עוד סבינו, עוד סבינו, עוד סבינו חי

וַאללה,  בחיי!

והוא סופר את הימים, והם עוברים. וכשיגיע ראש השנה  -  בערך  -

"יעקב וקשקשנים אחרים" ייצא לדרך.

אבל, חבריא, לא לרוץ.

לא יהיו תורים בחוץ.

********************************************

חרובים

יעקב עישן כדרכו, לגם מכבי מוסקוה כדרכו, ושלא כדרכו היה מדוכדך. "אז תשאלו כבר למה היום אני לא כל כך...   נו, חבר'ה." 

   לא שאלנו. "כבר לא איכפת לאף אחד מהשני, הה?".

לא ענינו. 

"אז אני אגיד לכם למה. גם אם לא שאלתם. זה בגלל החרוב, שנפל מהרוח על יד הגן ילדים".

– "כן, זה דווקא די עצוב" הסכמנו.

יעקב התעורר: "די עצוב? זה עצוב נורא. כמעט כמו שבן אדם מת". יעקב גיחך ואנחנו צחקנו במבוכה. "מה אתם צוחקים? אתם יודעים מה הם שרדו החרובים האלה? את ההפצצות של הסורים הם שרדו, ואת הילדים שבנו עליהם מפקדות ואת הרעל שהאידיוט ההוא שאני לא רוצה להגיד את השם שלו הוא הזריק להם כי הם עיצבנו אותו שיש להם חרובים קטנים יותר מדי".

 -"נו, אבל זה עוד לא עושה את החרוב שנפל לכמעט בן אדם".

 -  "אבל אתם לא יודעים שהם באמת בן אדם, זאת אומרת כמעט?  אז אני אספר לכם". יעקב הזדקף על הספסלון שליד השולחנון במטבחון שלו, מזג לעצמו "משהו חזק שעושה שמח בלב ופחות שמח בכבד",ואמר:

   "זהו, הנעתי. זה בגלל החרוב הזה. אז תשמעו את מה שאני אספר לכם ושתדעו שזה הכל באמת קרה.  פעם, לפני שעוד בכלל נולדתם, היתה  כאן חברת נוער א'. זה היו יקים וייקיות, מגרמניה. צעירים. אז, בשנות השלושים מה שקוראים, "עליית הנוער" זה היה בשביל להוציא את החבר'ה הצעירים והצעירות מגרמניה, שכבר היטלר שלט שָמה אבל עוד היה אפשר לצאת. אז הם הגיעו לפה והבחורות שלהם הם היו אולי לא הרבה יותר יפות, אבל הרבה יותר צעירות והם גם ידעו איך להתלבש ולהיות אלגנטיות ולא היה להם בטן שמנה והיה לבחורות האלה שערות יפות ולא כמו כובע פלדה קטן על הראש, שזה מה שהיה לפולניות ולרוסיות הרבה פעמים. והפולנים והרוסים שהם היו כבר נשואים הם התחילו להסתכל על הגרמניות האלה, ואפילו לא רק להסתכל. היה שמח, זאת אומרת לא כולם שמחו אבל מי ששמח שמח ומי שכעסה והתרגזה היא כעסה והתרגזה.   ואז אחת הפולניות היא אמרה "מספיק!" והיא אמרה שככה אי אפשר להמשיך וצריך לעשות משהו. אז מה היא דרשה שיעשו?  היא צעקה שיורידו את העצי-חרוב שהיו במשק, בייחוד ליד כביש הפרסה. שאלו אותה: 'חנקה, מה קרה, מה יש לך נגד החרובים היפים האלה?' והיא אמרה ככה: 'פְּפְפְפְפ...  כאילו שאתם לא יודעים. זה הריח של הפריחה שלהם שזה ריח של... של גבר... של גבר אחרי שהוא נרגע מהיצר שלו ולפעמים, אם הוא א-אמסדיקע גבר, האשה שלו נרגעת גם כן. זה הריח הזה. וזה מבלבל לגמרי את הגברים כאן, והם מתרוצצים אחרי הצעירות הייקיות האלה בגלל הריח הזה של הפרחים של החרובים באוויר וגם הבחורות האלה המגונדרות הם מתרוצצות אחרי הגברים. וזה יכול להרוס משפחות ולפגוע בכל המאמץ החלוצי שלנו כאן. והכל בגלל שזה ריח כזה ושהבחורות החדשות האלה לא יודעות מה זה עבודה ומה זה חלוציות. ומה, הם בכלל ברחו מגרמניה בגלל קצת בעיות. הרי מה שאנחנו עברנו בפולין ורוסיה זה הרבה יותר קשה היה, עם הקוזאקים והפוגרומים של פטליורה וכל זה. אבל לא בגלל זה באנו, כי בגלל האידיאלים באנו. ובאידיאלים שלנו לא היה לשגע גברים נשואים שמתבלבלים מהריח הזה של פריחה של חרובים וגם מהבחורות האלה והפרפומים שהם שמות על כל הגוף שלהם. אז אני אומרת שבשביל העתיד של הקיבוץ הזה צריך לסלק את כל החרובים האלה ואת כל הרוח של ההפקרות שבגללם. זה מה שחנקה אמרה, וזה לא היה כל כך קצר". 

   יעקב גיחך צרודות והביט בכוס הוויסקי והיא התרוקנה מייד באורח פלא, ואז שאלנו אותו אם זה באמת, מה שהוא מספר.

