20 ספטמבר 2018


And the "Prass Israel" goes to…   Elokiiiim!!

הכל התחיל בקריאה אותנטית שעלתה מקרב ציבור המח"טים של חטיבה 1, היא חטיבת "גולני". אותם תא"למים (תת-אלופים במיל.) ואל"מים (אלופים במיל.) שחשו -  וכהלכה חשו  -  כי ההיסטוריה מפהקת למשמע שמם ודרגותיהם (מיל.), גמרו אומר לעשות מעשה (מיל.).
הם קוראים לציבור לקרוא קריאת הגבר. והאשה: פרס ישראל לחטיבת "גולני"!!
וכבר נענה הציבור, או לפחות חלק ממנו. כותבת אחת, כתבת בכירה בעיתון אחד, כתבה משהו כמו -  יאללה, באמת מגיע להם!  'גולני' כבשה את החרמון, ואיבדה חללים בבינת ג'בייל, והחברה שם הם עלא כיפק, הם מכל חלקי העם, והם לא מתנשאים ו... ו... ו...  ו...

ואני, הקטון באלפי גולני (שנתיים בחטיבה, קורס מכ"ים, מודיעין, ובסוף ב...  שששש... זה עם ה"ששש... המעופף"), תוהה: 
רגע, מה קרה? נפלתם על הראש? מה יום מיומיים? מה חטיבה מחטיבותיים? ומה עם הנח"ל? ומה עם הצנחנים? ומה עם השק"ם, ומה עם החבר'ה מהקריה? ומה עם הטייסים ומה עם המכונאים ומה עם ההנדסה הקרבית ומה עם מפעילי המזל"טים, ומה עם הטבחים ומה עם האלה, נו... שעושים את... אה, שכחתי... אה, כן, מה עם התותחנים, ומה עם המ"פים מפקדה, ומה עם עובדי הרס"רים והפקידים והפקידות שלהם ומה עם אלה ש...  נו,  אלה ש... אוף, שוב שכחתי. נו, כן, מה עם אלה שמזכירים לאנשים מה לכתוב בבלוגים שלהם, שהם היו בגולני, והם נחמדים אפילו שהם כבר לא מילואים ועוד מעט הם כבר זה...? הא? ומה עם כל האלה מהקלט שהיום קוראים לו בקו"ם? ומה עם כל צה"ל?
מה קורה פה? נפלנו על הראש? איך זה לא נותנים את פרס ישראל לכל צה"ל? הא?!!

ובכלל, מה זה?   כל המדינה הזאתי זה רק  צבא?
   למה לא לתת פרס ישראל לקיבוצים? מה הם לא תרמו למדינה? ולמה לא לתת לדנקנרים? מה, הם תרמו פחות מהקיבוצים למדינה? ולמה לא לתת לעיירות הפיתוח ולפיתוח העירוני, מה הם לא תרמו למדינה הזאתי שלנו שאנחנו כל כך אוהבים אותה? ולמה לא לתת גם לשב"ס ולמשטרה וללוחמי האש וללוחמי המים וללוחמי האוויר שזה אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל פרס צריך לתת להם, כי כולם תורמים. מה, לא?!

ואז אני שואל, ברצינות אני שואל: לממשלה לא מגיע פרס ישראל?  בטח שמגיע לה פרס ישראל, כי איך שהם עובדים זה לא יאומן. והכנסת, היא לא אוכלת דרעק כל  הזמן? זה אוכל זה, שם במזנון שלהם? ובטח שמגיע להם פרס ישראל.
    והעיריות, הם לא עובדים קשה ותורמים? כולם תורמים!!  לכולם מגיע!!!  למה רק ל'גולני'?  מה, בגלל שהיוסף חרמוני הזה הוא היה גולניסט (בזוקאי מצטיין, ואפילו אם תשאלו אותו הוא יגיד לכם את זה, וגם כן הוא היה עושה נס קפה עם טיפונת מים שיוצא כמו קצף, ואפילו הוא בעצמו אמר שזה משהו-משהו), אז מה, בגלל זה מגיע לחטיבה שלו? בסיידר, אז היה קצת נוקייב, ועזה, ובינת-ג'בייל והחרמון וכל זה, אבל זה סתם הפלייה וזה צריך להפסיק עם זה תיכף ומייד, וצריך לתת את פרס ישראל למדינת ישראל. לכל המדינה. ביחד. כן. יש רק בעייה קצת, איך ייכנסו כולם לאולם, אבל קצת אילתור ויפתרו את הבעייה הזאתי. כי כולם יודעים שבאילתור אין כמו מדינת ישראל. אז גם לאילתור צריך לתת פרס ישראל, וגם למוח היהודי וגם לעם הנבחר. העיקר שכולם יהיו מרוצים, וגם שיהיה בעייה עם הטכס שהוא יהיה ארוך, כי בכל זאת, שישה וחצי מיליון זוכים (הערבים לא, כי זה לא לאום שלהם) ורק מוצאי אחד של יום העצמאות.
לא, בשום פנים לא רק הכמה עשרות אלפים האלה מ"גולני", שזה חטיבה בסדר גמור ואולי אפילו עלא-כיף-כיפק, אבל צריך לזכור גם את...  נו, יאללה, מספיק!
וגם ל"יאללה, מספיק" צריך לתת פרס ישראל, כי זה עוזר מאוד לקדם את המדינה מתי שיותר מדי מברברים בשכל (וזה גם לא תופס מקום באולם, שכל המדינה תהיה שם).

רגע, ולמה רק למדינה הזאתי? מה, ארה"ב לא עזרה ועוזרת למדינה שלנו? ועל זה שיש להם כל כך הרבה כוכבים בדגל שלהם לא מגיע להם פרס? אז גם לארה"ב צריך לתת פרס ישראל וגם לרוסיה, שהם היו הראשונים להכיר בישראל, לפני שבעים שנים וכמה חודשים. ואורוגוואי לא? ולמה גרמניה לא? הרי, בינינו, בלי השואה לא היתה מדינת ישראל.
אזצריךלתתפרסישראללכלהעולם. בלי בעיות. לכל העולם! מה זה הקטנוניות הזאתי? הא?
רגע, והשמש, היא לא תרמה הרבה? כי איך היינו יודעים מתי מתחיל היום וצריך לצאת לבנות את מדינת ישראל שאנחנו אוהבים אותה כל כך? ואיך היה בכלל אור בלי שמש ואז בחושך לא היינו כאילו רואים כמה שהמדינה שלנו היא יפה כל כך?
והירח? בלי הירח מה המדינה שלנו היתה שוה? איך היינו שרים "אור הירח על ההר, לילה ירד בשדות בית לחם"?  ולהקת התרנגולים (פרס ישראל, מייד!) איך הם היו שרים "אאאח, הסתכל על הירח, יענקל שוב מוביל את..."? הא? אז למה להיות אגואיסטים? הא?
"רק כדור הארץ, רק כדור הארץ! רק כדור הארץ יקבל את פרס ישראל!"  שמעתי שעושים הפגנה כזאתי, וזה אומר שיש אנשים שבאמת חושבים ככה. ואני בכלל לא בעד זה שיהיה כזה אגואיזם, אפילו שמי שהמציא את המילה הזו, אגואיזם, הוא מגיע לו פרס ישראל על מילה חשובה כזאתי. מה, רק 'גולני שלי'?  למה?  רק בגלל שיש שיר כזה ואין שיר על "אגואיזם, אגואיזם שלי", אז לא מגיע  להוא  שהמציא את המילה הזאתי?

ובינינו, מי אחראי על כל היקום? מי דואג, מאז "וירא... ויאמר" הראשון, שכל העסק הזה יעבוד כמו שעון וידפוק כמו... כמו... טוב, לא חשוב.  אלוהים!   אההה... סליחה: אלוקים!!!  כן. גם לו מגיע פרס ישראל.
כי בלעדיו לא היו כל הזוכים האחרים,  -  מ"הגבעתרון" ו"גולני" ועד היקום.
אז אני מכריז בזה או בזאת:
Prass Israel goes to…   Yehova… Eeee, slicha… to Elohim…  Eeee,  slicha.. to Elokim !!!

ובשם החטיבה שלי, "גולני" שלי, אני מודיע חת שתיים: אין לנו כל מניעה שגם יהו... סליחה... אלוה...  -  סליחה, אלוקים  - יקבל את פרס ישראל. כי אם אנחנו העיניים של המדינה, אז אלוהים הוא העיניים של אלוקים. וזה חשוב, כי אם אלוה... סליחה... אם אלוקים הוא היה עיוור, אז...  
                                          יאללה, מספיק לברבר.

13 ספטמבר 2018

לקוראי הבלוג, שלום ושנה טובה.
יוסקה הבולג בחר לשתף אתכם הפעם בשיר אחר שלו, שיר לראש השנה. את השיר כתב הבולג לפני תשע-עשרה שנה. שמו: "מידת הרחמים".
את הלחן תזהו מייד, את המלים עדיין לא פגשתם.
לצערו של הבולג, גם הפעם לא שלמה תהיה חווייתם של חבריו לפייס-בוק. כלומר: הוא יצטער והם ישמחו לא לשמוע את הקלטת השיר.
הם יסתפקו בקריאתו ובקריאת ההסברים לו.
לשמחתו של הבולג, ולצערם של ממועני האי-מייל שלו, הם יוכלו גם להאזין להקלטת השיר "מידת הרחמים", שהתקיימה היום באולפני "זה לא ככה".

זהו שיר יפה. ראו הוזהרתם.
טישואים לא יזיקו. ראו, הומלצתם.

