מדרש תמונה

"תמונה אחת שוה יותר מאלף מלים". שבע מלים שחוקות ובלויות, מדייקות כשם שהן כוזבות ואולי משוגעות. והנה, התמונה שמעל לשורות האלה היא תמונה משוגעת אמת כשם שהיא תמונת אמת.

הסלולרי שלי קלט אותה לפני ימים אחדים, בעודי אומר שלום ליקיריי ויקירותיי שששמותיהם כותרים את שורות הקברים  - אורנים וברושים מאוושים מעליהן  -בבית הקברות של איילת השחר, הקיבוץ שלי.

הדברים האלה נכתבים שעתיים לפני סגירת הקלפיות של מפלגת העבודה, שלאחריה נדע מי הם אנשיה העשויים להידחק תחת כותרתה, בדרכם אל בית המחוקקים הישראלי.

הכתוב כאן נוטף פליאה. ראשית, פליאה על נפלאות הטכנולוגיה יצירת מוח האדם ורוחו, אשר בזכותה נוצר השלט המידבק הארוך והצר לפני עשרים ושבע שנים, הודבק בידי רביניסט מסור אל פח האשפה שבתמונה, ועודו נצמד אל מיכל הפלסטיק, כמו לא דור שלם עבר מאז. ועודנו מכריז: "ישראל מחכה לרבין. רבין/עבודה".

הפח היה מוצב, הרשו לי לשער, היכן שהוא בערבות הקיבוץ שלי: אולי ליד חדר האוכל, אולי ליד בית התינוקות, אולי ליד בתי הנעורים. שנה עברה, ופס הנייר המידבק הזה לא נפרד מהפח, ואותיותיו לא נמרו ולא דהו.

שנה עברה לאחר שהודבקה הסיסמה הזו, ושנתיים עברו, ושלוש, ורבין עלה השמיימה, כפי שביקשו ממנו  -  באסרטיביות מנומסת אך תקיפה  -  שלושת הכדורים ההם.

שנים עברו, והפח נדד ברחבי הקיבוץ, להכא ולהתם, ומפלגת העבודה ורבין דבוקים אליו באסרטיביות תקיפה אך מנומסת. שנים נוספות עברו, ישראל חיכתה לנתניהו וקיבלה את ביבי, אבל פח האשפה המשיך להתעקש: "ישראל מחכה לרבין. רבין/עבודה".

מתי שהוא נדד פח הפלסטיק, זה התברואן הצנוע - וישראל המחכה עימו ועבודה/רבין עימו  -   אל בית הקברות של הקיבוץ. השנים נקפו, ומצפונה של ישראל לא נקף וניתאי/נתניהו  -  כחול-הבלורית המבהיקה כזב, המרוחה משמאל לימין -  עדיין הוא הבלופר מבלפור, ופח הפלסטיק הלבן ועליו ישראל המחכה, התמקם לו לפני ימים אחדים ליד המדרגות המגשרות בין הטראסות של בית העלמין קיבוץ של איילת-השחר. מקום מכובד לחכות בו לרבין.

רק אז, לפני ימים אחדים, הבחנתי בציפייתה של ישראל, המעטרת את פח האשפה אשר בצד גרם המדרגות המרכזי של בית העלמין אשר בקיבוץ איילת השחר. ואז, בעודי מתבונן בחיזיון המשוגע והמצחיק עד דמעות הזה, ושורות המצבות בולמות צחוק פראי בין שפתיי הננשכות, אחזה בי הפליאה. פליאה על כוח חיותה של המדבקה התמימה הזו, המשדרת ציפייה ישנה, עתיקה כמעט, מעל בימת פח-האשפה; פליאה על איכותו של הנייר, על השתמרות הצבע, ועל שהמדבקה מכמירת הלב הזו לא איבדה את טריותה.

כאילו הודבקה אתמול, כך היא נראית. וכך גם חשתי כאשר מיששו אותה אצבעותי המסרבות להאמין.

ואללה, עשרים ושבע שנים. נו, כמעט. בקיץ, רק בקיץ, תמלאנה למדבקה הזו עשרים ושבע שנים.

שנת תשנ"ב. 1992. חמישים מלאו לי אז. רוחלה אהובתי היתה אז בת ארבעים וחמש וישראל אהובתי היתה אז בת ארבעים וארבע והיא חיכתה לרבין ורצתה בו והיא קיבלה אותו ורוחלה ואני חיכינו לרבין ורצינו בו וקיבלנו אותו ושלוש שנים אחר כך חיכו לו שלושה כדורים ורצו בו וקיבלו אותו.

