זובור? מה זה? מי זה? מאיין הגיע אלינו ולאן הוא הולך, אם בכלל?
האם הוא קשור לברית המילה? ומה מחפש בטקסט אליעזר עבד אברהם? על כך מנסה הטקסט שלמטה להשיב.
הפוסט הזה עשוי לשמש מבוא לפתיח של הקדמה לדיסרטציה רצינית. אבל הוא לא עושה זאת. הוא עצמאי לחלוטין.
_________
נסיים את טרילוגיית הפוסטים "ערבית שימושית
בעברית", במילה אשר רוב המעלים אותה בעברית על דל-שפתיהם אינם יודעים מה סח
פיהם. נדבר כאן בזובור, אותה מילה שמיטב בחורותינו ובחורינו,
עיתונאיותינו ועיתונאינו, כולם עושים בה
שימוש חופשי, נעדר מעצורים או ברקסים,
ללא בושה: זובור.
- מה יש
לך אתה? מה קרה? מה זה החפירה הזאתי בזובור?
-
תראה... אהממ... אההה... המילה הזאת היא
מה שאנחנו קוראים לו, אההה... אהמממ...
זין. זין כאיבר דרדלה או כנושא את ראשו השמיימה. פשוט: זין, פיפי של גדולים.
-
בחייך?
- כן,
בחיי ובחיי כל המ"כים שמכניסים לטירוניהם זובור, ובחיי כל הכותבים בעיתונים על
הזובור שהכניס נתניהו לגנץ.
איך
נכנסה לסלנג שלנו המילה הזו, המצויה גם
במילוני הערבית התקנית לחלוטין? גם הערבית הסלנגית פרשה עליה את חסותה בהקשר
מנבל-פה, אף כי בגירסתו המילונית המקוצרת קמעא: זובי zubi)). הסלנג העברי אימץ לעצמו את זובי, או במהדורתו המקוצרת יותר זוב (zub ). וישנם קצרנים המבטאים זאת זב (zeb).
ואם תרצו משהו משונה באמת, הרי הוא: המילה הערבית
זבור (zabur) משמעותה ספר מרומם ונעלה. זבור הוא כנויו
של ספר תהילים. דווקא.
--------------------------
אני
מעלה הצעה משלי לקשר שבין הזובור לספר תהילים, קדושה ואלוהים. בידוע הוא שבתרבויות
קדומות היתה האחיזה באיבר-מינו של אדם, אות למחוייבות כלפיו; קידושה של הבטחה או ברית
בין איש למשנהו, ואף ברית בין אדם לאלוהיו.
- ???
-
!!!! בחיי. ראי-נא את מעשיו
ומילותיו של אברהם אבי אומתנו. אברם-אברהם, הקנאי הצייתן, אוהב-האל עד כדי כמעט
שחוט-בנו, הנער יצחק , הסיר בניתוח מכאיב את עורלתו שלי יצחק, כאשר נולד. מאז, יצחק
וצאצאיו לדורותיהם - אנחנו
ביניהם, נחתכנו וחותכים בעקבותיו.
אלא
שכריכת מין בשאינו מינו - שבועת-קודש המגובה בחיתוך עורלת הבן, כביטוי עליון לברית עם האל - אינם
המצאה של אברם וגם לא של האל. בעת הקדומה, היתה האחיזה בזה... נו... הזו...
הזובור הזה, עדות למחוייבות, ברית, מקודשת הרבה יותר מלחיצת-יד או נשיקת לחי.
-
בחייך??!!
-
בחיי. בואו נראה: אברהם א. הטוב הנ"ל, שיגר את עבדו להביא לו כלה, אישה
ליצחק. טרם שיצא העבד, השביעו א.אבינו כי ימלא את
שליחותו כהלכה. וכך אמר לו: "שים-נא ידך תחת ירכי. ואשביעך
ביהוה אלהי השמיים והארץ..." (בראשית, כ"ד, 2),
..." וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, ויישבע לו על הדבר הזה
(שם, פסוק 9).
משמע, העבד נשבע באלוהים לאברהם,
בעת שידו מצויה תחת ירכו של אברהם.
ומהי הירך? בסיפור השבועה המקודשת הזו, ירך
היא התייחסות נקיית-לשון (יופימיזם) לאיבר המין של הגבר, הימנעות מלבטא ולכתוב את
שמו האמיתי של הדבר הזה. נדגיש: ספר התורה
(בראשית
כ"ד,2+9), מספר לנו כי העבד הניח את ידו תחת אבר המין של
אברהם, ובמצב מקודש זה נשבע העבד בשם יהווה.
