לא ביבי באמתחתי היום, ולא הפינגוינים שורפי האוטובוסים. הפעם נביא נביא-נביא, ונספר על פגישתנו איתו, פגישה-פגישה. כזה, קשור לפסח, כאילו.
למה? מה פתאום עכשיו פסח, נביא? זה פשוט: התפוגגה סבלנותי, לא יכול להמתין לקניידלאך ולגעיפלטע פיש.
בגעגוע להמתנה ובציפייה לגרעפלאך, נביא כאן קטע על נביא-נביא. קוראים אותו אליק. הנה הוא בא.
אֶליק /יוסף חרמוני
נפגשנו באקראי. זה היה בקפה "למה
לא", שהוקם בצומת "הסוּף" כמענה עליז
ל"חרקירי", הסושייה חמורת הסבר. אֶליק הגיע ולרגליו סנדלים
תנ"כיים, לגופו גלימה לבנה וראשו חף משיער וכך גם לחייו. הוא שאל אם אפשר
להצטרף לשולחני ומשהנהנתי בראשי נחת על הכסא היחיד הפנוי בבית הקפה. זו היתה שעת
השיא, יום שישי, שתים-עשרה בצהריים, והאיש אמר "פְיוּוו... קשה,
קשה...". אז פתח אמתחת עור שגודלה בינוני, ושלה מתוכה זקן שיבה ופיאה בגוון
תואם. בשניהם הותירו שָנִים רבות את אותותיהן. "בחייךָ, איפה השרותים, הגידה
ואלכה כי הגיעה עת". כך לחש לי. הראיתי לו את הכיוון הכללי. הוא הלך ובידו
הפיאה והזקן.
כאשר יצא מהשרותים, הפיאה האפורה לראשו
והזקן שצבעו תואם גולש לו מלחייו, ידעתי מיהו. זה היה שעות אחדות לפני כניסת השבת
וצאת הקניידלאך מסיר הבישול, ערב פסח תשע"ט. הוא הזמין פיצה, ומשהגיע עיגול
הבצק הפריך, הלוהט בין צלחת העץ לרסק העגבניות והגבינה הלוהטים עוד יותר, הוא אחז
בסכין הגדולה, והחל מחתך בה תוך שהוא מלחשש א-זעמר'ל: "כצוואר נביאי הבעל את
לי, פיצה בת הגליל".
חייכתי, כי סודו נגלה לי:"אליהו,
הא?"
"אָ—הָא, אליהו. אליהו הנביא בשבילך. יען כי
נביא אנוכי וכל זה. אך אמור-נא לי, היאך זה ידוע תדע כי אליהו הנביא הגלעדי אנוכי,
הָא?"
אמרתי לו שזה די ברור: גלימה, זקן אפור
המלחך את חגורת הגלימה, שיער אפור הגולש עד הכתפיים, וסכין שליבו ולהבו מתגעגעים לצוואר
נביאי הבעל.
"וֶּל, איט'ס אלמנטרי, ווטסון.
איז'נט איט?" חייך אליהו והוסיף: "יען כי על רָזִי עלית, רֶעַ אתה לי.
קרא לי אֶליק. סגרנו?".
הסכמתי והצעתי שיקרא לי יוסקה, והוא
שאל: "אי-מזה תבוא, יוסקה, רעי כאח לי?". אמרתי לו שאני מקיבוץ בסביבה
והוא בלע נתח גדול מדי של פיצה לוהטת, נשנק ופלט את בלעו. הבליל הבלתי-לעוס
בעליל הכתים את גלימת הנביא ואף אל חולצתי הגיע ואֶליק אמר "אבוי, כי
לַכְלוֹך לוּכְלַך יוסף". הוא ליקט את רסיסי הפיצה מגלימתו ומחולצתי כשהוא
מפזם "כן יאבדו כל אויביך ישראל" ואז סימן בידו לְמלצרית יפה שנזם באפה,
ולחולצתה תג זיהוי: "פזית". פזית שאלה "כן. מה?" ואליק אמר לה
"הלעיטיני נא מן השחור השחור הזה, אבל בלי סוכר. סגרנו?".
לאחר שהתגבר על הפיצה שלהטה הוצן,
וקינח בקפה, ובעוד פזית עומדת לצידנו ושואלת "הכל בסדר?", נשען אֶליק אל
גב הכורסא, ונאנח אנחת שובע ורְוַיָה: "אָ--הה. ארץ זבת, ארץ זבת". הוא טפח על כרסו, כרס המעידה על כבוד בעליה,
שיהק כבדוֹת, חייך קלוֹת והוסיף:"ונֶזֶם זהב באף פזית". המלצרית הנאה הסמיקה כבדות, ציחקקה קלות ואמרה:
"אתה נחמד אתה, אליהו". הגלעדי הסמיק, קירב את ראשו אל ראשי שלי,
ואמר:"אכן, נודע הדבר. הא? בוא, בוא
נצא".
-"רוצה לעשן?" שאלתי בלא
אומר, ואֶליק הכחיש את שלא שמע: "האם על ראשך נפלת? כן יאבדו וכל זה, כאילו.
