-מוות. הכינוי "עמלק!" הוא פוגעני, אלים ומסוכן פי כמה וכמה מ"נאצי!".
העמלקיות היא תכונה גנטית. החובה להשמיד את העמלקים, ואחר כך למחות את זכרם של המושמדים הטמאים הללו, היא חמורה פי כמה מכל נדר-חרם שנדר וגזר עמנו על צאצאי הנאצים. 
על פי דתם של  ח"כ גפני ועמיתיו-מרעיו, כמו גם על פי אמונתם הפנימית, עמלק הוא גילום טרנסצנדטי של תועבה אולטימטיבית.   על כן, כאשר משליכים הח"כ החרדי ועמיתיו מרססי-האֶרס את המהות העמלקית על יריביהם, הריהם משליכים אותם אל תוך מעגל החייבים להיות מומתים, מחוּיֵי-זֵכֶר.
לפיכך, נזכור את אשר עשו לנו מגדפינו, הקוזאקים הנגזלים הללו. נזכור, בל נשכח, בל נסלח ובל נָטֶה לבנו לחנדאלאך של ישראל סבא, הרוקק בפנינו את טומאתנו וזילותנו ועמלקיותנו.  כי המוחל על כבודו, המוותר על זכותו לחיים ולשימור זכרו לאחר מותו, השומר על זכותו שלא להיות מושלך למעגל הנתעב של העמלקים בני-המוות,  -  הרי הוא מוחל על היותו אנוֹש. וייתכן שבטווח-הזמן הקצר פחות, מוחל הוא על זכותו שלא להיות מומת.
ההטחה המתועבת הזו, "עמלק!", בישראלים אחרים, איננה אלא ריסוק מלא, בריש גלי, נגדה-נא לאלוהים ונשים ואנשים וילדות וילדים ומצלמות ומיקרופונים, של כל אמות המידה שעניינן מוסָר-הפה, נקיון השיח, אי-טינוף הדיבור.
אכן, גפני ועמיתיו, שאינם מחרפים נפשם במערכות ישראל, הינם מחרפים של הישראליות החילונית ושל ישראלים חילוניים. גפני ועמיתיו  - מולידי אותה כף-עב קטנה של יבבה על יחס החילונים לחרדים  -  אינם ראויים לכל ליטוף (ריבליני או אחר) על מסכנותם ונעבעכיותם והיותם מוּדָרים מלב ציבור גדול כל כך.
הסכיתו ושימעו, גפני את שות': רק על עצמכם הלינו; רק על לשונכם המזוהמת, המכנה את בני עמכם החילוניים בתואר שהוא גרוע מ"נאצים".
היכבדו וריכבו הלאה מאיתנו על סוסי השינאה והביזוי שלכם. הלאה מאיתנו, קוזאקים נגזלים.



09 ספטמבר 2019


      עֶשׁרִים  שָנָה  ["וֶינְטֶה אַנְיוֹס"]
                  השיר נכתב, הולחן והוקלט ב-1935                 
               מלים (בספרדית): גִיֶרְמִינָה אראמְבּוּרוּ
                  לחן, ביצוע ראשון:  מָרִיָה  תֶרֶסָה  וֶרָה
                  תרגום לעברית: יוסף חרמוני


אַל  תִשְאָל  "אַת  עוד  אוהֶבֶת"
אִם  אֵינְךָ  אוהֵב  יותֵר.
אִם  הַאַהָבָה  חַלְפָה  לָה,
לָמָה  עוד  לְהִיזָכֵר?
אָז  הַיִיתִי  סוד  חַיֵיךָ
אָבָל  כְּבָר  הַכָּל  עָבָר.
הַיוֹם  אֲנִי  אֶתְמולֵיךָ,
וַאֲנִי  עוֹד מְקַוָה.

לוּ  נַתָן  לִי  אֶלֹהִים  אֶת
חֲלומִי  בְמַתָנָה,
בִּי  הַיִיתָ  מְאוֹהַב  כְּמוֹ
לִפְנֵי  עֶשְרִים  שַנָה.
אֵיך  פּוֹגָעָת  וּפוֹצָעָת
אֲהַבָה  שֶנֶעֶלְמָה.
זוֹהִי  פְּרִידָה  שֶקוֹרָעַת     
אֶת  הַלֵב  וְהַנְשַמָה.
 