   הגיחוך על פני יעקב הפך להעווייה של עלבון מתומצת, כואב, ויעקב אמר "צריך תפוחי אדמה במיקרו, ואנשובי". המיקרו עבד, התפוד השחים והתרכך ונחתך ורופד בשכבה נדיבה של נתחוני אנשובי. יעקב נגס, ו"מכבי מוסקווה", בירה בוודקה, סייעה לַתפוּד המאונשב לזרום במורד הגרון והנשמה.

   יעקב נהם "אָ---הה, זה יותר טוב מקוויאר אפילו", ושב להרצות:

   "אתם לא מאמינים, הָה? אז תדעו לכם שההצעה של חנקה היא הגיעה למזכירות ואפילו לאסיפה והיה רעש אבל בַּסוף, ההצעה לא קיבלו אותה, אחרי שנגמרה העונה של הפריחה של החרובים. ואחר כך, איזה שנתיים-שלוש, אז רוב הייקיות עם הבושם עזבו לעיר, לשגע את העירונים גם בלי ריח של חרובים. ואם אתם לא מאמינים לכל זה, אז תלכו לַספרים השמנים האלה של הפרוטוקולים של האסיפות. שם תראו הכל ותדעו שאני לא מבלף ולא מגזים. בכלל".  

   לא הלכנו לספרים השמנים ההם , כי לא רצינו שסיפור יפה כזה יהפוך ללא כלום. אבל שאלנו ותיקים אחדים, והם אמרו שבאמת היה משהו כזה, אבל חבל לדבר כי במילא אחר כך כמעט כל החרובים מתו סתם ככה, אבל מה  -  כמה שנים אחרי זה עוד הבחורות היו שואלות אחת את השנייה "נו, החרוב עוד פורח אצל בעלך?". 

  סיפרנו את זה ליעקב והוא אמר: "חחח! איזה קישקוש.  הבחורות הם לא אמרו 'בעלך'. הם אמרו 'החבר שלך'. הם אמרו: 'נו, אצל החבר שלך החרוב עוד פורח?', ואני שמעתי במו האוזניים שלי, שאסף אומר לי שאומרים במוסך שאברמסון שמע את יהודית שלו מתי שהיא שאלה ככה את חנקה, אחרי שהיא חזרה מהבראה בנתניה, עם ירחמיאל שלה, שכולם אמרו שהיה לו חרוב  שהוא היה – כמו שאתם אומרים    -  חרוב משהו-משהו".  יעקב צחק, חבט לקיזי על כתפו הימנית ואמר:"נו, אז מה אתה אומר?", וקיזי אמר "אבל יעקב, הפסקת באמצע. לא סיפרת מה יהודית של אברמסון שאלה את חנקה. אז באמת, מה היא שאלה אותה?"  יעקב נחר צחוק והשיב כדברים האלה: "אה, זה? תעזוב. עזוב שטויות. די."

הספר המדובר ביותר בבלוג זה הוא "יעקב וקשקשנים אחרים", שכבר יצא את הדפוס ומשתעמם בתוך אריזות קרטון במחסנים אפלים היכן שהוא באזור חיוג אפס שלוש. עותקי הספר יקפצו אל מחוץ לאריזותיהם, וינשמו את אוירה של ארץ הקודש, או לפחות את זה של חנויות הספרים שבה, עוד לפני ראש השנה. עד אז, הבו נתוודע לסיפור נוסף מתוכו. סיפור מהורהרצ'יק, נוגעון-לב.

אחרי הסיפור, תוכלו גם להאזין כאן ליוסף הבולג.

מה?!!  כן... אהמ... אהמממ...  הבולג... אההה... פותח קריירה חדשה, מבטיחה כישלון: קליפאי. יוסקה הקליט קליפון וידיאו בו הוא מקרקר ומלווה את קרקוריו בגיטארה. מה הוא מקרקר? הפעילו את הקליפצ'יק ותיווכחו. חוסליטו מדווח לנו שהוא מאוד אוהב את השיר ואת תרגומו לו.          אשר לשירתו... נו... 

אבל השיר עצמו יפה. וגם התרגום. באחריות. זהו  "We'll meet again" (בתרגום כאן: "שוב אל שפתיי") ששרה ורה לין הבריטית  - זמרת המלחמה האחת  - מאז 1939, שאז הקליטה את השיר. לין כונתה מאז "חביבת הלוחמים".  הופעת השיר כאן מבשרת את הפצעתה המתקרבת של שנת 2019, יומולדת שמונים למלחמה ההיא. Happy birth dear WW2, happy birth day to you !!

זהו שיר יפה. שאלו את ורה ואת יוסף. גם התרגום לו. שאלו את הבולג. ורה לין, מן הסתם כבר איננה איתנו.   אה-אהה... אופס... סליחה, כרגע גילה לי סבא גוגל כי  ורה לין עודנה איתנו. בת מאה ואחת. שתהיה בריאה. Nora nora sorry, dame Vera Lynn.

ב-2009 יצא אלבום המסכם את הקריירה של זמרת המלחמה האחת, והוא קרוי, כמובן, "We'll Meet Again – The Very Best Of Vera Lynn".

רוצים לשמוע את ורה לין גונבת את השיר מיוסף הבולג? הקישו: We'll meet again vera lynn. תמצאו עשרות כניסות לשיר הזה. זה יפה כמעט כמו הבלגן של הבולג.