                                                           *******

ואללה, אני רציני? אני? אני חכיתי לרבין ולמפלגתו? אני, שבתשל"ג היא 1973 הכרזתי שיש להעיף את המפלגה הזאת בשל חרפת ההרצאות תמורת אלפי דולארים של שגרירה המכהן של ישראל בארה"ב, רמטכ"ל ששת הימים, יצחק רבין? אני, שבאביב 1977, בלילה שבו התפטר רבין מראשות הממשלה, יצאתי לדינגוף של איילת השחר, היא המדרכה הראשית של שכונת רסקו, ושאגתי עם חבריי בגרון ניחר "מ-ה-כבי! מ-ה-כבי! אה-הו-הו, מ-ה-כבי!", כי באותו לילה ניצחה מכבי תל-אביב את וארזה וזכתה בגביע אירופה ולגמתי ויסקי מגרון הבקבוק כי מכבי ניצחה, והרחתי את קץ שלטונה של מפא"י/העבודה?  אני חיכיתי לרבין ולעבודה, חמש עשרה שנים אחר כך?

כן, אני. בחיי. כי את מפא"י היה צריך להעיף וטוב שישראל חיכתה לה שתלך הביתה, והוליכה אותה. אלא שאת הזיהום הבלתי נמנע שלקה בו השלטון של מפלגת פועלי ארץ ישראל במשך ארבעים וארבע שנותיה בהנהגת יהודי פלשתינה-א"י וביורשתה, ישראל,   -  את הזיהום הזה מרח שלטון חירות/הליכוד על המדינה הזו כבר בעשור ומחצית העשור הראשונים לקיומו. וכבר אז, בתשנ"ב 1992, החלה צחנתו מיתמרת ועולה. וכל זאת, כאשר עדיין עמדו בראשו פיגורות דוגמת בגין ושמיר. קפוצי שפתיים, אידיאולוגיים. איש ואיש מהם גבר-גבר, בן אדם-בן אדם,  מענטש - מענטש.

  בליכוד הזה קצה נפשה של ישראל. והיא בחרה ברבין. ואני שמחתי מאוד. מאוד. בחיי. ואחרי שלושת הכדורים שחיכו לרבין וקיבלו אותו, בא בנג'מין ניתאי-נתניהו, מרוח השיער הכחלחל, מי שהיום מחזיק בכמה וכמה תיקים מיניסטריאליים וכמה וכמה תיקים ממתינים לו על שולחן היועץ המשפטי,  מרוח השיער הכחלחל, ניתאי-תיקאי, האיש אשר מילא את חצרו בחשודים בלי-לכאורה וריצף את סביבתו בגנבים ושחדנים לכאורה, והוא תומך בהם ומגבה אותם וכולו שקר והסתה ושיסוי וחירוף מערכות ישראל, ושקר ועיניים מבוהלות ושיער שקרני, כחלחל, מרוח על קרחתו, והוא כולו שיסוי וכזב ושקר ועיניים מבוהלות ועלילות ותיחמונים. וסביבו, סביב ניתאי-תיקאי, גורן שהיא טבע פיזיקלי: הבר אשר בה מועף עם הרוח, לכל הרוחות, בניגוד לחוקי הטבע; ובניגוד לאותם חוקי טבע, נושרים אל הגורן הקש והגבבה, אלה האמורים להינשא עם הרוח. הם-הם הנושרים ארצה ונשארים בגורן-ניתאי. ועכברים איין. כי עכבר אל הבר הולך, ואת הבר נשאה הרוח, רוח שקר, שיסוי, הסתה, הסטה מן האמת אל הכזב ומן העיקר אל התפל והטפל.

   וישראל? ישראל מואסת בעצמה. ישראל מחכה למשהו.

ופח האשפה העתיק של בית הקברות באיילת השחר מחכה לרבין.

 ואני מחכה ללכתו של ניתאי איש-הגורן שמאסה בחוקי הטבע, ניתאי-תיקאי, מרוח-השיער הכחלחל. אני מחכה ללכתו של בעל ערוות הראש אשר אלף ספרים לא יצליחו לכסות אותה, ואלפיים מתזי-ספריי ומאה מעצבי שיער לא יוכלו לערוות קרחתו הזועקת: "קרחת! קרחת! המלך הוא קירח!"