   השיר הקובני הפשוט והנאיבי הזה, המרעיד לב, נכתב ב-1935 בידי המשוררת גִיָרְמִינָה אראמְבּוּרוּ. הלחינה ושרה אותו מָרִיָה תֶרֶסָה וֶרָה. הצמד ורה-אראמבורו היה אחראי ללהיטים קובניים גדולים, אבל "עשרים שנה" הוא שקיבע אותן בזיכרון העם הקובני. מריה תרסה ורה נחשבת לאחד מנכסי צאן פלטינה של הזמר הקובני.

רוחלה אהובתי ואני התוודענו לשיר כאשר פגשנו אותו בסרט "בוּאֵנָה וִיסְטָה סוֹשָאל קְלַאבּ".  שם שרה אותו אוֹמארָה פורטוּאוֹנְדוֹ ומלווה אותה קוֹמְפֶּאי "סֶגוּנְדוֹ". אומארה וקומפאי היו כבר אז  -  לפני עשרים וארבע שנים  -   זקנים. הוא היה  בסוף העשור התשיעי לחייו ואב לתינוק בן ארבע, והיא היתה צעירה מעט ממנו. קומפָּאי כבר איננו איתנו. 'שם משפחתו' של קומפָּאי ("סגונדו"=שני) ניתן לו על שום שתמיד היה שר את הקול השני, בבאס המתוק שלו. גם שמו הפרטי הוא כינוי: "קומפאי" = שיבוש של המילה האנגלית "אקומפיין"=ללוות, כלומר לנגן בגיטארה ולשיר קול שני.
    רוחלה היפה ואני היינו מתיישבים חבוקים על הספה מול הטלוויזיה (סוני, 35 ק"ג, מפלצת אימתנית, אמיתית), מפעילים את נגן קאסטות הוידיאו ונוסעים לקובה, ואז עוצרים את הקאסטה ומאזינים בשנית ובשלישית לאומארה וקומפאי, והם ממיסים לנו את הלב עם "עשרים שנה" המרכך הזה. ואז עשיתי מה שאני עושה פעמים רבות כאשר שיר לועזי מקרב דמעות לזוויות עיניי: אני מתרגם אותו.
תרגמתי, הקלטנו ב-ווקמן: רוחלה שרה, אני ניגנתי.
   קלטת האודיו הקטנה נעלמה. שכחתי על קיומה, עד שנזכרתי שנית בקיומה, ורוחלה כבר איננה עימנו. גם הקלטת. אולי לעס אותה ג'וק רגשני, וייתכן כי עכבר סנטימנטאלי כירסם את הסרט המגנטי. Quien sabe?? מי יודע?

לפני שבוע הקלטתי את עצמי ואת הגיטארה. אני מזייף מעט ואני חובט בגיטארה, ואני אומארה וקומפאיי ורוחלה.
האזינו להקלטה היסטורית: ביצוע עברי ראשון של אחד השירים הקובנים הגדולים של המאה העשרים. הנה ההקלטה, Take one  
 ואם תאתרו בשיר את התיבות הראשונות של "הפרוטה והירח", אתם צודקים. איך זה קרה? שאלו את חיים פיינר/חפר.
                           הקשששיבו.  שששש!  

וכעת תוכלו להאזין גם לאומארה פורטואונדו ולקומפיי סגונדו שרים את "ויינטה אניוס" בשפתו המקורית. (ההקלטות אינן מתוך הסרט, אבל הקסם שהן מהלכות עלי הוא זהה).
לכו לביקור באחת מהכתובות הבאות בארצות יו-טיוב:
וגם:

תוכלו גם להקיש, פשוט:
Compay Segundo y omara portuonda veinte anios

                         הקשששיבו. שששש!