08 ספטמבר 2018


לקוראי בלוגי, שלוש פעמים ושליש "כי טוב". כן, כי הבלוג רואה אור ביום שבת, וזוהי קצובת ה-"כי טוב" של יום שבת. זה בדוק.
פרט לכך, כעת זהו מניינם של ה-"כי טובים", כיון שהשבוע מצוי "יעקב וקשקשנים אחרים" בחנויות. לא לרוץ. אפשר לנסוע. עד סוף השבוע הבא יאכלס "יעקב" הנ"ל את חנויות הספרים. כמעט את כולן.
הפעם בילגתי סיפור נוסף מתוך "יעקב". הוא קצר ועצוב קמעא, ונוגע ללב קמעתיים. וגם הוא, ככל האחרים, איננו פרי דמיוני. השלד ההיסטורי קיים. אני העליתי עליו
בשר ורוח. פרי רוחי. כיצד הגיע אלי? נו, בשביל זה המציאו את יענקלה שגב, המכונה יעקב. ומי הן גיבורות הסיפור העצוב מעט? על גופתי החיה תצטרכו לדרוך כדי לא להוציא את שמותיהן מפי.

בגלל הליזול


זה היה בראשית שנות החמישים.
היא היתה ילדה בת שתים עשרה, בלונדית, יפהפייה לעתיד. זמירה היה שמה.
בקיץ עבדה זמירה עם חברותיה ועם הבנים בעבודות חקלאיות המוניות שהיום אין מתקבלים אליהן ללא שליטה סבירה בתאילנדית.
בשאר ימות השנה עבדו זמירה וחברותיה בבתי הילדים. הן היו מצחצחות נעליים קטנות וסנדלים קטנים, מנקות מגפיים קטנים, מגהצות בגדים קטנים, שוטפות ריצפה גדולה, מסרקות ילדים ומנקות בתי שימוש.
והיה ליזול. הליזול היה נוזל חום-כהה, סמיך, מפיץ באשה קשה. הדבר המתועב הזה נועד לחטא את אסלות בתי השימוש, לעשותן נטולות חיידקים. בבתי השימוש הציבוריים היתה שפרינצה מזָה אותו, וצחנתו החורכת היתה מתחרה בַּריחות האחרים שהמוסדות הללו הפיצו. בבתי הילדים מרחו את הליזול המטפלות ועוזרותיהן, ילדות בית הספר.
באותם צהריים אמרה ציפקה לזמירה לנקות את האסלה בגנון, "ואל תחסכי בליזול. שיהיה נקי". זמירה לא חסכה, הליזול אזל וציפקה ביקשה מהילדה החרוצה לגשת לְחבית הליזול הגדולה, שם, למטה, ולמלא את המיכל הקטן בַּנוזל המתועב. זמירה עשתה כדבריה. ירדה לשם, למטה, ושם תלתה את פחית הליזול הריקה על ברז החבית, פתחה את הברז, הנוזל החום החל ממלא את הפחית וזמירה חלמה לה על מישהו. ההיה זה אהוב לבה מכתה ח', שאינו יודע כי הוא אהוב לבה? ההיה זה קלארק גייבל שאמור היה להרוג כמה נבלים באותו ערב, בַּחדרוכל? 
ילדה יפה במכנסיים קצרים ואהוב בליבה, חולמת לה והליזול ממלא את הפחית.
לפתע חשה הילדה היפה כי משהו זולג לה על רגלה השמאלית. חלפו שניות אחדות ותחושת צריבה חריפה לחשה כי כעת כובש הליזול את הרגל השזופה. זמירה סגרה את הברז, נטלה את הפחית והחלה לפסוע במהירות אל גנון ציפקה. הליזול הבעיר את רגלה. היא חשקה שפתיים ובכתה בדממה והלכה במהירות לגנון ציפקה, אלא שהצריבה גברה והיא שינתה כיוון והלכה לדירת הוריה שהיתה קרובה יותר. זמירה לחצה על ידית הדלת, אך הדלת היתה נעולה. "אמא, אמא, תפתחי לי, צורב לי נורא. זה ליזול, א—ייי, ברגל". היא המתינה שניות אחדות ואז נמלטו היפחות הראשונות מפיה ועטפו את מילותיה: "אמא, זה נורא כואב, בואי, תפתחי, צריך לשטוף את זה מייד, אמא... " ואז נשמעו צעדי אמהּ הקרבה אל הדלת. היא פתחה אותה קמעה ושאלה "מה קרה, זמירושקה? מה זה בשתיים וחצי? למה את מפריעה לישון?". זמירה הצביעה על הרגל, שהנוזל המתועב צבע אותה בחום כהה מהברך ומטה, ואמרה "זה זה, זה הליזול הזה, זה שורף לי נורא, ו..."  
אִמהּ האדימה והחווירה בה בעת. ואמרה "עכשיו אי אפשר, תרוצי לגנון. אני אשמור על זה". היא נטלה את פחית הליזול, סגרה את הדלת, נעלה אותה וזמירה שמעה כי היא בוכה. בעודה פונה והולכת, אש על רגלה, שמעה זמירה  קול מהוּסֶה של גבר: "סוניה, מה זה היה שם?". גם את תשובת אמה הבוכייה שמעה זמירה: "געניג, געניג. גיי, נו כבר, גיי". מספיק, מספיק. לך כבר.
היא הבינה מעט אידיש. והיא הבינה הכל. בערב, כשבאה לבית הוריה, חיבקה אותה סוניה ובכתה שנית ושתיהן ידעו כי שתיהן יודעות.