ומניין לנו שהירך בפסוק הזה היא חלופה של לשון נקייה לשמו של איבר המין
הגברי? את זאת אנו מקישים מהצירוף
התנ"כי יוצאי ירכו [ראו,
למשל: "הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו, מלבד הנשים..." [בראשית, מ"ו, 26 ); וגם: "ולגדעון
היו שבעים בנים יוצאי-ירכו, כי נשים רבות היו לו" (שופטים,
ח', 30].
בהיותנו
מומחה-אנטומיה בעלי שם עולמי, הננו קובע כי הזרעונים, אשר הופכים לבני-אנוש לאחר
התלכדותם עם הביציות, אינם נורים מירכו של אדם. כך לפחות זה עובד בארץ הקודש.
כלומר
- כאמור וכמפתיע למדי -
תיאור מיקום האחיזה כ-"תחת ירכו", הוא לשון נקייה לציון האחיזה באיבר
המין הגברי [1].
ייתכן
כי מקורו של הזיווג המשונה הזה - הישבעות בשם האל כאשר יד הנשבע אוחזת באיבר
הזכרות של המשביע - הוא זיווגן של שתי הוויות מקודשות, שאסור
לראותן, ואסור לנקוב בשמן המפורש. איסור אמירת השם המפורש גרם לאבותינו להניח כי
שני חלקי המשוואה (ה"ירך"
והאל) קשורים זה בזה.
הזובור,
הדם (כריתת העורלה כאות נעלה לכריתת ברית, וכמעט-שחיטת יצחק), הזרע והאל,
כולן ישויות קדושות הן. כך ניתן להבין את הסכמתו של אברהם לשחוט את בנו, וכך ניתן
לפרש את הוראת אלוהים שלא לשחוט. ייתכן כי היושב במרומים נזכר לפתע שדם הנער הוקז
כבר בעת ניתוח הסרת העורלה. אשר לזרע, הרי ידוע כי קדוש הוא ואין לפלוט אותו אלא
לצורך העברתו לאיבר הנקבי.
שתיים
מארבע הישויות הקדושות האלה - זובור,דם,זרע, אלוהים - אסור לנקוב בשמן המפורש ואסור לראותם: האחד הוא ריבון העולם שתחפושתו היא מילת הלשון
הנקייה "אלוהים"; השני הוא איבר ההפרייה
המקודש אשר איננו יודעים את שמו העברי הקדום, זה שתחפושתו היא "ירך".
אין
להוציא מכלל אפשרות כי תוארו העברי של אל-הכנענים המקודש, טרם היותו יהוה, היה "זובור",
כשמו הערבי של האיבר המקודש. וכשהיו נשבעין בשמו של זה, היו אוחזין בזה. ייתכן
בהחלט שפנייתו של אברהם אל עבדו אליעזר היתה "שים נא ידך תחת זובורי".
ייתכן
כי יש הגיון בהנחה הבאה: שלושה שמות היו לאלוהות העברית: יהוה או אל[2], אשר נאמרו או נלחשו או הושרו בעת
תפילות וטקסים שאינם חורגים מגדר ההתנהגות הנורמטיבית. לעומתם, האלוהות אשר שמה זובור
היתה שמה הפראי, הפגאני, של אחת מאלוהויות כנען-א"י. ייתכן שזובור שימש
למצבים של אקסטאזה דתית, דוגמת התנבאות-היחיד או התנבאות חבר-נביאים. התנבאות כזו היתה
אקט אקסטטי, בעירום, שבו היה הזובור המקודש גלוי לעין כל. זאת, אף שבמצב הצבירה
הנורמטיבית של הנפש, חל איסור אלוהי לראותו ואף אין לנקוב בשמו.
ייתכן
ואמירת שמה של האלוהות שאיננה יהוה ואיננה אל, היתה לגיטימית גם בעת
הישבעות אקסטטית המלווה באחיזת "ירכו" של המשביע[3]. אליעזר, שאחז
ב-"ירכו" של אברהם, ייתכן ונקב בשמו של זובור, שם שאין לבטאו במצב
נורמטיבי של האדם.
והוא הדין,אגב, גם בעת התקף אמוני של שחיטת-בנים.
