הרהורים כופרים על אודות יום הכיפורים
א.
על
הציר הבינארי המפוברק: אמוני / לא אמוני
לאחר שנכתבה כותרת ההרהור המשולש שיבוא להלן,
כותרת מתחכמת למחצה, ביקר אצלי הרהור כופר: רגע, אני כופר אני?
ובכן, - לא.
אכן, אני לא מכיר בקיומו של אל כלשהו.
בודהא, אללה, יהוה - לא בבית ספרי. אפרט להלן. אך האם בשל כך אני אדם לא מאמין? האם אינני אמוּני?
לא, חברות וחברים: אני מאמין ואבוהא. אני
אמוּני.
אני מאמין שאין אלוהים, שלא היה אלוהים
וכמובן גם לא יהיה אלוהים. אני מאמין בכך באמונה שֶ -ֶ -ֶ לֵמָה. אני מאמין באמונה
שלמה באי-ביאת המשיח.
אמת, ייתכן שיבוא מישהו מעתלית, ואולי יבוא
הוא מבית השיטה או מתל אביב ואולי אף מירושלים יגיח. יגיח ויהיה משיח. כלומר,
ימשחו אותו בשמן המשחה וימליכו אותו, כך או אחרת.
אלא שפירושו האמיתי של התואר משיח הוא פֶּרפוֹמָרי-מרקחתי
לחלוטין: משוח. מישהו שמשחו דבר מה על ראשו. נקודה. על שיער ראשו או על קרחתו של מאן-דהוא נמרח שמן כלשהו.
לאחר אמירת אברא-קדברא כלשהו הופך השמן לשמן
מקודש, ואז מקודש השיער או מקודשת הקרחת.
חברות וחברים, הבו נאמר יחדיו: קדושתם של
חפצים או של קירות או של אנשים או חלקיהם, איננה קיימת. ואף קדושתם של מעשים
פולחניים איננה קיימת.
מזוזה? שמן על הראש? הנפת ידיים כלפי שמיא? גלימה
כזו או אחרת? כיסוי ראש כזה או אחר? ABRA KADABRA?
נו, בחייכם. גם אם לא תרשו לי, אצטט את קהלת: הבל הבלים,
הכל הבל.
וככל שעולה וגוברת ומתקשחת
"קדושתם" של חפצים, קירות, אותיות, אנשים או שרידיהם, או כברות קרקע, או
כל תו אחר של הממבו-ג'מבו הזה, - כן צולל ערכם של חיי אדם. כך היה לעולם, כך
יהיה לתמיד. זהו חוק טבע אנושי עתיק, חוק הכלים שלובים שלעולם אין ביניהם יחסים של
win-win. קדוּשת החפץ והאות הכתובה וכברת הקרקע והקיר, פירושם זילות ערך
החוָה והאדם.
אני יודע שכך הוא, ובשל כך אני מאמין כי יש
להאבק ב"קדושה" המומצאת והמהונדסת הזו, המועכת את קדושת חיי האדם. אני
מאמין בכך. אני אמוני.
אני אמוני לחלוטין. כי אמונה, גבירותי
ורבותי, הוא הבסיס התפיסתי והערכי המנחה את תיפקודם של האדם או של החוה, במהלך
הנצח הקצָרצ'יק שבו הם מבקרים כאן.
קיראו לבסיס הזה אסופת ערכים, קיראו לו אידיאה,
קיראו לו אמונה, קיראו לו אגואיזם צרוף, קיראו לו אלטרואיזם טהור. קיראו לו כאשר
תרצו, אך הוא המַכְוִין את מרוצם של בני-חוה ובני-אדם על פני המסלול בן כמה עשרות
השנים מהכא להתם, מרחֶם אִמָם אל קִצָם.
ומכאן שגם קניבאל הוא מאמין, הוא אמוני:
האגואיזם והאגוצנטריות המוחלטים הם אמונתו.
(היהדות, על פי רב ידוע מאוד, אף היא איננה רחוקה מאמונה זו. על פי אותו רב
ידוע, מותר ליהודים לקצור איברים מגוי, גם אם קצירתם פירושה מותו הוודאי של הגוי, החיה
המדברת הזה).
