העַיִט השחור, האֵל ו"הַנֶשֶר הגדול":
אחד מסמלי זוועות השואה, אשר נחרט ונצרב בתודעה היהודית והעולמית,
הוא מפעל הרצח התעשייתי של תאי ההמתה-בגאז ושריפת גופות המומתים. מעבר לכך, גזיזת
שיערם של המומתים טרם רציחתם, לשם שימוש בו, נתפסת בלב כל בן אנוש כאחד משיאיה של
הפרוורטיות הנאצית, הכלכלית-לכאורה.
ומעל
כל זאת מזעים מבטו העיט השחור, האוחז בטפריו את צלב הקרס.
למרבה
הזוועה והייאוש, השילוב של חובת הריגתם הקנאית והקפדנית של ציבורים יהודיים שלמים,
והצו הדתי לשרוף את גופותיהם, כל הזוועה הזו, הוא טקסט המצוי בתורה. עניינו של הטקסט הג'נוסיידי
הזה הוא דינה של "עיר הנידחת", עיר שתושביה יהודיים והם הודחו
לפולחני עבודת אלילים. זהו דין התורה. כבמקרים רבים אחרים, הוא דין שונא,
קפוץ שפתיים, אדיש לחייהם ולמותם של בני אדם.
פרוייקט
ההשמדה הזה קיבל כמובן את חותמתו מגַבֶּשֶת-ההלכה של "הנשר הגדול",
הרמב"ם. הנשר הזה מוסיף פסיקה משלו, שאיננה מצויה בתורה, ועל פיה מותרת
"הנאה" משיער ההמונים היהודיים המוצאים להורג בידי אחיהם. כלומר, בפרק
הזמן הקצר שבין המתתם ההמונית לשריפה ההמונית של גופותיהם, מותר לקוטליהם, בני
עמם, לגזוז את שיערם לשם עשיית שימוש בו.
קורא
חרוץ שקרא כל זאת, ונדהם, הפנה שאלות אחדות לרב דב ליאור, לפני יותר מעשור.
להלן קטעים מתוך אוסף השאלות של הקורא החרוץ, ההמום:
"הסוגיה שעליה אני מקשה היא דין העיר הנידחת.
שתי בעיות טרדו את דעתי בעניין. אך קודם לכן עלי לציין כי הרעיון של
הכחדת עיר וכל תושביה הוא מוקשה ומשונה
בעיני. [...] ...עיון ב'משנה תורה' של הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק
ד') מעלה דבר מה שאותי זיעזע: הרמבם פוסק (שם, י"ז): "שיער הראש,
בין של אנשים בין של נשים שֶבָּה [בעיר הנידחת, החוטאת בעבודה זרה] –
מותר בהנאה".
וכאן, קשה שלא להימנע
מלהזדעזע לנוכח התמונות הקשות העולות: עיר של יהודים (אכן, חוטאים, לדעת ההולכים
בדרכי השם), שתושביה מוטלים הרוגים, והורגיהם הם יהודים, שלוחי הסנהדרין. ושיער
המומתים מותר בהנאה. כלומר, מותר לגוזזו ולצוברו ולהשתמש בו. [...] האומנם התיר הרמב"ם ליהודים
לעשות באחיהם - גם אם חטאו - את שעשו בהם, שמונה מאות שנים אחר כך, שלוחיהם
של היטלר והימלר? [...] כלומר, להורגם באלפיהם, לגזוז את שיער ההרוגים ולהשתמש בו?"
הרב דב ליאור, אז רבה של חברון וראש רבני
יהודה ושומרון, מחשובי רבני הציונית-דתית,
סרב להשיב בפומבי, ותשובתו נשלחה בדואר רגיל לכתובתו של השואל.
להלן
קטעים מתוך תשובתו החסויה של הרב דב ליאור.
[הכתוב
בסוגריים המרובעים הן הבהרותיי לדברי הרב, או התייחסויותיי לדבריו. שלוש נקודות
בתוך סוגריים מרובעים מציינים השמטת מילה אחת או יותר. ההדגשות הינן שלי, י.ח.]
אדר
תשס"ז
קיבלתי
את מכתבך ובו בקשה להבין את דברי הרמב"ם וכן את דברי תורתנו הקדושה ביחס לטיפול[1]
בעיר הנידחת.
אם
היית מרחיב את תמיהתך היית יכול לשאול גם על הציווי להחרמת [השמדת] שבעה עמים
[עממי כנען] ומצוָת מחיית [השמדת] עמלק. כדי להבין את הצָוִים האלה, שומה
עלינו לרדת לשורש הדברים ולהבין את ההבחנה שבין טוב לרע ומה הוא מקור הרע בעולם.