העדרותו
מהתנ"ך של שם מפורש כלשהוא ל"ירך" אשר בין ירכי הגבר, איננה תולדת
שיכחה. אמרנו לעיל כי הערבית, תאומתה הסיאמית של העברית, נוקבת בשמו המפורש של
ה"ירך" הזה: זובור. וקראנו לעיל כי המילה הערבית זבור היא
שמו של ספר תהלים. לא קשה להניח כי הזובור והזבור - שמו הערבי של ספר תהלים, כאמור -
הם ענפים שונים של עץ הקדושה האקסטטית הקדום.
מרכזיותו של הזובור בעולם הקודש הקדום, האדום, הדמי, באה לידי ביטוי גם באופרציה
שהאל ציוה את אבינו אוחז-המאכלת לצוותה לכל
הדורות של יוצאי "ירכו": כריתת ברית מקודשת עם האל (יהא שמו אשר יהא) על
ידי קיצוץ חלק מ"ירכם", הוא הזובור. וכבר אמר רש"י שקדושת האיבר
הנימול היא שווה לקדושתו של ספר התורה ולקדושתם של התפילין.
ואנחנו, בבוא תורנו, לאחר שקוצצו "ירכינו",
מקצצים את קצה "ירכם" של בנינו. ואז, בעת כריתת ההסכם בין התינוק לבין
אלוהי הוריו, חובה שהדם יישפך ויהיה נראה לכל. כן.
--------------------------
ובל נשכח לציין כי עדיף להשתמש באבן-צור, בבואנו
אל הניתוח המקודש הזה, הסרת העורלה שהיא ברית עם האל, יהיה שמו אשר יהיה.
את
סכין המתכת, היא המאכלת, עדיף להניף על הגרון, גרונם של בנינו, שכן חיתוך
שכזה אין כל קדושה בו.
בראוו עליכ, יא אבראהים, מניף המאכלת על צוואר
בנו-יחידו.
אין אחד כמוך, פיש ואחד מיתלכ!
אופס... יש: שכחנו את יפתח-שוחט-בתו, השופט שעוד היום
נקראים תינוקות על שמו.
בראוו עליכ, יא יפתח, דאבח בנתו.
כל הכבוד
לך, יפתח-שוחט-בתו!
[1] פרשני התנ"ך עוסקים - בקצרה ובאי-נוחות - בהוראתו
של אברהם לעבדו שיישבע ויוסיף משנה תוקף לשבועתו בכך שיניח את ידו תחת "ירכו"
(של אברהם). רוב הפרשנים מתכחשים לזהותו של ה"ירך" הנימול. רש"י
הוא היחיד שאומר דברים כהווייתם: "תחת ירכי, לפי שהנשבע
צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, ספר התורה או תפילין, והמילה (איבר-המין)
היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער (כאבי הסרת העורלה) והיתה חביבה
עליו ונטלה" (נטלה = אברהם בחר ב"ירך" המקודש שלו, שבו על עבדו
לאחוז,בעודו נשבע בשם האל).
צא
ולמד: קדושת האיבר הנימול זהה בקדושתה לקדושת ספר-התורה והתפילין.
2.
חוקרי מקרא לא מעטים סבורים כי אל איננו שם קיבוצי לכל מלכי השמיים, אלא
שמה של יישות אלוהית שתחום שיפוטה הוא חלקה הצפוני של כנען-א"י,וחלקים מסוריה
ולבנון. אחד מתאריו של יהוה - מלך המלכים - מעיד
כי גם בני ישראל, בארץ ישראל, סברו שישנם אלוהים רבים בשמיים, וכל אחד מהם הוא
מעין מלך,האחראי לתחום שיפוט מסויים.
יהוה נתפס, עוד באמצע האלף הראשון
לפנה"ס, כאחראי לכנען-א"י בלבד.
צירוף שתי היישויות האלוהיות, אל +יהוה, הוא פשר שמו של אליהו הנביא. שמותיהן של שתי היישויות האלה, אל, יהוה,
מצויים בראשם או בסופם של שמות עבריים-יהודיים רבים: יהוה, אשר מדרום הגיע, הוא מחצית
שם משפחתו של בנימין נתניהו; אצל אחיו ז"ל, יהונתן נתניהו, מופיע
פעמיים שמה של היישות האלוהית הזו. לעומתם, בשמה של מדינת היהודים הנוכחית מצויה היישות האלוהית אל,
יריבו הצפוני של יהוה הדרומי. וכך גם מיכאל, ומלכיאל ואליפז
וישמעאל. שמותיהם מעידים עליהם כי הם או אבות אבותיהם באו מצפון והיו
מאמיניה של היישות האלוהית הצפונית,אל.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה