לקוראי
בלוגי, שלוש פעמים ושליש "כי טוב". כן, כי הבלוג רואה אור ביום שבת,
וזוהי קצובת ה-"כי טוב" של יום שבת. זה בדוק.
פרט
לכך, כעת זהו מניינם של ה-"כי טובים", כיון שהשבוע מצוי "יעקב
וקשקשנים אחרים" בחנויות. לא לרוץ. אפשר לנסוע. עד סוף השבוע הבא יאכלס
"יעקב" הנ"ל את חנויות הספרים. כמעט את כולן.
הפעם
בילגתי סיפור נוסף מתוך "יעקב". הוא קצר ועצוב קמעא, ונוגע ללב קמעתיים.
וגם הוא, ככל האחרים, איננו פרי דמיוני. השלד ההיסטורי קיים. אני העליתי עליו
בשר
ורוח. פרי רוחי. כיצד הגיע אלי? נו, בשביל זה המציאו את יענקלה שגב, המכונה יעקב.
ומי הן גיבורות הסיפור העצוב מעט? על גופתי החיה תצטרכו לדרוך כדי לא להוציא את שמותיהן
מפי.
בגלל הליזול
זה היה בראשית שנות
החמישים.
היא היתה ילדה בת שתים עשרה, בלונדית, יפהפייה לעתיד. זמירה היה שמה.
בקיץ עבדה זמירה עם חברותיה ועם הבנים בעבודות חקלאיות המוניות שהיום אין
מתקבלים אליהן ללא שליטה סבירה בתאילנדית.
בשאר ימות השנה עבדו זמירה וחברותיה בבתי הילדים. הן היו מצחצחות נעליים
קטנות וסנדלים קטנים, מנקות מגפיים קטנים, מגהצות בגדים קטנים, שוטפות ריצפה
גדולה, מסרקות ילדים ומנקות בתי שימוש.
והיה ליזול. הליזול היה נוזל חום-כהה, סמיך, מפיץ באשה קשה. הדבר המתועב
הזה נועד לחטא את אסלות בתי השימוש, לעשותן נטולות חיידקים. בבתי השימוש הציבוריים
היתה שפרינצה מזָה אותו, וצחנתו החורכת היתה מתחרה בַּריחות האחרים שהמוסדות הללו
הפיצו. בבתי הילדים מרחו את הליזול המטפלות ועוזרותיהן, ילדות בית הספר.
באותם צהריים אמרה ציפקה לזמירה לנקות את האסלה בגנון, "ואל תחסכי
בליזול. שיהיה נקי". זמירה לא חסכה, הליזול אזל וציפקה ביקשה מהילדה החרוצה
לגשת לְחבית הליזול הגדולה, שם, למטה, ולמלא את המיכל הקטן בַּנוזל המתועב. זמירה
עשתה כדבריה. ירדה לשם, למטה, ושם תלתה את פחית הליזול הריקה על ברז החבית, פתחה
את הברז, הנוזל החום החל ממלא את הפחית וזמירה חלמה לה על מישהו. ההיה זה אהוב לבה
מכתה ח', שאינו יודע כי הוא אהוב לבה? ההיה זה קלארק גייבל שאמור היה להרוג כמה
נבלים באותו ערב, בַּחדרוכל?
ילדה יפה במכנסיים קצרים ואהוב בליבה, חולמת לה והליזול ממלא את הפחית.
לפתע חשה הילדה היפה כי משהו זולג לה על רגלה השמאלית. חלפו שניות אחדות
ותחושת צריבה חריפה לחשה כי כעת כובש הליזול את הרגל השזופה. זמירה סגרה את הברז,
נטלה את הפחית והחלה לפסוע במהירות אל גנון ציפקה. הליזול הבעיר את רגלה. היא חשקה
שפתיים ובכתה בדממה והלכה במהירות לגנון ציפקה, אלא שהצריבה גברה והיא שינתה כיוון
והלכה לדירת הוריה שהיתה קרובה יותר. זמירה לחצה על ידית הדלת, אך הדלת היתה
נעולה. "אמא, אמא, תפתחי לי, צורב לי נורא. זה ליזול, א—ייי, ברגל". היא
המתינה שניות אחדות ואז נמלטו היפחות הראשונות מפיה ועטפו את מילותיה: "אמא,
זה נורא כואב, בואי, תפתחי, צריך לשטוף את זה מייד, אמא... " ואז נשמעו צעדי
אמהּ הקרבה אל הדלת. היא פתחה אותה קמעה ושאלה "מה קרה, זמירושקה? מה זה
בשתיים וחצי? למה את מפריעה לישון?". זמירה הצביעה על הרגל, שהנוזל המתועב
צבע אותה בחום כהה מהברך ומטה, ואמרה "זה זה, זה הליזול הזה, זה שורף לי
נורא, ו..."
אִמהּ האדימה והחווירה בה בעת. ואמרה "עכשיו אי אפשר, תרוצי לגנון.
אני אשמור על זה". היא נטלה את פחית הליזול, סגרה את הדלת, נעלה אותה וזמירה
שמעה כי היא בוכה. בעודה פונה והולכת, אש על רגלה, שמעה זמירה קול מהוּסֶה של גבר: "סוניה, מה זה היה
שם?". גם את תשובת אמה הבוכייה שמעה זמירה: "געניג, געניג. גיי, נו כבר,
גיי". מספיק, מספיק. לך כבר.
היא הבינה מעט אידיש. והיא הבינה הכל. בערב, כשבאה לבית הוריה, חיבקה
אותה סוניה ובכתה שנית ושתיהן ידעו כי שתיהן יודעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה