א גאנצע מייסע:

אִיסְרָאֵל אִיבֶּר אָלֶס

"ישראל לפני הכל", שלוש מלים שמניף מסע הבחירות של "חוסן לישראל", הן דגל שמיתאר הלוגו הגראפי שלו חייב להיות בעל קווים ישרים, מזוותים. משהו המצוי בין זויותיו החדות של המגן-דוד לזויות הישרות של סמל אחר, טמא למהדרין, כְּדָבָר אחר המחרחר אוינק-אוינק.

 בגרמנית נשמע הלוגו המילולי הזה טוב יותר: דויטשלאנד אִיבֶּר אָלֶס, גרמניה מעל הכל.

שלוש המלים הללו החלו את דרכן ככותרתו של שיר (לחן של היידן) שהיה מעין-המנון של הקיסרות האוסטרית דווקא. השיר נעשה המנון גרמניה רק ב-1922. "גרמניה מעל הכל" לא נכתב כקריאה להכפיף את העולם כולו לשלטון עריץ גרמני. היתה זו קריאה להציב את המולדת, גרמניה, בראש מחשבותיו וכוונותיו ופעילותו של כל אחד מבניה ובנותיה. גרמניה חשובה לנו, רונן השיר בלהט, מכל רצון ושאיפה וגחמה אישיים. בהיותו כזה, הוא מייצג מוטיב המצוי בהמנוניהן של מדינות רבות. הוא התשתית של האתוס הלאומי, זה שאין מנוס מהיותו, תמיד, נוטה ללאומנות. אגב, הטקסט של "דויטשלאנד איבר אלס" הוא צמחוני להפליא, כאשר מניחים אותו ליד ה"מרסלייז", למשל.

  רק עם ההפכותה של גרמניה המובסת לאחר מלחמת העולם הראשונה למעצמה אדירה, מתוסכלת, תאבת כיבושים ומשלחת רסנים של אנושיות מעל עצמה, החלה הסיסמה הזו, "גרמניה מעל הכל", להיתפס בגרמניה ומחוץ לה כמייצגת את תפיסת הגרמנים את עצמם: עם, גזע, יישות שהיא נעלה מעל כל זולתה, ואין לה קיום ללא מימושה של עליונות מובנית זו. אך, נחזור ונדגיש, במקורה היתה הסיסמה הזו ביטוי - מכונס לכדי לוגו - לַתפיסה הלאומית של המאות האחרונות.

במקורה, הסיסמה "גרמניה מעל הכל"  -  או "המולדת מעל הכל", כסיסמאות דומות לה  -  היא סיסמה ששלוש מילותיה הפכו לַקמח והמלח והמים של עיסת לחם-חוקה של ראיית העולם הפאשיסטית: מעיכת האנוֹש וראייתו כאחד חלקי אלף או מיליון או מאה מיליון או אלף וארבע-מאות מיליון של יישות ערטילאית בולעת כל.  זהו לב-ליבתם של ראיית העולם הפאשיסטית ושל הוראות התפעול הפאשיסטי.

  כל מאפיין אנושי, כל תופעה אנושית, קיימים בְּמינונים כאלה ואחרים בכל חברה ומדינה. וכך, אין חברה ואין מדינה שאין בהן משהו מהמרכיב הפאשיסטי. בלי הסממן הזה לא ניתן ליצור תלכיד חברתי כלשהו. האתוס והתחושה הפאשיסטיים מצויים, כמובן, אף במהות תיפקודם של מועדוני ספורט תחרותי, כדורגל ודומיו.

  ומופע רוק שבו צורחים חמושי-הגיטארות אל מערכת ההגברה, ועימם שואגים אלפי צעירים מיוזעים כשהם זעים כאיש אחד, עם נרות בידיהם או בלעדיהם, -  אף במופע כזה יש אחד משבעים של התבלין הפאשיסטי: הימעכות היחיד, הגעייה בציבור, אובדן העצמיות.

מהאמור לעיל עולה, כמובן, כי האתוס והתחושה הפאשיסטיים מצויים בהווייתם של כל המשטרים בעולם.  הטמאים למהדרין, הנאצי, הקומוניסטי, הצפון-קוריאני, ואף הכשרים, הדמוקרטיים למהדרין, נוסח אנגליה ארה"ב או דנמרק או שבדיה. וכל מה שביניהם ומעליהם ומתחתיהם שני מטר.