החדלתי את מותקי ודבשי כי אל העשן שילחתני? עזוב, בחיאת יוסקה!". טפחתי על שכמו טפיחת גברים אמיצה והפֵּאָה הכבדה
נשמטה מאחיזתה, הוזחה שמאלה ונראתה כמאוהבת בלחי הנביא ובאוזנו השמאלית. אֶליק נבהל, אף
שאיש לא השגיח בַּארועון. הוא קיבע את גודש השיער האפור במקומו, ואמר: "כזו
וכזו תאכל הזאפּטָה".
אז, רוויים ורגועים, נחתנו ליד שולחן
מרוחק בצילה של שמשיה גדולה אשר פזית עמלה על פרישת אברותיה. "שיהיה בכיף,
אליהו" ציחקה והוא הסמיק.
לפתע הרצין האיש הטוב. הוא העביר את כף ימינו
בתנועות אוהבות, מלטפות אנכית את זקן פורים-פסח שלו, תוך שהוא נזהר שלא להרחיקו
מלחייו וסנטרו. "הגומייה זה כבר לא זה" התנצל, "והגפנים סמדר נתנו
ריח, כאילו". – "מה זה
שייך?" שאלתי והוא אמר שלא כל דבר צריך להיות
שייך, אבל הוא רוצה כבר לשתף אותי בקשייו, קשייו של הגלעדי בפסח. להלן דבריו:
"שמע, אנחנו חמישה גלעדים, וזה רק
בארץ ישראל, ורק ממערב לקו הירוק. אבל מה זה חמישה, כשיש בארץ ישראל, רק ממערב לקו
הירוק, איזה מליון סדרים? זה כלום. לא, לא. לא קלה היא, לא קלה דרכנו. אתה יודע מה
זה להיכנס ולשבת על כיסאות גבוהים באיזה מאתיים אלף בתים בלילה אחד? והקרפלאך,
ולשתות יין מכוס אליהו, וקצת מָצות וזה, זה כלום? ולרוץ כמו משוגע מבית לבית,
ולזכור שאתה מייצג מורשת גלעדית, וכל זה כשאתה כבר בן אלפיים ושמונה מאות. שנים,
לא שבועות. שמע, זה לא פשוט. שמע, אם הייתי הולך בדרך אפריים, קישון אני מתכוון,
הייתי פורץ כרגע בבכי מר ונופל על כתפיך. אבל אני לא רגשן. אני בן הגלעד. אני מאוּפָּק,
אני. אגב, קישון, - זה מזכיר לי. שמע, מה
שהלך שם, ואני לא מדבר על הנחל שזרם כמו משוגע בגשם ההוא - דאעש
זה כלום. ארבע מאות וחמישים במכה. ארבע מאות וחמישים. ורק אני, לבד. כן, רק אני
והסכין שלי. תשאל את סנדרסון. היא נשחקה, הסכין. אלה, שמֵנים אלה. צווארים היו להם,
מה זה, כמו לְפָּרים. שָנים לפני זה היו אוכלים, כל היום אוכלים, מהקרבנות לַבעל
הזה שלהם. פימה עלי כסל.
הנביא שקע בהרהורים קצרי-מועד, ואז
הזדקף בכסאו: "אֶה, נעזוב זה. תאמין לי, האליָהוּהים האחרים, הם לא עובדים ברצינות
כמוני, והם גם לא היו שם למרגלות הכרמל. אתה יודע מה זה להדליק - בלי
מצית, בלי נפט, בלי שמן זית, בלי כלום
- עצים שהם עוד ירוקים, וגשם יורד
וכל זה? הא? אבל אני לא מתלונן. ואלישע הזה, מה הקטע שלו עם "אבי, אבי, רכב
ישראל ופרשיו"? מה, מי לא יודע שאני אבא שלו. נכון, זה לא סוד, אבל לא מדברים
על זה. וְמה זה, אני רֶכֶב? מרכבה אני? מה, אני פרשים?
בחייך. זה מעליב. תאמין שזה לא פשוט להיות אליהו".
חיבבתי את האיש, והנפתי את ידי לטפיחת
חיבה נוספת על כתפו. אֶליק נבהל, והניח כף יד היסטרית על שיער פיאתו: "לא,
לא! היא תיפול שוב, בחייך!".
שתקנו. בן זוגו של בן-דויד (כולם
יודעים את זה, זה לא סוד, אבל לא מדברים על זה) נאנח אנחת פרידה: "נו, צריך
ללכת. מתחילים בכפר גלעדי. נובלס אובליז', לא?". לא אמרתי דבר אבל לחיצת היד האמיצה שהענקתי,
והדמעה שזילגתי אמרו את שאֶליק ידע ממילא:
ליל שימורים לפניו. אמרתי לו "סע, בנצור, סע!", והוא נטל את
מטהו, אותו הִפקיד קודם לכן בדלי המטריות, ופסע את מאה האָמוֹת המוליכות לכביש.
רצועת סנדלו הימני נקרעה והוא הלחיש שאגה: "ערוות עשתורת!", דידה אל
הבודקע של 'אגד' וטרם שעלה לאוטובוס לקרית שמונה עוד צעק לעברי: "עכשיו זה
עוד איך שהוא. אבל בלילה, בלי אוטובוסים, זה קשה. יוסקה, זה יהיה ליל קוֹנסֶרְבים,
ליל קונסֶרבים זה יהיה אני אומר לך. יאללה, צ'או!"