גם
היטלר היה אדם אמוּני, וגם פרופ' לייבוביץ' וגם אני, הקטן במיליוני ישראל, וגם ברל
כצנלסון וג'וליאנו מר, וגם וביבי וז'בוטינסקי וטבנקין ומרלין מונרו וגם יוסיין
בולט וגם אחרון הרוצחים והראש לגנבים. כולם היו
וכולם עודם מאמינים. כל אחד וכל אחת מאיתנו מאמין ומאמינה ברוחות או בגשמים או
באלוהים כלשהו או כלשהם, או בכסף, או ברווחתו ורווחתה האישית כקריטריון המכריע את
כל האחרים. האמונה היא המצפן השולט ברוחו של אדם, מצפן נעדר-צָפוֹן, כזה העשוי
להוביל את האוחז בו לכל כיוון, כזה שהוא אצילי בעיני וכזה שהוא מתועב לדעתי.
נו, טוב. ואני - במה אני מאמין? אני מאמין בכך שעל בני החוה ובנות האדם
לכבד את זולתם, להכיר בזכותם של הכל לחיים של כבוד, להימנע מנטילת חיי זולתם, לנסות
לקדם חברָה שבה כל חוה וכל אדם הינם שווי זכויות, ובה מתקיים שיווי משקל ראוי בין
השוויון לחירות (שקשה למוצאו ובלתי ניתן להגדירו במדוייק). אני מאמין שאין אומה או
עם נעלִים על זולתם, כיון שכולנו -
בנות חוה ובני אדם - הננו בנים למין הקרוי אנושות.
זו
תורתי כולה, על רגל-וחצי. אני אדם מאמין. מאמין וַּאבּוּהא!!
- - - - - - - - - - - - - -
ב. צוּם,
יקֹוָק. ביום
הכיפורים, - צוּם!
האדון יְקֹוָק
-
הוא מר יְהוָה הקרוי גם החבר יְיָ, שה"מאמינים" חובשי הכיפה, אלה הכופרים
בריבונותם של האדם והחוה, כותבים את שמו כך
- האדון "יְקֹוָק"
נדרש בזאת לצום ביום הכיפורים. למה?
הנה
למה: בגלל הרזוּמֶה שלו, כפי ש"המאמינים" מסַפְּרים וכותבים אותו זה
שלושת אלפים שנה.
זה מתחיל בַּמבּול, בַּשואה הנוראה, שואה
המעמידה בצל את זו שהמיט הקורפורל המשופם, ועָמוֹ עִימוֹ, על העם היהודי. שהרי
השואה השנייה בין השתיים הללו, זו שאף אני חייתי במהלכה, איננה אלא דוגמית עלובה למקור
המרהיב, שאירגן יְקֹוָק בַּאלף הראשון לספירה התנ"כית. יְקֹוָק
ׁׁ(הוא יהוה, נחזור ונזכיר) השמיד אז
- אתם מכירים את הסיפור כמוני - כמעט
את כל האנושות, וכמעט את כל החי על פני כדור הארץ. כך מאמינים
ה"אמוניים"; כך לימדונו בכיתה ב'.
יהא
אשר יהא חטאם הקמאי של בנות-החוה ובני-האדם, - אין בְּנוראוּתוֹ כדי לפגום בתקפותה של הקביעה
הבאה: המבול, השמדת מיליוני צאצאי חוה ואדם היה גְדול החטאים בתולדות
היקום הידוע לנו. לא היתה לו,ליְקֹוָק כלשהו, זכות מוסרית כלשהי להשמידם. לא היתה
לו זכות להשמיד אותם ואת כל החי על פני יבשות כדור הארץ. אלה ואלה הושמדו עד תום
כמעט, להוציא דוגמיות שיכפול. כך מספר לנו
ספר בראשית, הספר שה"אמוניים" מספרים לנו כי יְקֹוָק עצמו כתָבו,
בבחינת "מעשי ידי טובעים בים ואני אומר שירה לפני".
על השוֹאה הפיצפונונת שאירגן המרכז-אירופי,
אבו-שָֹפָמְצ'יק, שהתיימר להיות יורשו של יְקֹוָק ושימש גם ככפילו של צ'רלי
צ'פלין, - אנו אבלים ובוכים, והדין עימנו.
אנו אבלים ובוכים על השואה שמחוללה הוא הארור ההוא, המקולל לעולם. אלא שאנו בוכים
ואבלים על שוֹאה שלא השמידה אלא כשלושה פרומיל של המין האנושי, ולא הֵמיטה כל
פגיעה יזומה בַּפִּילים וּבַצפרדעים וּבַגמלים וּבַחמורים וּבַיעלים וּבַעכברים ובג'מוסים
ובבּוֹאשים ובאיילות ובג'וקים.
ומה
אנחנו עושים עם המבול, השואה הנוראה ההיא? אנחנו אומרים "ואללה, איזה ג'באר
הוא יְקֹוָק, משהו-משהו!"
אבל מה
זה היה אז, המבול הזה? היה זה משחק ילדים? שיעורי שחייה בבריכה? 'הקדרים באים'
מתחת למים? ומחוללה של הזוועה הזו (הבה
נקנה את הסיפור) היה איזה תום סויֶר או הקלבּרי פין?
כיון
שאני אמוּני וַאָבּוּהַא, הרי שלְעולם לא אסלח לַבלתי-קיים הזה, המומצא הזה, יְקֹוָק,
את השואה ההיא ואת זו הפיצפונת שחוללו אבו-שווארבּ המרכז אירופי, השוֹאה שלנו, זו
אשר על פי גירסת "האמוניים", היא ניזומה ותוכננה ובוצעה בחסותו
ובהנחייתו של יְקֹוָק.
על כן,
יְקֹוָק המפוברק, -
צוּם ביום הכיפורים, צוּם.
- - -
- - - - - - - - - -
ג.
"צוֹם
קל ונעים"
ה"צוֹם קל
ונעים" הזה, הוא איחול משונה. בחיָי ובחיֵי
דכל בית ישראל.
כי,
בעצם, מה פה קורה פה? הרי נאמר "ועִנִיתֶם את נפשכם", לא? אז מה פתאום
ה"צום קל ונעים" הזה?
אם הצוֹם
הזה אמור להיות עינוי הנפש, הרי האיחול שיהיה זה צוֹם עלא-כֵּיפכּ, הוא משהו המדיף
ריח מתקתק של מזוכיזם + עיסקאיזם: יאללה! נתענֶה, עאלק. ושיהיה בכיף!
כאלה
הם פני הדברים. כי הצום הוא מן השפה ולחוץ, מן הלשון והלוע ולחוץ. ה"אמוּניים"
צמים, יען כי יְקֹוָק עשוי לכעוס אם לא יצומו.
יאללה,
חבר'ה, קדימה: חוטאים, יעני, כל השנה? אז ביום הכיפורים מכייפים קצת, - נו, "קל
ונעים"; כמאמר הזמריר הידוע, שנולד בשניות אלה: "קל ונעים, נעים
וקל, - והכל, חברֶ'ה, הכל נמחל".
האין
זה תפל? האין העיסקה הזו מגוחכת? האין היא מעלה על הדעת את האינדוּלגַנציות
הקתוליות? האין עליבות וזילות נודפות מהעיסקה שאיננה אלא ויתור על עשרים וארבע
שעות של נזיד עדשים, תמורת מחילת חטאים גורפת?
וזה
מזכיר לי את הדיבר, החמישי מתוך העשרה: "כַּבֵּד את אביךָ ואת אמֶךָ למען
יאריכוּן ימֵיךָ".
רוצים
את האמת? - אני מתקשה להימנע מלפלוט הגד
כועס בערבית או ברוסית, כל אימת שאני נזכר במצוה הזו.
לכבד
את אמי ואבי כמצוה?! ובמסגרת
עיסקת הארכת חיים? רגע, מה זה?!
הנה לכם מה זה: זוהי הצעת עיסקה מסחרית, הצעה
שהיא חלופה מכוערת לרגש טבעי, רגש שאיננו מצוָה.
האם
כיבוד האב והאם והאהבה אותם, אינם חלק בלתי נפרד מיישותם ואנושיותם של כל בן-חוה,
כל בת-אדם?
לא
מצוה ולא בָּטיח, לכל הרוחות! בְּאנושיות
טבעית מדובר כאן.
אתה
הבנת את זה, יְקֹוָק?
ואיך
אפשר להימנע מלשאול, לנוכח מהותו הביזנסאית של הדיבר החמישי הזה: האמנם כל מיליון
הילדים שנרצחו בשואה (זו הפצפונית, בת המאה העשרים) לא כיבדו את אמם ואת אביהם? האם
בשל הימנעותם מכיבוד הוריהם לא האריך יְקֹוָק את חייהם?
לא וָלא,
גבירותי; לא וָלא וָלא, רבותי: שמירת כבוד האֵם והאב, אינם חלק מעיסקה כלשהי עם יְקֹוָק
כלשהו.
לא,
לכל ארבע הרוחות:
כַּבֵּד
את אביךָ ואת אמֶךָ. לא למען יאריכון ימיך, אלא יען כי אנוש אתה. נקודה.
(אוּפְּס.... כמעט ושכחתי: לקראת
יום הכיפורים, - שיהיה צום קל ונעים).