ואני אומר לכם, בינינו  -  בחייכם, תבטיחו לי שזה לא יוצא מהחדרוכל  -  שהדגל וההמנון הם מעצם טבעם סמלים שמהותם פאשיסטית. כל דגל וכל המנון. אלו הם סממנים פאשיסטים אשר בלעדיהם לא ניתן לקיים חברה, יישות מדומיינת אשר בה אלפי או מיליוני או מאות מיליוני מרכיבים, אטוֹמים אנושיים אטוּמים, זרים זה לזה.

  אלא ששני מינונים עיקריים מבדילים בין משטר דמוקרטי מנומר הבזקים של ארומה פאשיסטית מזערית וחיונית,  -  לבין משטר שהפאשיזם הטוטאלי הוא המאפיין היחיד שלו:

    המינון האחד הוא זה של הפָּן האחדותי וצימצום ערכו של היחיד; השני הוא ההקשרים שבתוכם מרוּממת ונאכפת האחדות ומזולזל ונמעך היחיד.

על פי שני קני מידה אלה, הפסיעה הראשונה במסע הבחירות של בני גנץ ומפלגת החוסן שלו היתה פסיעה בנעליים גבוהות, ממוסמרות. נעליים כאלה חבקו בשליש השני של המאה הקודמת מיליוני כפות רגליים, בעוד מעל להן מונפות כפות ידיים מתוחות.

כך. עד כדי כך. כך, בגלל ההקשר. אך ורק בגללו.

האמנם? מה רע ב"ישראל מעל הכל"? האם אין זה גילגול קמפייניסטי יותר של  ארבע מילותיו של טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו".

ויאמר לי האומר  -  מה אתה רוצה, יא חתיכת נודניק? מה, אתה יפה-נפש או משהו? 

ואללה, הנה אני אומר לכם מה אני רוצה; ואני יסביר לכם, טוב-טוב אני יסביר לכם, למה אני לא סתם פיין-שמעקער:

טרומפלדור לא צרף למילותיו האחרונות ספירת מלאי של קרקפות אויבים מומתים ולא דברי שָחָץ על השבת עיר האויב לתקופת האבן. את זאת, כידוע, עשו מנהלי מסעו של בני גנץ אל לשכת-ראש-הממשלה-או-משהו-כזה.

וההקשר המתועב הזה, הוא העושה את ההבדל; הוא ההופך את מפגן השרירים הרבאלופי הזה לארוע בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים. אין להתעלם מההווייה הפאשיסטית, הנודפת ונוטפת ממופע הפתיחה של מסע גנץ אל הנהגת ישראל.

יאמרו לי האומרים, "בחייך, יוסקה, הוא צריך את זה; ואנחנו חייבים את זה. מה קרה לך? בלי ספירת קרקפות מחבלים, בלי חיוך של סיפוק וגאווה אל מול שכונות עזתיות משוטחות כמעט לדו-מימד, איך נצליח להעביר למרכז-שמאל את הארבעה או חמישה מנדאטים שבלעדיהם אין סיכוי להציל את המדינה מלפיתת שמשון נתניהו?".

מצטער. לא מקבל. בתחום הזה של תחיבת קרקפות לחגורות ושל ריקודים פגאניים אל מול ערי אויבים עשנות, נתניהו וחבורתו תמיד יובילו את הדיסקוטק הלאומני.

"חוסן", "עוצמה"? "ערבים נוהרים","יאללה, אלאור עזריה"? קרקפות מבצבצות מהחגורה, שיטוח ערים והשבתן לתקופת האבן?    -   את כל אלה  יש להשאיר לשימושו של החלק הנוהם בימין. לא כל הימין מנהם, אך הנוהמים לא יעברו על דתם ודעתם בשל מפגן מרכזי-שמאלי של דם והרס, מפגן אשר מלבה שינאה וניזון ממנה.

ואת הסיסמה הבזויה "ישראל מעל הכל", שאיננה אלא שיחזור תת-מודע של "דויטשלאנד איבר אלס" במשמעותו המאוחרת, יש לזרוק לַאמא של כל הרוחות ולַסבתא שלהן.