  ואני, הקירח לתפארת מדינת ישראל, לוחש זעקה לתפארת המדינה הזאת: עלה, קרח! לך! עשה לבית מגוריך, עשה לבית-כלאך. לא איכפת לי. רק לך!  עלה קירח! וקח עימך את ערימת חנפיך ומלחכי פינכתך ומוליכי לשונם אל שיפולי גבך, ועדי-המדינה שלך וננסי-המוסר ונעדרי-הכבוד שלך. לך! שייקח אותך הרוח, כאשר תישא הרוח את התבן ואת המוץ.

Or, hava nomar zot bisfatcha shelcha:Release us from your presence at our White house.

  ואני מתבונן במסך הטלפון שלי, ובו תמונת פח-האשפה הסבלני, ואור יקרות מגיה את פח-האשפה בבית הקברות, הלוחש את לחישת העבר:" ישראל מחכה לרבין".

"זהו, יוסף. אני צריכה עכשָף ללכת"

החודש מלאו עשרים שנה למותה של אמי, נינה חרמוני. זו הפעם הראשונה שאנחנו מציינים עשרים שנה למותו של מי מהורינו. אבא, חנן חרמוני, יחכה עוד שנתיים וחצי. אמא צדקה כשעזבה אותנו לפניו: היא גם נולדה לפניו. שלושה ימים. אבא נולד עשרים ושבע שנים בדיוק לפני שנולדה מלחמת העולם השנייה: האחד בספטמבר 1914. אמא נולדה שלושה ימים לפניו.

 אמי, נינה חרמוני, נולדה כנוצריה. בטקס ההטבלה שלה  -  אז עדיין לא ידעה לשחות, אף שהיתה יֶקית לחלוטין  -  ניתן לה שמה: אירמגארד. ארימגארד לבית ליאו. בת -  בין היתר -  לצאצאיהם של יוצאי ספרד. איטי (במלעיל) היה שם החיבה שלה בפי כל בני משפחתה שבגרמניה.

אביה, אריך ליאו, היה יהודי שהתנצר. בזכות הטבילה היה לקצין של ממש בצבא הקייזר. תמונתו, רכוב על סוס ומדי קצין עליו, משדרת עוצמה גרמנית. אבל הוא היה רק מורה למקצועות הומניסטיים, נמוך קומה, קצין מילואימניק, מפקד פלוגת רפואה. הוא נהרג ונקבר  -  1915 - בחזית המזרחית, פולין של היום. קברו נתגלה למשפחה, ובני דודינו הגרמנים סרו לבקרו. אולי גם אנחנו נסור לשם. לא בחורף. קר נורא שם.

קטרינה, קֶטֶה סבתי, אמה של אמי, השתייכה לקטגוריה שכונתה "מישלינג" במרשם התושבים של היטלר וחבר מרעיו, הלא הם המיליונים שבחרו בו. אביה של סבתי היה אף הוא יהודי שהתנצר. אמה היתה בת למשפחת אצולה שירדה מנכסיה: פון פוזרן. לא שמעתם על הפוזרנים? הידעתם כי ישנה גם עיירה קטנה על שמנו, ואף שוּק מכוניות ישנו שם? האינטרנט גילה לי. ואחד מהפוזרנים היה  -  איך, אינני יודע  -  פעיל בכיר בוועד הקומוניסטי שניהל את פטרוגראד בימי המהפכה הקומוניסטית הרוסית. גם את זאת גילה לי האינטרנט. איני יודע האם/מתי הרגו אותו קבלני הרצח של רב-המרצחים עם השפם הגדול, שהיה שנוא כל כך על רב-רבם של המרצחים, ההוא עם השפם הקטן.

  גם אני לא הייתי שומע עליהם, על הפון-פוזרנים האלה, אם לא הייתי נצר להם. ספר-היוחסין שלנו  -  מצד סבתי אשר דמה האָרִי טוּמא בדם יהודי נקלה  -  שולח שורשים אל סוף המאה ה-12.