[...] האלילִיוּת על כל תועבותיה ואכזריותה
היא שורש כל הרוע בעולם. אי אפשר להגיע אל הטוב אם אינך מסלק את הרע. [...]
כל דבר שמפריע לצדק ולאמת להופיע בעולם, יש עניין לסלקו מהעולם אפילו אם בהשקפה
ראשונה נראים האמצעים לא כל כך אנושיים, אבל זה משרת את האנשים הטובים בעולם והרמב"ם
בעצמו מסיים את הפרק בהלכה ט"ז, שעשיית דין בעיר הנידחת [=השמדתה והשמדת תושביה
היהודיים] מסלק חרון אף מישראל [...] רחמנות שלא במקום הנכון היא אכזריות
בסופו של דבר.
נ.ב.
מה ששאלת אודות הטעם [ההיגיון, הסיבה לכך] שמותר להנות ממנו [משיער הנקטלים],
הרמב"ם סך הכל אמר שהשיער של הנהרגות[2]
מותר כמו [ש]כל שיער של מת מותר,
הלכות אבל פרק י"ד, הלכה ר"א, ואין זה אומר שהולכים לגנוז או לעשות מעשה
ונדליזם, הרי גם בזמננו משתמשים באברים של נפטרים למטרות מסוימות.[3]
----------------------------------------------
טרם
שכתב הקורא החרוץ ושאל את הרה"ג דב ליאור, רבה של חברון וראש ועד רבני יהודה
ושומרון, הוא הפנה שאלות דומות למכון ממרא, שאנשיו מתמחים בהפצת דברי
הרמב"ם. מכון ממרא מקובל כמקור מכובד וחשוב בהבאת דברי הלכה, ובעיקר את כתביו
של הרמב"ם.
המשיב מטעם
מכון ממרא בחר לפַרֵק לחלקיו השונים את טקסט השאלה המורכבת והמזועזעת שהופנתה
לאנשי המכון. להלן קטעים מן הטקסט שהפך לדו-שיח של שאלות ותשובות. [ההדגשות
כולן שלי, י.ח.]
---
שאלה: הרי אנו מתארים תמיד את גזיזת שיער המומתים על ידי הנאצים ימ"ש,
איסופו והשתמשות בו על ידם, כאחד מהביטויים הנוראים ביותר למפלצתיות שלהם. עולָה
בי מחשבה נוראה, שעל פיה רק ימ"ש אלה, ו – להבדיל אלף אלפי הבדלות –
הרמב"ם, הם שהתירו עשיית שימוש בשיערם של המוני יהודים מומתים.
---תשובה:
נראה לי [כי ישנו] הבדל עצום בין הנרצחים לפי שרירות ליבם של רשעים, - לנהרגים על פי הוראות חי בתורתו [הצו האלוהי].
לעניין זה אין משָנֶה, למען האמת, אם מדובר במוּמָת אחד או בְּעיר שלימה או
במיליונים. דין יחיד כדין רבים.
---
שאלה: סוגייה שנראית לי כקשה ביותר [...], כוונתי לעניין הֶתֵר הנאה (השתמשות,
אני מבין) בשיער ראשם של אנשי עיר הנידחת המוּצָאים להורג. כמה שאלות מציקות לי בַּעניין.
ראשית: איזה שימוש ניתן לעשות בשיערם של המומתים? מעולם לא העליתי מחשבה על שיער
מומתים כחומר גלם לדבר-מה.
---
תשובה: חכמינו אפילו אמרו שהשור הנסקל אסור בהנאה, אבל הפֶּרֶש שלו מותר.
היום זורקים הרבה שאבותינו שמרו ונהנו ממנו, וחבל להשחית כל דבר שיש לו ערך.
- - - - - - - - - - - - -
זהו.
הגענו. הִנֵה, - ואין אני נדרש כעת לדברי הרבנים, מחנכי הקצינים
לעתיד של צבאנו בישיבת "בני דויד –
עֵלִי", אשר פורסמו לאחרונה, על הכדור שיש לתקוע בראשו של יהודי אשר אינו
שומר מצוות, על חזון שיעבודם לעבדים של מיליארדי גויים, ועל כך שהיטלר צדק לחלוטין
-
הִנֵה הגענו אל זוהמה קיצונית לא
פחות. הרצאת דברים בעלי ארומה ומסרים כמו-נאציים, שחצוצרות יהודיות תורעות אותם
ברינה בוטחת:
** אין פסול כלשהו בהשמדת המונים, השמדת
מיליונים. גם יהודים כמובן.