להשמעת השיר, לחצו על listen in browser



22 אוגוסט 2019



יוסף חרמוני
בלתי-יהודים בעליל

בשל סיבות כאלה ואחרות, העם היהודי נפלג לשניים במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. חלקו היהודי של העם היהודי הוא זה הגאוני, הנושא את לפיד הקידמה והמחשבה והאנושיות של האנושות. חלק זה של עמנו - והוא עדיין רובו של עמנו - הוא החלק ההומני, האחראי בין השאר לכ-20% מפרסי הנובל. הבו נאמר דבר-אמת מבלי ללקות בגאוותנות יתר, אלא בעודנו קדים, מרכינים ראש אל מול מאות אלפי המוחות היהודיים שתרמו ותורמים לאנושות כולה את אונו הרוחני של עם-הספר. האון הרוחני הזה גובש והושחז תוך רכינה שקדנית בבתי מדרש על ספרי התלמוד, אך הוא הפכם לכנפיים שהביאוהו למקומו דהיום. הבו נאמר הלל צנוע ומודע לאמיתו: חלקו היהודי של העם היהודי - מעבר לסטטיסטיקה הנוֹבֶּלִית שומֶטת הלסת - הוא מולידו של נתח ענק מהעושר הרוחני של האנושות במאה וחמישים השנים האחרונות.
 חלקו השני של עמנו, הוא החלק שאין להימנע מלכנותו קלריקלי-ריאקציוני ולא יהודי. הפריפריה הלא-יהודית של עמנו, כל שריריה הטבעתיים מכווצים באימה ופחד מול כתפה החשופה של ילדה בת שלוש ומול צבע עורו השחור או עיניו המלוכסנות של כל בן אנוש. הפריפריה הזו של העם היהודי - בברוקלין או בירושלים או בתל אביב או בצפת או בטבריה או בחיפה והקריות, ואף ביבנאל ובעפולה וברמת גן ואף בנתיבות - רוטטת אימה מול אור-שמש-ההשכלה וההומניזם, מול היציאה מחשיכת עינו הזועמת של האל המומצא שהלך לישון בין שלושים ותשע לארבעים וחמש. אלו הם הגויים שבינינו, בלתי יהודים בעליל, שכל גינוני החנדאלאך הרבניים וקריאות הגעוואלד והזעם של ההקפדה הרבנית אינם מסתירים את היותם בלתי-יהודים בעליל. הציבור הגדול והגדל הזה איננו ציבור של יהודים, כי אנשיו אינם נושאים את דגל האור של האנושות (מרבית נשותיו אינן נושאות דבר, לפי שעה, כי קולן ערווה ושיערן ערווה ואף ערוותן ערווה, והן בנות-מלך פנימה). ציבור בלתי-יהודי זה, מנורת החשיכה שבידיו היא העדות המפלילה מכולן, אשר כמו לוחשת-שוצפת היא: "שמאלנים שכמותכם, אנחנו איננו פוסעים בקידמת שיירת-רוּחָה המעפילה של האנושות הזאת שלכם. אנחנו במאסף!  אנחנו ההאנד-ברקס! וזהו. הא?!"
בכך, בעיקר בכך, אין הם יהודים. היהדות - לצד כל השָחור והמבעית שבה, והתווים הפרוֹטוֹ-נאציים שבה, מ"שפוך חמתך" וחובת השמדת עמי כנען כולם, וחובת-הנצח להשמיד את עמלק, וריצוץ ילדי בת-בבל השדודה אל הסלע,  - ידעה להרות וללדת מתוך רחם רוחה גם את הבשורות הגדולות של האנושות. כן, גם משה, הוגה הג'נוסייד הראשון, כובש כנען אשר ציוה ליהושע ולעמו להשמיד את כל גוייה, גם הוא היה חציו יהודי, עוד טרם היות המלה הזו. כי הוא נשא בתרמילו חזון שהיו בו גם פנים הומניות, יחסית ליומו. הדואליות הזו שבדת עמנו זוקקה והזדככה במאות השנים האחרונות, והפכה לנס-עמים.
 וכעת, הבחירות שלפנינו, ועוד כמה דומות להן שתבואנה בעקבותיהן, תקבענה את דרכה של מדינת היהודים: האם פניה ורגליה אל הנר הענק של הנאורות, שהוא יהודי במהותו,   -  או אל מנורת החשיכה, שהיא רבנית, כלומר ריאקציונית במהותה. בלתי יהודית בעליל, חבִּיבִּי. בלתי יהודית בעליל, ואין כאן שמץ עלילה.
זהו, חברות וחברים. ישראל חוצה כעת שורת צמתים, שורת מערכות בחירות, שהן כחבלי-לידה לָהּ. דם ואש ותימרות קנאביס. אלו הן מערכות הבחירות אשר התנהלו בעשרים השנים האחרונות ואלה הן מערכות הבחירות אשר תהיינה בשני העשורים הקרובים. כל אחת מהן מתוארת כגורלית, והיא אכן כזו.
נראה, חברות וחברים, מה ילד יום, מה תמליט שעה, מה יטיל חודש ומה תשריץ שנה.                                                   
יאללה!!                         