הנְס, כריסטינה אנדרסן

רודולף היה המתנדב הראשון באיילת. הוא היה שווייצרי, סוציאליסט, סטודנט בסמינר למורים, שביקש לראות את החזון השיתופי בהתגשמותו. רודולף התפעם עד למאוד ואמר כי "זה באמת אפשרי". הוא עבד בכל עבודה קשה, בחומר ובלבנים, ונקישותיו על דלת דירתם הקטנה של נינה וחנן ויטנברג היו, כל יום, המשך מתוזמן להפליא של ששת הפיפסים של השעה חמש אחה"צ, ב"קול ישראל".

   שש שנים אחר כך בילה  רודולף את ששת ירחי הדבש עם אלסי שלו, באיילת. הוא עבד במטע והיא סבלה נוראות בקטיף אשכוליות.

שֵמע נלהבותו של  רוּדי, הסטודנט החרוץ, הגיע מן הסתם לרחבי אירופה. אין אפשרות אחרת להבין את זרם הסטודנטים שהחל מפכה מאירופה לאיילת. רבים מהם היו גרמנים, דוברי שפתם של היינה והיטלר, ואסיפת החברים נדרשה ללאומיותם של הסטודנטים הבאים לשהות ולעבוד בקיבוץ. לאחר דיון קשה, רווי בכי ונדרי "לעולם לא", הוחלט שלא למנוע מקבוצות של סטודנטים גרמנים את החווייה האיילתית.

באיילת השחר נקראו המתנדבים של טרום מלחמת הניצחון הניסי, "סטודנטים". גם סטודנטיות, כמובן. ומרביתם היתה אכן כזו: סטודנטים וסטודנטיות. אינטלקטואלים ואינטלקטואליות.בבגדי-ים.

עובדים קצת, בריכה קצת, בירה קצת, דיסקו קצת, וכיוצא באלה.

רק ביוני 67' שודרג הכינוי נעדר הדראמה, "סטודנטים".

הציבור הצעיר הזה הפך ל"מתנדבים". זאת, כיון שאז עטו על הקיבוצים צעירים מארצות המערב, החרדים מאפשרות היכחדות נוספת של מיליוני יהודים, עשרים ושתיים שנה לאחר שהודממה מכונת הרצח הנאצית.

הצעירים הטובים האלה, יהודים ואחרים, היו נחושים בשאיפתם לחסום איך שהוא את הזוממים לפגוע בישראל ובישראלים היהודים, או לפחות למנוע את נשירת השזיפים מחמת העדר ידיים עובדות לאחר גיוס הגברים כולם למילואים. אלא שעדיין  -  ואיננו מחדשים דבר  -  עיקרה של ההתנדבות היה "קצת עובדים, הרבה שותים, מעט מטיילים והרבה אהבה", כפי שאמרה דנית אחת שהכרתיה מקרוב. קראו לה כריסטינה אנדרסן. כריסטינה, כרבות ורבים מחבריה וחברותיה, ענתה על התיאור השחוק והמדוייק למדי של המתנדב והמתנדבת: מבקש/ת שינוי אווירה, מתעניינ/ת באורח החיים האקזוטי, ובשוכניהם הצעירים של הצריפים הזקנים.

הכינוי "מתנדבים", דבק בצעירים הללו בתקופת ההמתנה מורטת-העצבים שלפני מלחמת ששת הימים, ובמהלך המלחמה.

                           ------------------------------------

בחודשי הקיץ, לאחר שסיימו המתנדבים להתנדב בעבודה אצל עקיבא-קילופים ובבית האריזה ובגינות הנוי, הם היו עובדים את  הֶליוס אל השמש, בבריכה. שָם  -  לא נאריך, הדברים סופרו ותוארו והושרו  -    המתינו להן צעירי איילת והמתינו להם צעירות איילת.

גם רועי המתין שם. ואחר כך הצפין לאירופה.

רועי רימון, כדרכם של רועים, הגיע לשוודיה. רועי הסיע ומסיע תיירים  בג'יפ שלו, בהם גם אנשי שם עולמי, והוא היה ונשאר איש נעים הליכות, גלוי לב.

כרועה-תיירים, מראות טבע מרגשים אותו עד מאוד.  אי-אז במילניום הקודם, כאשר נחת מטוסו של רועי בנתב"ג שטוקהולם, הוא ירד ממנו. לאחר מכן הסתכל סביבו, ופיו נפער בהתפעלות. ואחר כך נפער עוד יותר, למראה חמדת הטבע השוודי שבטרמינאל של שטוקהולם. ואז קרא: "יוּוּוּוּ!!  כמה מתנדבוֹת!!!"        

                               ---------------------------------

לא כל המתנדבים היו יפי תואר, ואף לא כל המתנדבות. אחת מהן, נלי מנורווגיה, זכורה לזוכריה כצעירה טובת לב, חייכנית ושקטה. היא היתה גם בלתי-יפה בעליל. היא נחנה בכיעור בוטה, שדחק אותה מרשימת המחוזרות. אין יודע אם למגינת ליבה היתה הדחיקה הזו, או שמא העדיפה את קריאת ה"טיים מגזין" לחופי הבריכה ולמרגלות מכונת האספרסו של המועדון, על פני מאבקיהם הגולמניים של הקיבוצאים הצעירים עם  נפתולי הדקדוק האנגלי.

לא לשכמותה נשאו צעירי המשק וזקניו את עיניהם בבריכה ובחדר האוכל. אף כי  נלי היתה עדינה, מתחשבת, חרוצה. 