   אנא, אלוהים בלתי-קיים, אנא, מנהלי קמפיינים קיימים-מדי: בחייכם, אנא, שִמרוּנוּ משפתיים משוחות בדם אויבינו. עִם אויבינו  -  שאף הם אינם צמחונים  -  נסתדר טוב יותר ללא הליפסטיק המייחם הזה.

שמע נא, גנץ: אולי, אולי. אולי עדיין לא מאוחר לתקן את המעוּוָת הקשה הזה. שמור על עצמך מפני האִיבֶּר חוּכֶמִים האלה, הנוהרים לאור חזונו של ארתור פינקלשטיין.

היזהר, בֶּנִי.   הפינקלשטיינים נוהרים אל יום הקלפיות; ומַדהירים אליו נביאי הפחד והשינאה, הדָמגוגים, הקוראים בַּדם ובְמניין-הקרקפות וּבְעָרִים המשוּטחות.

שתי התמונות, מתוך ציוריו של מוטי גולן, במסגרת התערוכה "האסטתיקה של הרוע", שננעלה זה עתה בקיבוץ איילת השחר.

מתוך התערוכה "להציל את מאיה", של מוטי גולן ואחרים, אשר תיפתח בשבת הקרובה, 12.1.19, בקיבוץ איילת השחר.

"דלות החומר"  -  אל מול גולן

פ.פ., פבלו פיקאסו, ומולו מ.ג., מוטי גולן. שני ניגודים לכאורה. ולמעשה, שניהם אמנים מחוננים. אלא שמול הצחוק האדיר שצחק פיקאסו על האנושות, כולה, צחוק  שהדיו נשמעים ונראים עוד היום, מציב מוטי גולן יראת כבוד בפני שמונה וחצי מיליארד בני האדם הנושמים איתו את האוויר המורעל והולך ומזדהם ורץ.

אבהיר: פ.פ., פאבלו פיקאסו, החל את דרכו, כידוע, כצייר. אחר כך הפך למפרק מוסמך, המפרק ומרסק את ההווייה אשר סביבו לגורמיה ומרכיבם כראות עיניו, הלא הן רואותיו הדומעות צחוק של לעג ובוז לבני-אנוש אשר קונים את גחמותיו  -  שאף הוא עצמו, האמינו לי גבירותי, לא האמין בהן, רבותי.

בעקבות הספרדי העליז נהרו אותם אינטלקטואלים של אמנות מפוברקת, של דילטנטיות ושרלטנות, אשר רבים מהם נהרו גם אחר הזוועה הקומוניסטית של לנין וסטאלין (אבל זו הערה צדדית, וייתכן כי היא מיותרת. אנא, התעלמו ממנה).

מאז עמדתי על דעתי והתוודעתי לקידמת האמנות הפלסטית אשר משלה בעולם המערבי שאליו נולדתי לפני יותר משבעים ושש שנים, ידעתי כי כל המודרניזם הפוסט-ריאליסטי איננו אלא עבודה בעיניים. עיניים עצומות למחצה שגם מחציתן השנייה עצומה למחצה. איני מתכוון לנמק ולבאר כאן את ידיעתי זו, אבל אצרף כאן  את אמירתו של פוטר סטיוארט, שופט עליון אמריקאי. סטיוארט לא התייחס לאמנות. כלל וכלל לא. הוא הגדיר - לא הגדיר - פורנוגרפיה, וכך כתב בפסק-דין משנת 1964: "לא אטרח עוד להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני מזהה אותה כאשר אני רואה אותה".

אוסיף משלי: גם מסך המלים העבה ביותר לא יביא את פיקאסו וממשיכיו הדילטנטים אל מחוז האמנות האמיתית. נקודה. ואפילו פול-סטופ.

אוסיף ואציין רק כי אישוש לתחושת הבטן והלב והמוח הזו קיבלתי כאשר הניח מאן דהוא, אמן מקומי, את ה"ציור" הבא, שהיום היו מכנים אותו "עבודה", על הקיר הצפוני של המועדון באיילת השחר, הקיבוץ שלי. היה זה  מלבן של קנבס (חמישים על שלושים ס"מ) שמסגרת חובקת אותו והוא צבוע אפור כחלחל. במרכזו הדביק היוצר קטע של חבל, עשרה מ"מ עוביו וכשלושים ס"מ אורכו, וצבעו חום כהה.

זהו.