** הימנעות מניצול חלקי גופם
של בני אנוש מומתים – וגם יהודים כמובן - היא
בבחינת בזבוז: "זריקת דבר שאבותינו שמרו
ונהנו ממנו".
- - - -
- - - - - - - - - - - - - -
זעקה ספיישל. ליום השואה
אֶת אוֹר הַיוֹם הָחְשִיך כְּבָר מֶסֶר-הַזְוָעָה.
- - - - - - -
שַֹק תְנוּ לִי, שַֹק תְנוּ, ואֶקְרָעֵנּוּ ואֶלְבְּשֵנּוּ.
אֵפֶר תְנוּ לי, וְעַל רָאשִי אֲפַזְרֵנּוּ,
כִּי עוֹד אָבִינוּ חַי. וְגַם "הַנֶשֶר הַגָדוֹל" עוֹדֶנוּ חָי,
וְגַם הַרָהַ"ג דֹב לִיאוֹר וְגַם חוֹקְרֵי מְכוֹן 'מַמְרֵא'. וְהֵם אֶחָי, שֶלֹא נֵדָע, הֵם אֶחָי.
וְעוֹד לִבֵּנוּ מֵת. לֵב עָמֵנוּ מֵת. מֵת. מֵת.
וְנוֹרָאִים דִבְרֵי אֶמֶת. דִבְרֵי אֶמֶת. אֶמֶת.
אֱמֶת מְאֶרֶץ תִצְמַח, וּמִמְכִיתוֹת עִיר וּמְאֵפֶר אָדָם וּמִשֵֹעָר גָזוּז שֶל נִקְטָלִים אֱמֶת תִצְמַח.
וַאֲנַחְנוּ - Einzatzgruppen shel nimolim - נָגִילָה וְנָשִירָה וְנִשְֹמַח
כִּי לִזְוָעַת עוֹלָם נִהְיֵה בְּלֵב חַפֵץ,
וּנְכוֹנִים אָנוּ לְרַסֵק אֶת מוֹסֵרוֹת הַמוּסָר, בְּפַטִישָם שֶל הַאֵל וְהַנֶשֶר הגדול, וּלְנַפֵּץ.
וְהָיֹה לֹא נִהְיֶה הַחְנָאנוֹת שֶל אַף אֶחָד, חַבִּיבִּי. יֵדַע-נָא כָּל גוֹי דְרעק וְכָל יְהוּדִי חוֹטֵא
כִּי מִיָדֵינוּ יָבוֹא לוֹ מוֹתוֹ.
וְהַאֵל, רוֹכֵב-כּרוּבִים, יִצְפֶּה בָּנוּ. וְהַנֶשֶר הַגָדוֹל אִתּוֹ,
וְהַכָּל-יָכוֹל יֹאמַר: "וַּאלְלָה, מוֹישֶה, שְמַע, - זֶה מַשהוּ-מַשהוּ! עָם זוּ בַּחַרְתִי, - מָה
אֲנִי יַגִיד לך, בֵּן-מַיְמוֹן? עָם שֶלֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה כְּמוֹתוֹ".
[1] [ההדגשה שלי, י.ח]. הרב לא נתן דעתו לכך כי בהתייחסו
להשמדתם של ציבורים יהודיים גדולים, הוא בחר את המינוח הנאצי להריגתו של אדם או
להשמדתן של אוכלוסיות, בעיקר המון יהודים:
"טיפול". בגרמנית: Behandlung.
בחירתו זו של הרב מעידה, מכל מקום על גישתו
הסניטארית להשמדת עיר ותושביה. נראה שהעובדה שהרב עצמו הינו ניצול שואה, לא חיסנה
את ליבו מפני חזרה יהודית על רעיון ההשמדה הגורפת של אוכלוסיות.
[2] הרב מסלף: הרמב"ם מתיר גזיזת שיערם של
המומתים, טרם שריפת גופותיהם, ללא סייג מגדרי כל שהוא.
[3] הרה"ג
דב ליאור משקר בריש גלי, אף שכיפה לראשו: במרבית העולם, ועל אחת וכמה בקרב הציבור
הדתי שהרה"ג ליאור מייצגו, אין כל היתר להשתמש באבריהם של מתים, ללא שניתנת
הסכמתם בחייהם, או הסכמת בני משפחתם לפני או לאחר מותם. השימוש באברי נרצחים או
באלו של מוצאים להורג בידי המדינה, שאיננו אלא שוד איברים, נוהג רק באירגוני פשע
ובמשטר הדכאני של סין.