נלי עבדה חודשים אחדים בחדרוכל. 

משמרת הבוקר, כחמישה-עשר עובדי מטבח וחדר אוכל, היתה מתיישבת לשלושה שולחנות שהוצמדו זה לזה, לאחר שנתרוקן האולם הענק ממאות השפתיים השואבות דייסה רותחת, מאלפי השיניים הבולסות ביצים וסלט, ומהלסתות הטוחנות לחם בגבינה. כעת, רק עובדי הכותנה היו אמורים להגיע, לנחות בהמולה רבה אל שני השולחנות הממתינים להם בפאתו הצפונית של חדר האוכל.

גם באותו בוקר ישבה החבורה הגדולה של עובדי קונגלומראט ההאכלה האיילתי, והתכוננה לארוחת הבוקר שלה, כלומר לסלים חייט.

סלים, כמסופר לעיל, היה "בבלי", בגדאדי. בבגדאד המעטירה עשו ידיו בחוט ומחט ובדים, כמתחייב משם משפחתו. באיילת, כבר סיפרנו, נעשה אופה. את משמרת הבוקר של חדר האוכל היה סלים מזכה, בוקר בבוקרו, בלחם ענקי, שָטוח אך נפוח. הלחם היה מפיץ להט לבני-תנור-אפייה וניחוח מפתה, ועל קרומו החוּם היו בזוקים יהלומים של מלח גס.  "פיתה", כך כינה סלים את ענק הפחמימות הזה, שאחרים כינוהו "רבע דונאם לחם".

 הגברים שבחבורה  -  בעודם ממתינים לַרבע דונאם לחם של סלים  -   החלו משליכים אמירות טוחנות לכתובתה של נלי הנורווגית. הם לא הזכירו את שמה, כדי שלא תבין כי היא-היא הנטחנת.

"זאת, היופי שלה מושך חרדונים".

"זאת, מכוערת כמו ערפאת בוכה".

"זאת, דרס אותה מכבש דרכים בלילה".

כל דבר תהילה שכזה משך פרצי צחוק, והמהדרים הוסיפו להם תרועות וחבטות כפות-ידיים בשולחן. ואז אמר יודקה: "כשיבוא סלים עם הפיתה הגדולה שלו, נציע לו את הזאתי. תראו, שאפילו הוא יברח!" 

או-אז עלו שאגות הצחוק ופערו קרעים של ממש בגג חדר האוכל.

הן נקטעו באחת, כאשר נלי הליטה לפתע את פניה בכפות ידיה, כתפיה רטטו ויפחות אחדות נמלטו מבין אצבעותיה הסוככות על פניה. משך נצח של שניות אחדות לא נשמע בחלל הענק של חדר האוכל דבר מלבד צוויחותיה של נלי, חלושות, נשנקות, מפלסות דרכן בינות לציוץ אנקורים מבועתים שחיפשו לשווא דרך להימלט מזירת החיזיון. בַּדממה העצובה משלוּ ביעבוע המרק הרותח בסיר הענק שבמטבח ונהמת מנועי המזגנים האדירים הסמוכים. הם לא משלו כך מעולם בממלכת הצלילים של חדר האוכל.

נלי קמה, התירה בתנועות חפוזות את קישורי הסינר, הניחה את פיסת הבד המוכתמת על משענת הכיסא. היא ניסתה לכבות את בכיה. ואז פנתה והלכה. היא פסעה צעדים אחדים ונעצרה ליד דלת-הכנף של חדר האוכל. בעודה אוחזת בה, דוחפת אותה מעט, הפנתה את פניה לשולחן הדומם ואמרה בשקט: "תודה. באמת תודה רבה. אני מדברת עברית".

באותה שנייה הגיח סלים, האופה העיראקי, כשמגש אפייה ענק נתמך בשתי ידיו, ובתוכו, מעלה אדים וניחוח  מושך-ריר, משטח גבעי של לחם ענקי, זה שסלים כינהו "פיתה". סינר בעל עבר לבן והווה אפרורי חבק את הכרס המהלכת לפני בעליה.

האופה טוב-המזג עצר, כתמיד, מעט לפני שהגיע לשולחן.

שלא כתמיד, הוא בלם את קריאת הרוכל שסימנה בוקר-בבוקרו את השעה תשע ורבע. הוא שיגר מבטים משתאים אל נלי האוחזת בדלת מבלי לדחוף אותה, ואל חבורת הסועדים הדוממת. לאחר שיצאה נלי, בכי מרעיד את גופה, פניה בין ידיה, שאל: "וואלק, חברֶ'ה, מה קרה?"

איש לא ענה, והאופה טוב-הלב אשר היה בלתי-עמיד ללהבות של כעס ומריבה ועלבון, ניסה לכבות אותן: "פיתה עלא כיף-כיפכ! ישר מהתנור! דלישס מוזה----ב!". הקריאה הרוכלית הרוננת הזו היתה הכרזה נוסח הביג-בן כי השעה היא תשע ורבע, שעת הדונאם וחצי פיתה-לחם. בוקר-בבוקרו היתה התרועה נענית בצהלות. כעת היא נבלעה, מובסת, בדממה האיטית. 

אחר כך נענתה רינת האופה ברב-שיח של ניקור מזלגות בצלחות.  

קריאתו של סלים שהכל חיכו לה תמיד, וחיוכו, והילוכו הברווזי משהו, וכרסו האדירה, כל אלה לא היה בהם כדי לפורר את הדממה שרבצה על השולחן.