כן, אנחנו הננו, בין השאר, גם נצר לפורע צלבני כלשהו. הבה נניח כי זולל החזירים ההוא זכה בתואר האצולה שלו בשל טֶבח יהודיה של עיר או שתיים, בדרכו לירושלים, טֶבח שבו נטל חלק וסכין. וחרב. וקלשון וקרדום. ואחר כך  -  הבו נניח  -  קינח בשיסוף חייהם של מאה יהודים וחמישים מוסלמים בקרב על ירושלים עצמה. וכך, בשל הצטיינותו יוצאת הדופן בנטילת חלק, נעשה מאתיאס (יוהאן? קארל?) ההוא לבעל תואר אצולה. נו, פון פוזרן. סבא-רָב-רב-רב-רב-רבא שלנו.  רָבָּכ!!

  אמי הוטבלה לנצרות ימים אחדים לאחר שנולדה. משתתף הכבוד בטקס טבילתה של אמי היה קורט יואל, בן-דוד של סבתי, מי שיהיה לימים שר המשפטים האחרון של רפובליקת ויימאר. קורט יואל, אף הוא יהודי שהתנצר, ראה בין הנוכחות בטכס הטבילה של אמי את בת המשפחה היחידה שלא התנצרה. "מה היהודיה הזאת עושה כאן?" שאל. היהודיה הזאת, פראו פרידלנדר, יצאה או הוצאה מן הכנסייה.  שנים אחדות קודם לכן, התאהב האדון קורט יואל בסבתי, והיא השיבה אהבה. האם היה גישום פיזי לאהבתם? מסופקני. היא היתה פרויליין והוא היה הֶר. והמאה היתה התשע עשרה. אבל, לך דע. מכל מקום, הֶר יואל כמעט והיה בעלה של סבתי. אלא שלאחר שהבטיח לענוד טבעת על אצבעה, העדיף על פניה אשה טהורת גזע ארי. ארבעים וחמש שנים אחר כך, חרף שם משפחתו היהודי  -  יואל  -  לא נגעו בו הנאצים.

 נינה אמי גדלה כנוצריה, ולא ידעה דבר על שבעים וחמישה האחוזים של דם יהודי המטמאים את עורקיה.  בגיל שלוש-עשרה נטבלה בשנית, בטקס מקביל לבר המצוה היהודי: ה"קונפירמציון", האישרור הוולונטארי של הדת הנוצרית. דודי פריץ, אחיה הגדול של אמי, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים, ייעד את עצמו ללימודי הדת הנוצרית. ייתכן כי רצה להיות כומר, אלא שליל שימורים עם ידידו הקומוניסט גרם לו להמיר את דתו, והוא הצטרף למפלגתם של לנין וטרוצקי, בתקופתה הסטאליניסטית. הוא למד רפואה ושרד עשר שנים של מחנות ריכוז בגרמניה, כקומוניסט. כיון שלא היה נימול, ייתכן ולא נודע לחיות האדם הנאציות שגם הוא מישלינג, מיט פינפ אונד זיבציש פרוצנט יודישה בלוט, שבעים וחמישה אחוזים של דם יהודי.

אמי סבלה בשל יהדותה: כבר בהיותה בת שבע עשר, והיא עלמה יפהפייה, קטנת קומה וקוקטית, כהת שיער, לא הזמין אותה לרחבת הריקודים אף אחד מנערי פנימיית הבנים שהוזמנו לנשף סיום השנה ורקדו עם בנות פנימיית הבנות שבה למדה. "למה הם לא מזמינים אותי לרקוד" שאלה נינה את חברתה. פאולה (גרדה? סופי?) השיבה: "מה, את לא מבינה שזה בגלל שאת יהודיה?". אמא נרמזה, אך לא הסיקה מסקנות. מה לנערה יפה, קוקטית, רקדנית ובמאית ופסתנרנית, וליהדות וגזענות?

באוניברסיטת הומבולדט, ברלין, פגשה אמא את חנן, בעלה לעתיד. זה היה ליד לוח המודעות של הפקולטה למשפטים אשר בה למדו הורינו. אמי התכוונה להיות שופטת. אמרתי לה כי אם היתה מתמנית לשופטת, ואם היה אייכמן  מובא לפניה, היתה גוזרת עליו שלושים וחמישה יום בלבד, על אותה עבירה בלבד.

"גם אַת הולכת ל'מפגש סטודנטים זוציאליסטים נגד אלימות'?", שאל האנס, הוא חנן לעתיד. אירמגארד, היא נינה לעתיד, השיבה בחיוב ועל כן נולדה חנה, אחותי הבכורה, שלוש שנים אחר כך. אני התאפקתי וראיתי אור עולם  שבע שנים לאחר אחותי.