הייתי כבר בר-מצוה, מצב צבירה שלא מנע ממני להפיק "ביחחחחסה" קולני, הערה שזיכתני במבטים נוקבים ובהערה מפי זקן בן ארבעים וחמש שהתיק את עיניו מהמאמר הראשי של "דבר, עיתון פועלי ארץ ישראל": "יוסף, מי שמך?". לא עניתי לו, מפאת הכבוד למאמר המערכת של "דבר" ולזקן הקורא בו, שאהבתיו מאוד.

האמן האיילתי הזה היה אחד חלקי מיליארד מהעדר הגועה "מוווושלם", לנוכח כל בטישה ומריחה, יריקה ומריחה של הקרוי אמנות פלסטית מודרנית, אותו זרם סוחף-כל שבמעלהו, במבוע החמים שלו, התגלגל פ.פ. מצחוק, צחוקו הפרוע של ילד היודע כי הוא מוליך שולל עדה של מבוגרים בוהים, תועים, דהים, תועים, גועים כאיש אחד: "מוווו-פת של אמנות!".

סלידתי המפוהקת מנהר ההמון הנוהה אחר פ.פ., הפכה לעוינות מפורשת אשר לא נתתי לה ביטוי עד עתה, כיון שדעתי ותחושתי בנידון לא נראו לי חשובות, ועדיין אני מודע לכך שאין הן מורידות או מעלות דבר. הזמן, ידעתי, יראה לאנושות את הקסם והיופי והלב והאמת שבציור הפיגורטיבי עתיר הסגנונות והכיוונים, זה שלעולם, מאז ציורי המערות בני עשרות אלפי השנים, היה  -  ולעולם יהיה. הוא יהיה גם לאחר שיפוג תוקפן של השטויות המילוליות הגורפות וסוחפות כל-זולתן, אלה שהמיט עלינו זרם ה-פ.פ. של האמנות הפלסטית במאה העשרים.

אדיש הייתי ובחיוך משועמם חזיתי בחבלי דעיכתו של הזרם הקשקשני הקרוי מודרניזם. אלא שחמתי בערה בי, שבועות אחדים לאחר שבחרה אחת משבע בנותי  -  חמש מהן לא נולדו עדיין ונראה כי נגזר עליהן שלא להיוולד  -  ללמוד באקדמיה כלשהי לאמנות, המצויה אי שם בין עיר אחת לעיר אחרת. שם בדיוק. כן.  את האקדמיה הנהיג בעריצות אחד מאבות החבורה שהניפה דגל ועליו, באותיות של קידוש פיקאסו, הסיסמא "דלות החומר".  בתי, נשמה עדינה שכמותה, נטשה את האקדמיה ההיא לאחר שדל-החומר העיר לה, חזור והער, חזור וגעור, כי "היום כבר לא מציירים ככה". היא לא כעסה עליו. אני?  - ועוד איך.

------------------------------------------------

והנה, לפני כעשר שנים, פגשתי באמן מחונן, הוא מ.ג. הוא מוטי גולן. תל-אביבי שהצטרף למכורתי, קיבוץ איילת השחר. מוטי גולן הוא אמן מובהק ומעולה של סגנון הציור ההיפר-ריאליסטי, הריאליסטי מאוד-מאוד-מאוד. ציוריו ("עבודותיו" בלשון הניו-ספיק המקוממת) הינם מופת של אמירה מרתקת, נוגעת ללב, מעירת-לב, מרעידה מיתרים שאינך יודע כי הם חבויים בך ואף אינך יודע לומר מה הם ובאיזה סולם הם רוטטים.    באחת: מוטי גולן הוא אמן מחונן. כמה אמיתות אשר אינך יודע מהן, מבצבצות ולוחשות וזועקת אליך בינות לביטויי הריאליזם הקיצוני והמדוקדק של ציוריו. הפוך בהם והפוך בהם והם ישובו ויפתיעוך. הכל, איכשהו, בהם.  פ.פ. איננו בהם. קנדינסקי איננו בהם. ואין בהם אף לא אחד מנביאיה של "דלות החומר" הישראלית, שדלות הרוח עימה.