רק האנקורים שבו למעופם השובב, היעיל, ונחתו למחטפי-פירורים מהשולחנות ומאריחי הריצפה.

בימים אלה עומד  -  מה עומד? רץ! -  לצאת לאור הספר המדובר ביותר בבלוג זה: "יעקב וקשקשנים אחרים". הרי לכם, קוראי היקרים,

סיפור נוסף מתוך הספר שאני מודה כי מקלדתי הפיקה אותו. גם את הסיפור הזה סיפר לי יענקלה המכונה יעקב שגב. וכל הסיפורים הינם סיפורי איילת השחר, הקיבוץ המשוגע ביותר בארץ. אולי. באים התחרות?

 ***************

אברום והילאל

הילָאל לנדסמן, חניך המחזור השני של גימנסיה "הרצליה", שלט בערבית אף שנולד באוקראינה. יחסי הקירבה שלו עם ערביי הגליל המזרחי הביאו לו את שינוי שמו מהילל להילאל, שכך כינוהו הערבים.

לא רק בערבית שלט הילאל. בהיותו קצין בצבא התורכי הוא שלט גם בתורכית. הילאל שלט גם בשפת המחרשה שתכליתה כיבוש האדמה וגם בשפת הגוף והמלים, הנחוצה לכיבוש החלוצות.

בשנות העשרים, כשנבנו עשרת הבתים הראשונים של איילת השחר, הבנויים כחצי גורן בליבו, היו החלוצים יוצאים ורוחצים פניהם ומצחצחים שיניהם מעל הברזים הראשונים שהותקנו, ברז לכל בית בן ארבעה חדרים. אברום הרץ, צעיר מהילאל בשנים אחדות, מחלוצי העלייה הרביעית, יהודי צנום, קטן קומה, שפיו ולבו שווים, היה מצחצח בוקר-בוקר את שיניו במרץ, גוחן אל הברז. הילאל, כמותו, היה כופף גופו אל הברז שליד הבית הסמוך, מצחצח אף הוא את שיניו במרץ, תוך שהוא מזמר בקול; רינת חלוצים או זמר חסידי.

החלוצות, שכבר החלו ממלאות את חצר הקיבוץ הקטן וחזותיהן ממלאים את חולצותיהן הגדולות, היו מאיטות צעדיהן כשעברו מול הילאל ומאריכות בברכת בוקר טוב לבבית. הילאל היה משפיע עליהן את חיוכיו הכובשים ודולה את מכמני החיבוב הנחוצים. לאחר שנפרדו ממנו, היו יוצאות לדרכן, רְוות-חיוך, וזמר על שפתיהן ובליבן. כך היו חולפות על פני אברום, צדודית גופן מחממת ומעוררת כשמש, ועיניהן ממנו והלאה. אברום היה מרוקן את פיו הגדוש רוק, קצף-משחה ומים, ורוקק:

"טפו, ומה אתי?!" 

"אברום, גם לך – בוקר טוב".

"נו, טוב. אָ ביסעלע נדוּבֶה, הה?" היה אברום יורה, ומסנן לעצמו "טפו, זונות!".

ארבעים שנה אחר כך, היה אברום מקדים בוקר-בוקר לחדר האוכל, ומתמכר לתענוגות דייסת הסולת-בחלב. בבוקר שבת, לאחר ערב של שמחה והתרוממות רוח במסיבה כל שהיא, היה אומר לתורנית המגישה לו את דייסת הבוקר אהובתו:

"נו, מה את חושבת, שפעם היה פה טוב כל כך כמו שמספרים? הורה רקדנו? חארה רקדנו! את הלב הוצאנו אחד לשני. טפו, אני אומר לך. זה מה שאני אומר לך. טפו!!"

אברום, פולני, היה פלאח. כשהגיעו ראשוני הטרקטורים נהיה אברום טרקטוריסט. טרטור הטרקטורים הבודדים החל להבריח תנים מממאורותיהם שבגבעות, ליד השדות. עם שחר, היו הפלאחים יוצאים לטרקטורים שבשדה ומנסים להניע אותם. המתנע היה אז ידני: יד נמרצת וחזקה אמורה היתה לסובב את המנוע באמצעות מנואלה, ידית ברזל מזוותת שנתחבה מקידמת הטרקטור לגל-ההנע.

מיתוס גלילי ותיק מספר על טרקטורים שאין נשמה באפם; יצירי-חרושת שאינם מגיבים לתחינות או לזעקות של מפעיליהם. ככל מיתוס, גם במיתוס הזה ישנו גרעין של אמת, אך בעיקרו של דבר עיקר המיתוס כזבו. הנה האמת:

בגופי הברזל הרועשים הללו נוצק גם רצון משלהם. ההנפשה המרתקת הזו, גורסים יודעי דבר, היתה מתרחשת היכן שהוא על האוניה שנשאה את ה"קייסים" וה"פורדסונים" וה"קאטרפילרים" מאמריקה לארץ ישראל.  הטרקטור של אברום היתה לו נשמה יתרה של בהמה אפורה. הוא יכול היה להיות סרבן וטיפש כחמור. כשאינו מניע  -  אינו מניע. ואברום מתרגז ומתרגז, והטרקטור עודנו סרבן וטיפש כחמור. בסוף, בגבור עליו זעמו, היה אברום זועק בחמתו, וזעקתו מבריחה תנים שרעש המכונה לא הפחידם: "טרקטור כזה, טפו! ושדה כזה, ופלחה כזאת, טפו! וקיבוץ כזה, טפו!" 