האנס ואיטי  -  כינוי החיבה של אירמגראד  -  גורשו מאוניברסיטת הומובלדט חודשים ספורים לאחר שהדרעק ההוא עלה לשלטון. "היה לי מדריך בתנועה, שהראה לי את הדרך לארץ ישראל. קראו לו אדולף היטלר", כך אמרה לי אמי. אירמגארד והאנס, נינה וחנן, עלו לישראל ב-1936. זה היה הסתיו של שנת תרצ"ו  -  וזה חרוז מאה אחוז  -  והם התיישבו בבית השיטה.

  אמה של אמי, קטה המישלינגית, זו אשר דמה היה טהור למחצה וטמא למחצה, לא שבעה נחת מבחירתה של אמי בהאנס, אבי. "למה את צריכה את היהודי הקטן הזה?". כך סיפר לי אבא. לא אנטישמיות היתה שם, אלא חשבון ופחד: גרמניה המנואצת לא היתה מקום טוב ליהודים, את זאת ידעה גם סבתי הנוצריה. 

לבקשת בנה, דודי פריץ, קומוניסט מסור וקנאי, החביאה סבתא קטה עסקן קומוניסט אחד, בכיר למדי, מכוער למדי וסובל ממחסור מעיק בטוב-לב. הנאצים דלקו אחריו. המכוער, ואלטר, התחבא בביתה הדל של סבתי,  אשר ליד ברלין. אף שהיתה ליברלית לאומית גרמנית, נעתרה סבתא קטה לבקשת בנה הבכור, דודי, וסייעה לואלטר להתחבא ולהציל את חייו. האורח, הנחבא אל כליה, היה ואלטר אולבריכט, לימים מנהיגה של גרמניה המזרחית.  ואלטר המכוער אסף כוחות אצל סבתי ואחר כך הצליח להימלט ממבקשי נפשו הנאצים. הוא עגן בברה"מ. שם, בערש הזוציאליזמוס, הלשין והעליל על עמיתיו, ראשי הקומוניסטים בגרמניה שעלה בידם להימלט אל אבא סטאלין. אבאל'ה ותלייניו שמחו להרוג את מאמיניהם הללו. את ואלטר המכוער הם הושיבו כל כס השלטון של מזרח גרמניה.  

 ואמא שלי, בפלשתינה, לא חדלה להיות יפה ולבבית ואשת חסד וטוּב. זה לא עזר לה להתקבל לחוג הדרמאטי של קבוצת החוגים בית השיטה: "נינה, את נחמדה וגם שחקנית טובה ואת שרה יפֶה, אבל המבטא שלך... נו, זה מפריע מאוד". אמא, שהביטוי האמנותי היה בנפשה היפה, הצטרפה למקהלה המפוארת של בית השיטה, זו שמנצחה היה אנרסט הורוויץ. המיתולוגי. בחגיגות העשרים לעין חרוד נעה אמי SEHR SCHNELL, מהר מאוד, אל מרכז כדור הארץ, עם כל המקהלה, כאשר התמוטטה במת המופעים בתל יוסף. אמא דיווחה לימים: "זה היה מפחיד, אבל לא קרה לי שום דבר". לפני קריסת הבמה עמד עליה ארתור רופין, שהכריז בין השאר: "לפני עשרים שנה הייתי כאן, בעין-חרוֹד, ולא היה כאן שום!"

אחיותי, רינה ומיכל, נולדו להוריי כשאמי היתה בת שלושים ותשע ואחר כך בת ארבעים. מיכל תוארה על ידה כתאונה. יופי של אקסידנט. בין שתי הלידות צולמה אמי. אני לידה. התמונה רצופה בזאת. שנה וחצי לאחר מכן נדדו הורינו לאיילת השחר. זה היה הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד, ורק אחותי חנה נשארה בבית השיטה. אחיותי ואני הסכמנו לדרכו הפוליטית של בן-גוריון, אשר על כן עלינו עם הורינו הגלילה, לאיילת השחר.