מוטי גולן הוא אמן בוטח בדרכו. אכן, ייתכן כי סלידתי המפורשת מ-פ.פ.,חומד הלצון הגאוני, איננה לרוחו; ייתכן כי אין הוא מסכים עם המסמרות שבהן אני קובע את סלידתי זו בדף הבלוג שאתם קוראים כעת . אבל מוטי גולן לוחש או זועק ביצירתו את רוח האדם החפשי, החש ומבטא את שברוחו ובלבו ובמכחוליו ופורש אותם על יריעות הקנבס שלו, תוך מימושה המלא של חירות הנפש והיד והמכחול והלב. גולן, אמן תל אביבי מוערך, עלה הגלילה לפני כעשור, התיישב באיילת השחר ובה הוא מציג את יצירותיו שלו, כמו גם את יצירותיהם של אמנים נוספים, שאינם דווקא ממשיכי דרכו, בסטודיו/גלריה שהקים באחד מחלליו של מפעל העיבוד השבבי של איילת השחר, מפעל אשר דמם לפני יותר משלושים שנה. הגלריה הפעילה מאוד, קרויה "תל אביב - איילת השחר".

התמונות שצירפתי לטקסט סעור-הלב שכאן, הינן מתוך שתי תערוכותיו האחרונות של גולן. שני הציורים הראשונות הוצגו בתערוכה שנחתמה לא מכבר, ושמה "האסתטיקה של הרוע". לא אכביר מלים עליהן ועליה. מי שלא ראה את התערוכה הזו ואת קודמותיה, החמיץ הזדמנות לחוות את שאיני יודע להגדירו ולתארו.  

התמונה השלישית, ציור הדבורה מאותגרת-הגאזים, לקוחה מתוך התערוכה הבאה של מוטי. מוטי גולן, כאמור. שם התערוכה: "להציל את מאיה".   ה"עבודות"  -  הלא הם ציורים, לכל הרוחות, ציורים  -  בתערוכה הזו אינן/ם נטולי הקשר אקולוגי, חברתי. מוטי הוא אך אחד הציירים בתערוכה הזו. איני יודע מי הם האמנים שיחלקו עם מוטי את קירות התצוגה של התערוכה, באיילת השחר, אך נראה לי שאין טעם להכביר מלים על המסר האקולוגי והחברתי אשר בה. אומר רק זאת: כל שלא ישיט את עיניו אל הציורים המאד-מאד-מאד ריאליסטיים של גולן, יחמיץ חווייה אמנותית, אנושית. אלו הן תמונות שהן שפיעה של חמלה ואהבה אל הטבע ויציריו, אל האמת החד-פעמית אשר בכל אחד מהם, כל אלה יימנעו מכל אשר לא יחזה בהם.

אכן, אני תועמלן. ראו רשומה זו כעבודת יחסי ציבור של מי שיודע כי נכס אסתטי, אמנותי, פועם בציוריו של גולן, אשר בה. כבכל קודמותיה.

התערוכה "להציל את מאיה" תיפתח בשבת הקרובה, 12.1.2019, ב-11:30. היא  תהיה פתוחה משך שבועות אחדים. התערוכה, כאמור, היא קבוצתית, ובה כמה מציוריו של מוטי גולן, ולצידם ציוריהם של יוצרים מרחבי הארץ.

אני, מכל מקום, אנהר אל התערוכה  -  כערבים אל הקלפיות  -  וכל מאודי עימי.

שני הקטעים שלהלן הינם ייצוג נאות לאשר קרה באיילת השחר במהלך מאה ושלוש שנותיה, ולאשר קורה לאדם במהלך שנותיו. הקורה הוא  -  כמעט מיותר לציין  -  אהבה ורחמים, ותשוקה ואכזריות, ושינאה ורוממות ותיפלות וגסות ועדנה. מעט מזה מצוי להלן. הקטעים  - כמו אחדים שביקרו כאן לפניהם  -  לקוחים מתוך ספרי, האחרון לפי שעה:    "יעקב וקשקשנים אחרים".

 

*************

 

הרֵעוּת

צבי ליקוורצ'יק התנדב לשרת בצבא הבריטי. השנה היתה תש"ב, 1942. השואה באירופה וקציר החטים בשדות איילת השחר היו בעיצומם.

בתחילה היה ליקוורצ'יק מגיע למשק לחופשות, כולו נחישות ומַדים מגוהצים ושתיקות שאין לדעת את פשרן. הוא גרף את אהדת אנשי הקיבוץ, על שהוא יוצא להכות בגרמנים ועל שהוא נחוש ושותק ומדיו משדרים רצינות, כמוהו.  אחר כך, אכן, הצטרף לגייסות הלוחמים בגרמנים.