קולו היה נוסק אז, ובסופרן סדוק היה מצווח:

"ואישה כזאת! שילכו כולם קיבינימאט. טפו!!". 

ואז, בשל עוצמת הזעקה והכאב שבה, היו אחרוני התנים נמלטים ממאורותיהם ומנוע הטרקטור היה מתעורר.

יפים הבקרים בכנען.  

בימים הקרובים למדי יוצא ספרי "יעקב וקשקשנים אחרים" למדפי החנויות.

הספר, לשאינם יודעים לשאול, מספר את מה שקרה באמת במאה השנים הראשונות של קיבוץ איילת השחר, קבוצה חקלאית להתיישבות שיתופית.

חלוציות? מלחמות? ערכים?  נו, בטח. אבל לא בכך עוסק הספר. הוא מספר על איילת השחר כמקונדו וככתרילבקה, וכניו יורק וכברצלונה. וגם כפירנצה וג'נין. סיפור על  אנשים ונשים. בני אדם.

חשיפה: ישנם כאלה גם בקיבוצים.

הפעם נתוודע לסיפורם של החבר לוינסון והחיילת גלילה.

מה היה שם, בחדרו? לא מי יודע מה. הנה:

**********************

 החיילת גלילה והחבר לווינסון

גלילה הייתה חיילת שהצבא הציבהּ דווקא באיילת-השחר.

גלילה הייתה נמוכת קומה, ערמונית, חטובה, חייכנית ומאירת פנים. שפתיה ורדים, שׂערה פשתן בוהק, מכנסיה קצרים. יעקב אמר לנו: "גלילה הזאת, רק ראו אותה כולם, מייד רצו שהיא תעבוד בענף שלהם, אבל מה יש לה לעשות במסגרייה או בפלחה או במִדגה? היא עבדה בחדרוכל, וכל הבחורים שמחו והבחורות הם קצת פחות שמחו."

לווינסון היה גבר נאה למדי. כולם קראו לו משום-מה לווינסון, ורק תעודת הזהות שלו ידעה את השם שנתנו לו הוריו חמישים שנה לפני כן. הוא היה אמן חוטי ברזל חובב, ודמויות שיצר מחוטי ברזל הקסימו את לב רואיהן. מרים אשתו הייתה מרירה, וחיוכים לא ריפדו את חייהם. חדוות איחוד הגוף שידעו לווינסון ומרים, עוד שם, עוד אז, לפני שנשרפה עיירתם על משפחותיהם אשר בה, התפוגגה זה כבר. חוטי הברזל הילכו גם ביניהם.

גלילה הבחינה בו יושב בגינת ביתו אשר ליד חדרה הצנוע מאוד, והחלה לבקרו בסדנתו הפתוחה. שם, בסדנה, האפיל ריח הוורדים על יַרקוּת הדשא וחמדת אשכולות הסולטנינה. "הסולטנינה עוד לא בשלים," הבהיר לווינסון. וגלילה אמרה: "אז נחכה." לווינסון חיכה.

לאחר שבועות אחדים של התפעמות מהידיים החזקות כל כך העושות מעשים יפים כל כך בחוטי הברזל אמרה גלילה: "לווינסון, למה לא תבוא לשתות קפה אצלי?" לווינסון נדרך, אבל קולו החריק מבוכה ומתח: "לא צריך." הוא ידע שגופו צועק "צריך!"

גלילה, טובת לב ושוחרת טוב, לא ויתרה והוסיפה להזכיר לאיש הדרוך כי הקפה מחכה בחדרה. כשהבשילו אשכולות הסולטנינה, ומרים נסעה לראות את הנכדים הקטנים בחיפה, אמר לווינסון: "זהו, עכשיו יש לי מה להביא לך, לא סתם לשתות קפה."

הצעירה היפה והגבר המתקשש -- גופייה חופה על חזהו ובטנו, שעדיין לא התרפטו מאוד -- נכנסו לחדרה. השמש המעריבה גדשה את מרצפות החדר באור לוהט. גלילה הסיטה את וילון החלון, "יותר מדי חם פה," ולווינסון לא יכול היה להתיק את עיניו מצללית גופה אשר מעֵבר לו נאבקים הווילון האדמדמם והשמש.

גלילה מיתחה את כיסוי המיטה ואמרה לגבר קפוץ השפתיים: "הכי טוב שתשב על המיטה. הכיסא קצת דפוק. חבל לי שתיפול אם תשב עליו."

"טוב, אם את אומרת," אמר אמן חוטי הברזל ונחת בזהירות על המיטה. כשישב, שני אשכולות סולטנינה בידו האחת, והיד השנייה טופפת מתח וציפייה על הארונית שליד המיטה, הוא לחשש לעצמו "טוב שמריָם עם הנכדים," וגלילה לא שמעה כי עמדה ליד הקומקום שזמזם זמן וציפייה.

את החדר הציף ריח אבקת הקפה שהושמה בספלים, ממתינה למים הרותחים שיפיקו ממנה את מימוש ההבטחה שבניחוח החום. לווינסון שאל: "מה לעשות עם הסולטנינה?" גלילה הביאה לו צלחת והניחה אותה על הארונית. "כאן, זה הכי טוב. תכף נאכל, אחרי הקפה," והוא ידע כי היא תשב לידו, ושניהם ימלקו עינב אחר עינב, וגושי המֶתק הזעירים האלה יעלו בהם דברים.

אז רתחו המים, וגלילה שלחה זרוע גלילית רכה ואיתנה, שחומת שמש, הִטתה את הקומקום אל ספל הזכוכית, וזרם מבעבע הוגלש מפיית הקומקום, חובק את הקפה הטחון וגודש עימו את הספל. החדר של גלילה היפה הוצף ריח קפה טרי. היא נאנחה, "אחחח, איזה ריח, ממש בא לאכול אותו," ולווינסון אמר: "נכון, נכון," והוסיף: "א---חחח." אחר כך רצתה גלילה למלא גם את הספל השני, אלא שלווינסון אמר: "בעצם לא צריך, אני שתיתי כבר בבית. בואי נאכל את הסולטנינה."

גלילה חייכה, "אתה חמוד, אתה," וליטפה קלות את הזרוע החסונה שהושטה אליה ובקצהָ כף יד רועדת ובה חופן ענבים, גופיפי צהוב-ירקרק שמֶתֶק וערגה בהם.

כאשר הושטה ידה וליקטה לאיטה את הירקוּת הצהובה, מתוך קוער אצבעותיו, סגרה עליה כף ידו. חמה, מחוספסת, רוטטת. ידו האיתנה מאוד משכה את ידה אל פיו והוא נשק לה, מתנשם עמוקות.

הסולטנינים הקטנים נמחצו, ואז, בעוד העסיס ניגר לאורך זרועה, חשה גלילה כי יד איתנים חובקת את מותניה. היא רצתה לשאול "רגע, מה..." אבל לווינסון שחרר את ידה שנטפה תירוש ואימץ את פניה אל פניו שלו. ידו השנייה הידקה אותה אליו, חיבוק עצום, והוא אמר: "די, אני לא יכול יותר. את כל כך יפה. אני..." דבריו לעו, והוא החל לנשק את שדיה, לסירוגין, ונהם ונשנק, "אוי, אני לא יכול יותר, די, אני לא יכול יותר..." גלילה ניתקה עצמה ממנו, פסעה שתי פסיעות קטנות לאחור, הסתכלה בו, והשניים דממו. "אתה השתגעת, לווינסון," לחשה אל ראשו המורכן. "עכשיו צא מכאן. ואת הסולטנינה תן למרים."

גלילה עלתה למחרת על ה-841 לתל אביב. יעקב סיפר שהיה לידה בבוקר, כשחיכתה לאוטובוס. "אז עוד לא ידעתי למה היא בוכה, אבל עם דמעות בעיניים היא הייתה עוד פי אלף יפה ממה שתמיד."

גלילה לא חזרה לאיילת, אבל גם שנים אחדות אחר כך נדרכו גווי גברים כאשר נזכרו שְמה וסיפורה בוויעודי קפה. 

הסיפור הבא הוא אחד מרבים. הם, כולם, ממלאים את החלל שבין שתי עטיפותיו, הקדמית והאחורית, של "יעקב וקשקשנים אחרים". זהו ספר שעומד לצאת בקרוב מאוד. את הספר כתב הבולג של בלוג זה, יוסף חרמוני.

"יעקב וקשקשנים אחרים",  המספר את סיפורו האמיתי של קיבוץ איילת השחר, איננו משעמם, וזו עובדה ראויה לציון.

אוצו לחנויות.

אפשר גם לרוץ.

הסיפור שכאן לוקה בליקוי. לבנה. רלבאנטי מתמיד כיום, חמישה ימים לאחר ליקוי הלבנה הכי-הכי במאה הנוכחית. כלומר: עאלק.

**********************

שרוליק מכבה את הירח

יעקב היה אומר  -  בין כוסית וודקה לכוס בירה "מכבי-מוסקוה", בירה מתוגברת-וודקה  -  ששרוליק פיינשטיין היה החנוּן הראשון באיילת השחר, קבוצה להתיישבות חקלאית בגליל העליון.

   אז, כששרוליק ויעקב היו עדיין נערים, עמוק בשנות השלושים למאה הקודמת, הם לא הכירו את כינוי הלגלוג המעריץ-קמעא הזה, חנון. חלופתו בשנות השלושים היה תואר רב-הברות: טליגנט. באוצר הדימויים הסטריאוטיפיים של בני איילת השחר הראשונים היה אינטליגנט  -  טליגנט בלשונם  -   כינוי גנאי-למחצה. טליגנט היה, אכן, מצוייד במאפיינים גופניים אחדים של גבר, אלא שהיה זה גבר דל שרירים, כיורשו החנון.

 שרוליק ענה לסטריאוטיפ הזה, ותעיד על כך המריצה העמוסה גרודֶת-בוץ. הגלידים היבשים החומים היו נערמים ליד המגרדה שנועדה לכך, שעל פס הברזל הדק שלה היו הילדים מעבירים ומחליקים את הנעליים המבוצבצות, טרם כניסתם לכיתה. ערימת גרודת-הבוץ היתה מתגבהת והולכת, ואחת ליומיים צריך היה לפנותה.

  תורנות פינוי הבוץ היתה מבחן שרירים לילדי הנוער המקומי. שרוליק התקשה מאוד להרים את ידיות המריצה ולהסיעה, לאחר שהעמיס עליה בקשיים מרובים את פתיתי הבוץ הגדולים. אסף ויעקב היו צוחקים למשבתו. ילדים צעירים יותר היו מצטרפים להטחת העלבונות. אחד המטיחים הנלהבים היה אנשל, ילד חזק מאד, שפניו היפים שידרו מורשת טטארית כלשהי. הוא היה צעיר משרוליק החנון בשנים אחדות.    

    שרוליק היה בולע את עלבונו בשתיקה, מאדים וחורש נקמה.

זו אכן הגיעה.

  בא לילה. לילה-מלילות, ושרוליק הודיע לחבורת הילדות והילדים כי הוא עומד לעולל דבר נורא לירח. עד יומם האחרון התווכחו הנוכחים בארוע אם שרוליק הודיע שיכבה את הירח או ישרוף אותו. יעקב סיפר: "היה ברור, איך שלא יהיה, שיקרה משהו גדול עם המאור הקטן, שככה שרוליק קרא לירח, שהוא קרא את זה ב'דבר,  עיתון פועלי ארץ ישראל'".

מעט לפני השעה היעודה, הזמין שרוליק את החבורה הקטנה לעלות בעקבותיו אל גג בית הספר החדש, אשר גֶרֶם מעלות צר הוליך אליו. בני שלושת המחזורים הראשונים של הקיבוץ הצטופפו במסדרון שליד גרם המעלות, והמתינו להוראות. צחקוקי מבוכה העידו על קוקטייל של חרדה קמאית וליגלוג המנסה לפלס דרכו בעדה.

בכירי המצחקקים כבר כונו "הנוער המקומי". גם כשהגיעו הנערים והנערות הללו לעשור השלישי והרביעי והחמישי לחייהם, הם היו בפי דור הוריהם, בפיהם שלהם ובפי כל –  "הנוער המקומי".  גם בעשור השישי, השביעי, השמיני והתשיעי לחייהם, הם היו עדיין "הנוער המקומי". הם נסעו כבר לאירופה. כלומר, כמעט כולם כבר יצאו למסע האחרון הזה. אבל עדיין הם – בפי הצעירים מהם, בני השבעים –  "הנוער המקומי".

אבל עדיין מספרים אנו בשנות השלושים. עדיין אין המילניום השני יודע כי קרבים ובאים ימיו, ועדיין שרוליק הולך בראש, ועדת הילדים בעקבותיו.

עלה שרוליק אל הגג, ובעקבותיו שני תריסרים של רכיבי "נוער מקומי" לעתיד, והם מפוחדים-למדי ומנסים להראות מלגלגים-למדי. ואז אסף אותם שרוליק סביבו, עטה סבר פנים חמור מאוד על פניו. הוא שתק.

כעת, לאחר פאוזה דרמאטית שעליה קרא אולי במדור "אמש בתיאטרון", אמר שרוליק:"תשמעו, ילדים!"

 או, הבה נאמר, שרוליק ליחשש: "הקשיבו, ילדים!" הילדים הקשיבו ושרוליק המשיך, כשקולו מתרומם קמעא: "בגלל שאתם ילדים רעים, החלטתי להעניש אתכם". שרוליק ידע לומר אתכם ולא אותכם, והוא הקפיד לומר עץ אקליפטוס ולא עץ קליפטוס, והוא ידע להשתמש שנית בפאוזה מגבירת מתח, ואז לומר לאט: "החלטתי לכבות את הירח. או לשרוף אותו".

דממה שררה על גג בית הספר. אי-אמון ופחד משמשו בה זה את זה בעירבוביה.

 לימים הסביר שרוליק כיצד ידע כי ליקוי-לבנה בפתח: הוא קרא בעיתון "דבר" את מדור האסטרונומיה של דויד זכאי. רק בחדרו של זאב פיינשטיין, אביו של שרוליק, שהיה חבר קיבוץ גלילי אבל שימש גם כמזכיר מועצת פועלי תל אביב,  היה עיתון "דבר",  ורק בנו קרא "דברים שחברים גדולים קוראים".

 שרוליק אמר "תהיו עכשיו בשקט, ותסתכלו על הירח". היה שֶקט והמבטים ננעצו בירח. אף עץ לא חסם את מראה הלבנה במילואה, כי העצים המעטים שבמשק נמנו עדיין על קטגוריית "זהירות! עץ! לא לדרוך".

ואז החל הירח להישרף. הילדים רטטו אימה וביקשו מהמכשף הנורא שיציל אותו. שרוליק השתהה, הדקות הפכו לשעה ושוועות הילדים-הילידים העפילו והטליגנט חלוש השרירים ציוה: "תכניסו את אנשל לשק!"

 אנשל הוכנס לשק, והחל לבכות. שרוליק הודיע לו כי הוא והשק יוטסו להיכן שהוא בקסם מיוחד. משתתפים אחדים באותו סיאנס מפחיד מדווחים כי בשלב זה שרוליק הודיע לאנשל שיהפוך אותו לחתול ג'ינג'י. אנשל הגביר את זעקותיו: "שרוליק, תוציא אותי, תוציא אותי. אני יותר לא יצחק שאתה חלש, וגם אני לא ירביץ לך".

 "אתה נשבע?"

 "בחיי אלוהים, בחיי אלוהים אני נשבע! רק אל תטיס אותי בשק הזה. אני לא רוצה להיות חתול ג'ינג'י!" 

   רק תחינותיו הנואשות של אנשל, מגובות בתחינות בני החבורה כולם, הצילו את הילד מקריירה של חתול אשפתות ג'ינג'י, כשם שהצילו את הירח ממוות ודאי.