18 אוגוסט 2019


      

לַילָה  בִּכְנָעַן   / יוסף חרמוני


 יָפִים הַלֵילוֹת בִּכְנַעַן,צוֹנְנִים הֵם וּבְהִירִים,
 וְהַחֶבְרֶה יוֹרדְים אֶל הַזֵיתִים עִם הַגַרְזִנִים וְהַמַסוֹרִים.
 כִּיפָּה עַל רֹאש, וּדְבָר הַרָבָּנִים וּמִִשְנָתָם אִתָם.
ושָם, אִתָם,
 גַם אַתָּה, הַשֵם. כִּי אַתָּה בְּחַרְתָם.

יָרֵחַ מַכְסִיף אֶת הַמַסּוֹר וְאֶת נִיגוּנוֹ.
וּמָחָר,עֵת יֵצֵא השֶמֶש מִנְדָנוֹ,
יֵילִילוּ הַעֲרָבּוּשִים, הַעֲמָלֵקִים,
אֶל מוּל עֲצֵי הַזָיִת הַגְדוּעּים, הַמְלוּקִים.
              
              כְּבָר  אַשְמוֹרֶת  שְלִישִית, עַל  גִדְמֵי הַזָיִת  טַל נָח.
              לַיְלָה  אֶרֶץ יִשְרְאֵלִי  קָסוּם.   -    קְרִיסְטַל-נַאכְט.
                  
  - - - - - - - - - - - -

יָפִים הַלֵילוֹת בִּכְנַעַן, צוֹנְנִים הֵם וּבְהִירִים,
וְהַחֶבְרֶה יוֹרְדִים אֶל הַמִנְזר וְאֶל הַמִסְגָד, עִם הַצֶבַע וְהַנֵפְט וְהַגַפְרוּרִים.
כִּיפָּה עַל רֹאש, וּדְבַר הַרַבָּנִים וּמִשְנָתָם אִיתָם.
וְשָם, אִתָם,
גַם אֲתָה, הַשֵם, כִּי אֲתָה בְּחַרְתָם.
ירֵחַ מַכְסִיף אֶת הַדֶלֶק המַוּתָז וְאֶת תַרְסִיס הַצֶבַע וְאֶת הַנְעָרִים.
וּמָחָר, עֵת יַעֲלֶה הַשֶמֶש מִן הֶהָרִים,
יֵילִיל מוּחָמָד הֶחָזִיר
וְיֵילִילוּ הַאִימָאם וְהַנָזִיר
וְיֵשוּעַ הַקוֹף,
אֶל מוּל הַחַלּוֹנוֹת הַמְנוּפָּצִים וְהַמִלִּים הַמוּתָזוּת עַל הַקִיר וְהַמַשְקוֹף
וְהַקִירוֹת החֲרוּכִים וְהַדַפּים שֶהיוּ לְאֵפֶר
וּרְסִיסֵי זְכוּכִית, וּפְגָרִים שֶל סֵפֶר.

כּבָר אַשְמוֹרֶת שְלִישִית. עַל מְכִיתוֹת זְכוּכִית הַטַל נָח.
לַיְלָה אֶרֶץ יִשְרְאֵלִי קָסוּם.     -   קְרִיסְטַל נַאכְט.