ליקוורצ'יק היה ממוצע קומה ושרירים, שׂערו מקורזל, שחור ומקליש. "הפנים שלו אמרו כל הזמן 'ששש! לא להפריע', והחבר'ה, אפילו מהמסגרייה, אמרו עליו "ליקוורצ'יק, כל דבר הוא עושה ברצינות וזה יוצא די בסיידר," צחק יעקב, "ותראו כמה הרבה בסיידר יהיה בסיפור הזה."

לליקוורצ'יק הייתה אשה והיא הייתה יפה. "קראו לה יפה, והיא הייתה באמת 'שיינע וי לבונע', יפה כמו הירח," התפייט יעקב.

 ייתכן שיפה לא ראתה בעין יפה את התגייסות בעלה לצבא הבריטי כיוון שסברה כי יש להתגייס לפלמ"ח או ל'הגנה'; וייתכן שבדידותה פעלה את פעולתה. כך או כך, או אחרת, היא הצביעה ברגליה והתגייסה לפלמ"ח. כלומר, לסייע לאנשיו. כלומר, לגאול את מפקד מחלקת הפלמ"ח באיילת השחר מבדידותו. על פי יעקב, "הוותיקות אמרו אז 'המ"מ של הפלמ"ח, הוא יפה כמו קצין בריטי', ותדעו לכם שזה היה הקומפלימנט הכי גדול שהוותיקות היו יכולות לתת."

היופי הבריטי של המפקד הפלמ"חניק הצעיר ויצועיה הריקים של יפה היו מתכון לסיפור אהבים בלתי נמנע. "כולם ידעו והבינו. כי ככה זה," סיפר יעקב.

"הבינו-הבינו, אבל גם שתקו מתי שליקוורצ'יק חזר מהמלחמה?" שאלנו את יעקב. הוא שתק שניות אחדות ואמר: "יותר טוב שאני שותק עכשיו."

ליקוורצ'יק חזר מאירופה בריא ושלם.

כעבור שנה, בין שידע ליקוורצ'יק כי פלמ"חניק צעיר ידע את אשתו, ובין שלא ידע, הוא פנה לצוד לו ידיעה משלו, בשדה לא-לו. קראו לה דבורה.

כיוון שאיילת לא הייתה ערוכה למתקפה הסורית, שאיש פרט לבן גוריון לא האמין אז, ב-1946, כי היא עומדת למשמש ולבוא, לא נחפרו מקלטים במשק. קדחת ההתחפרות החלה רק לאחר שהכל הבינו כי מלחמה לחיים ולמוות תתרגש על היישוב היהודי בארץ.

עקב היעדרם של מקלטים, ובפרט לאחר שמקשאת האבטיחים כבר נחרשה, לא היה לחובבי העֶלֶס החשאי מקום ראוי להחשות בו את עינוגיהם. וכך, כל המשק ידע וליחש את חדוות-הידיעה של ליקוורצ'יק  ודבורה.

יעקב סיפר: "כולם ידעו ורק הבעל של דבורה, הוא לא. אבל מה, לא הבינו מה פתאום הקְלוצית הזאתי עושה דבר כזה. בסדר, היא הייתה יפה מאוד, באמת, אבל משעממת. כאילו רק עבודה ולקרוא ב'דבר' בחדרוכל זה מעניין אותה. לא ריקודים, לא חבר'ה. אולי  גם ספרים היא קראה, אבל זהו. עליה לא היינו מאמינים שהיא ככה תעשה."

יעקב שתק שנית, שתיקה ארוכה. רק נקישות קלות של כוסית הוודקה הריקה הפרו את הדממה שבלמה את הסיפור. והוא היה על סף המראתו אל הקליימקס.

"מה קרה, יענקל'ה? אתה שותק כמו דג שבלע גפילטע פיש," גער בו מאזין צעיר, כְּמַה-קליימקסים. יעקב, שעיניו עקבו אחר תנועות הכוסית שבידו, הנושקת לשולחן מדי שניות אחדות, הרים מבט יגע אל השואל הסקרן, העלה חיוך עגום, תפס באוזנו של הסקרן ומשך בה משיכה אשר די בה כדי לתלוש אשכולית מענף שהיא מתעקשת להיאחז בו. "אָ----י!" זעק הבחור בלחש, ויעקב הרפה מפיסת העור שהאדימה בין אצבעותיו. הוא שתק עוד שניות אחדות, ואז אמר: "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם זה וגם זה. ביחד."