  אמא היתה אחות רחמנייה ויפה, אהובה על כל הסובבים אותה משני עברי הפילוג. עיניים נלטשו, לבבות חפצו. "בגלל אמא שלך נשארתי כאן, בבית השיטה", אמרה לי רות אלון, אף היא יקית, אשר עזריה היה בעלה. השתיים שרתו תמים בחטיבת 'גולני'. נינה ורות עלו למשלט אשר בכפר מזאר, במרומי הגלבוע, וטיפלו ובישלו לחיילים שהחזיקו בַּכפר השולט על כל המרחב. בשרותה הקצר במשלט של 'גולני', העבירה לי אמא מסר חד משמעי: "יוסף, מתי שתהיה גדול, גם אתה תהיה ב'גולני'". היה זה שדֶר סמוי, אך הוא פעל את פעולתו. לא מאמינים? תשאלו את ראובן טרייבר מבית-אלפא. כמעט הרגתי אותו באימון לילי, יעד מבוצר, ליד סכנין.

  אבל נשוב לאמנות ולמוסיקה. אמא היתה משוגעת על באך. אִמה, סבתא קֶטֶה, מורה לפיתוח קול ולנגינה באורגן ופסנתר, לימדה אותה את שלוש המיומנויות הללו. אמא אמרה לי פעמים אחדות: "יוסף, אני אומרת לך  - אבל זה רק בצחוק  -  שאחרי שבאך מת היה צריך לעשות חוק שאסור לכתוב מוסיקה יותר". אבל למשמע הסימפוניה הגדולה של שוברט היתה נשמתה מתרוממת וידענו שאסור לדבר. כמעט.

 כאשר נטלתי חליל כָּסוּף והחלתי להתוודע לקסמו, ליוותה אותי אמא בפסנתר. ניגנו אטיודים פשוטים, חלקם ידועים (אני זוכר את "הברבור" של סן-סאנס). לאחר חודשים אחדים הודיעה לי בצער שפרקי אצבעותיה נצפדים והולכים והיא לא תוכל להמשיך לנגן. הארטריטיס הזה. היא היתה בת ארבעים ושש, והיא לא חזרה ללטף את קלידי הפסנתר.

 אמא החלה לספור נכדים בגיל ארבעים ושלו. "וחצי", היה אבא מוסיף. אבא, מנהל חשבונות וגזבר, לא היה צריך לסייע לה בספירת הנכדים. היא הצטיינה בחשבון, ומספר הנולדים לא קרא תגר אף על משפחה חרדית מעוטת ילדים.

ואז החל היובש בעיניים לעולל נוראות לחייה. "זה כמו להקה של נמלים שמסתובבות לי בתוך העיניים" אמרה אמא, נושכת את שפתיה שלא לבכות.

 בשנותיה האחרונות לקתה אמא בדימנציה שאיננה אלצהיימר. היא נחלשה והלכה וחדלה ללכת. "אמא, שאני אשים את 'הגדולה' של שוברט על הפטיפון", הייתי שואל.

 "לא... לא... זה כבר לא מעניין" השיבה. גם באך, אחרון המלחינים, לא עניין אותה כבר. אבא טיפל בה במסירות, גומל לה על עשרות שנים שלאורכן טיפלה בו כטַפֵּל אם בבנה הקטן. גם להכין רסק תפוחים מעולה לימדה אותו. לא מאמינים? תשאלו אותי.

  בשנתיים האחרונות לחייה, אמא לא דיברה כמעט.

 ערב אחד צילצל הטלפון בביתנו. רוחלה ענתה לשיחה ואמרה לי "זה בשבילך, זה מהמטפלת של אמא שלך". רוחלה היפה נשקה ללחיי, כדרכה. המטפלת, ישראלית, היתה מאוד מאוד נרגשת: "אמא שלך מדברת כל הזמן, כבר כמה שעות. קח, תדבר איתה". לקחתי, דיברתי. אמא נשמעה כאילו היא מספרת לי משהו שהחלה לדבר בו לפני שעתיים. שאלה לשלומנו, לשלום הבנות, סיפרה על הקורה בדירתה. שוחחנו עשר דקות תמימות. ואז אמרה:

"זהו, יוסף, אני צריכה עכשָף ללכת לבית שימוש".

היו אלה המלים האחרונות שאמרה לי אמי. למחרת מיהרנו אל בית הורי. אמא כבר לא דיברה. נמק פשה ברגלה והיא שכבה במיטתה, הכרתה מעורפלת ונעלמת. עשרה ימים מאוחר יותר נפטרה אמי. זה היה בינואר, לפני עשרים שנה.