לא הבנו את כוונתו, ואין לדעת אם הוא עצמו ירד לפשר דבריו שלו, אבל אז המשיך בסיפור. "לבעל של דבורה היו שני חברים טובים מאוד. אחד יקה, שזה יהודי שבא מגרמניה, ואחד פולני שזה יהודי שבא לא מגרמניה אלא מפולניה. וזה היה חברים מסוג משונה מאוד, כי הייקים והפולנים לא התחברו. אבל השניים האלה, הפולני והיקה, התיידדו מאוד מהעבודה במטע שהם עבדו, והם גם אהבו את הזה, הבעל של דבורה, והוא היה תמים מאוד. אז הפולני והיקה הם החליטו שהם כועסים מאוד על מי שככה עושה לחבר שלהם, ושהם יראו לו מה זה. אז הם תפסו את ליקוורצ'יק על יד הפרדס, איפה שהיום זה הדשא המרכזי, מתי שהוא ירד מהחדרוכל לצריף שלו. והם נתנו לו מכות כאלה, בשביל החבר שלהם ואולי גם כי הם קינאו בו, כי דבורה היא הייתה מאוד חתיכה ויפה, כמו... כמו שגולדה מאירסון הייתה יכולה להיות יפה אם היא הייתה נולדת יפָה. אני יודע? למה הם הרביצו לליקוורצ'יק? הם הרביצו גם שהם אהבו את הבעל של דבורה וגם שהם קינאו בליקוורצ'יק. הם לא אמרו מילה. הם רק הרביצו. בסוף אחד מהם לחש לו: 'אתה לא נוגע בדבורה יותר, אתה מבין?'"

ליקוורצ'יק לא נגע בה יותר, כי הוא הבין. לאחר חודשים אחדים עלו יפה והוא על האוטובוס. הם לא חזרו ואיילת הפסידה לוחם בריגדה ואשה יפה מאוד.

--------------------------------------------------------------------------------------

פסח אלינוב: תיק קרטון.

פסח אלינוב הוא תיק קרטון.

כלומר, זה יותר משמונים שנה. כלומר, ישנה גם מצבה בבית הקברות של איילת השחר ועליה שמו ופרטים נוספים, כמתחייב מהעובדה שתחתיה קבור אדם. וזו לשונה: "פסח אלינוב, נפטר ז' שבט תרצ"ה, בשנת העשרים וחמש לחייו." פסח אלינוב לא נהרג בעימות עם הערבים, כיוון שנפטר שנה לפני המרד הערבי הגדול של 1936-1939, הקרוי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. פסח אלינוב נוּצח בעימות שניהל עם השחפת. על כך מעיד פתק בכתב יד שמונח בתוך תיק הקרטון האפור. התיק נושא את שמו של פסח אלינוב באותיות שגודלן כגודל האותיות שעל גב התיקים השכנים. אלה, אחדים מהם צנומים וארשתם צנועה, בעוד שאחרים, מעטפת הקרטון שלהם קמורה, גדושה עד להתפקע, עד לקריעת השרוכים השחורים המונְעים אותה מעשות כן.

"הגיע למשק מהכשרה בראשית שנות השלושים. חלה בשחפת ונפטר", לואט הפתק הצנוע. ארבע-עשרה מילים, אם נחשב את מילות היחס כמילים לכל דבר. הפתק שוכב בתוככי תיק הקרטון האפור, נצמד לַתצלום כמבקש את חסות הנייר העבה. ובתצלום אין הרבה. נראית בו רק המצבה על קברו של אלינוב, אשר על לוח האבן הקבוע בה כתוב הטקסט הנזכר, טקסט הנמנה עם מבשרי זרם האמנות הקרוי "דלות החומר" אשר כשמו כן הוא.  

אדם וגורלו.

מה רב השגב; ואולי לא? גורלו של פסח אלינוב החשיך לו פנים. אין איש יודע איך נראה אלינוב, מה היה צבע שׂערו, מהיכן בא, מה עשה, כיצד נספתה משפחתו באירופה המנואצת, האם אהב, האם נאהב?

  הנה, הוספנו סימני שאלה אשר עוטרים כְּזֵר קוצים רחום את זכרו הבלתי קיים.