רומן רומנטי. כן, זה מה שקרה לי איתה לפני כמעט שישים שנה. זה התחיל באוגוסט שישים ואחת.
Love, ליבלוב מבלבל. חמצמץ-מתוק.
ואולי לא היו הדברים מעולם, ואולי?
מעולם לא השכמתי עם בוקר לגן-המלון ואת שם, בין ידיי?
מעולם, לא...
אוי לי, My double M. עמוק בלבי אני יודע שזה היה. אבל מה שוה הלב שלי?
_______
זה היה באוגוסט 1961
זה היה
באוגוסט 1961. הבוהן של הרגל השמאלית הרגה אותי. הציפורן חדרה לבשר והכאב קדח לי את
קליפת המוח ואת הגולגולת. אמרתי לעמרם המ"מ שאני לא יכול לצאת למסע למוחרקה.
"מתעצלים, חרמוני, הא?" הוא אמר לי בפָנים חמורות, אבל כשהורדתי את הנעל
שלא היה בה שרוך כי זה לחץ, והוא ראה את הגרב עם הדם והמוגלה והורדתי את הגרב והוא
ראה את החרקירי שמעוללת הציפורן לאצבע, הוא טפח לי על הכתף: "זה בסדר,
חרמוני. תיגש לחובש ותדאג להגיע לַבית חולים". ואז בא עזריאל, הסמל מחלקה,
ועמרם אמר לו שייקח אותי לבֶּני, מפקד הבסיס.
הלכתי
עם עזריאל והייתי די מבוהל. רס"ן בני ענבר היה מפקד בית הספר למכ"ים של
גולני, והיינו מגיעים אליו רק למשפט. לי היו כמה ביקורים אצלו. שאלתי את עזריאל
הסמל מחלקה מה קורה פה, והוא אמר שהוא לא יודע, אבל בני אמר שהוא צריך חייל נמוך
ורזה.
הגענו
לפיסגת הגבעה של ג'וערה, ושם, בבית הערבי הישן, במשרד הקטן שלו, ישב רס"ן בני
ענבר. הוא היה גבוה והכתפיים שלו כפליים
משלי. זאת אומרת, ככה אני זוכר אותו.
רס"ן
בני ענבר חייך ושאל אותי אם אני רוצה תה או קפה. אמרתי לו קפה, והייתי מבולבל
ומפוחד. הייתי בטוח שמחפשים חייל של מקסימום ששים קילו, כדי לבדוק איזה משהו,
מיתקן חדש או אני לא יודע מה, ובגלל זה הוספתי: "המפקד, מה זה הדבר הזה עם
חייל נמוך ורזה? איזה מכשיר אתם רוצים לבדוק עלי?". בני חייך, אמר לי
"תרגע, חרמוני, ותשתה את הקפה". אם אני זוכר נכון הוא גם הדליק סיגריה,
עישן בנחת, וכשסיימתי לשתות את הקפה במהירות כי מאוד פחדתי, הוא אמר לי:
"תשמע,
חרמוני. מה שאני הולך להגיד לך זה לא סודי, אבל כדאי שזה יישאר כאן, במשרד הקטן
שלי. את מרילין מונרו אתה מכיר? טוב, אז תשמע. אם תאמין וגם אם לא, זה המצב:
מרילין מונרו התקשרה לשגרירות שלנו בוושינגטון ואמרה שהיא רוצה להיפגש עם חייל
ישראלי. שאלו אותה איך קוראים לו, והיא אמרה שהיא לא מכירה אף אחד, אבל היא רוצה
לפגוש מישהו מהאינפנטרי, לא קצין, חייל פשוט. והיא ביקשה שיהיה נמוך וצנום
ויפה".
לא כל
כך האמנתי, והוא הראה לי מכתב רשמי של משרד החוץ לשלישות הראשית.
האמנתי.
"המפקד,
אז למה דווקא אותי?"
רס"ן
עינבר מחץ את הסיגריה במאפרה שכבר היתה מלאה. כשהוא הביט בי, הוא חייך שוב
ואמר:"חרמוני, השלישות ברמת גן הפילה את הנושא הזה עלי, ואתה קטן ואתה לא
קצין ואתה אינפנטרי ואתה ילד יפה. זהו. אתה מבין? והעניין הזה עם היפֶה זה לא ממני. זה אמרה לי הפקידה
שלי".
שתקתי.
בני אמר: "חרמוני, זה לא עניין של רוצה או לא. זה פקודה. ועכשיו, צא עם החבר'ה
שלך למוחרקה, ותמתין להודעה".
למוחרקה
לא יצאתי בגלל הציפורן בבוהן, ולהודעה המתנתי. כעבור עשרה ימים, ביום ששי אחר
הצהריים, כשהייתי אצל ההורים בבית, באיילת השחר, פתאום עצר ג'יפ ליד הבית, וממנו
יצא סגן. הוא שאל על חכמוני, ואמרתי לו שזה אני וזה לא חכמוני, זה חרמוני.
"או קיי. תקשיב עכשיו טוב, כן? אתה בא עכשיו אתי. יש לך כאן צו תנועה לחיפה,
ושם היא תחכה לך, מול השער הראשי של הנמל".
אמרתי שלום לאבא ואמא, שנבהלו, וביקשתי מהסגן
שירגיע אותם. הוא אמר להם "הבן שלכם לא יוצא לשום קרב. זה משהו סודי אבל רק
בחיפה. לא צריך לפחד". אמא לא נרגעה ושאלה: "אַס למה סֶה סוֹטִי?"
והסגן - שהאף הארוך שלו הזכיר לי את האף של
דה-גול - אמר לה שאם היא לא מאמינה למילה של סגן
בצה"ל אז המדינה שלנו כנראה בבעייה. אמא לא כל כך קיבלה את הטיעון הזה. אבל
לא היתה ברירה.
נסענו,
ובדרך לא שאלתי כלום והוא לא אמר כלום. הייתי עייף ונרדמתי. התעוררתי כשהקצין -
שקראו לו ירוחם מנדלבלאט, והשד יודע למה אני זוכר את זה עוד היום - העיר
אותי בניעור חזק בכתף ואמר: "היא מחכה לך כאן בטקסי, ושלא תעשה בושות. זה
מוֹטָה אמר, וגם בֶּנִי". מוטה היה מפקד החטיבה, ומסתבר שגם הוא ידע על
העניין.
יצאתי,
ניגשתי לטקסי. הייתי די עייף, חצי נַמְנַם, כשהנהג שלה פתח את הדלת הימנית הקדמית.
מרילין ישבה שם, עם משקפי שמש, כדי שלא יכירו אותה. היא יצאה, לחצה לי את היד
ואמרה "בוא נשב במושב האחורי". המונית היתה דה-סוטו, די גדולה אבל לא
מאוד גדולה, כדי לא למשוך תשומת לב. ישבנו ואני פחדתי שהאנגלית העלובה שלי תינמס
מרוב מבוכה. היא אמרה שאמרו לה שקוראים לי ג'וזף. ביקשתי שתקרא לי יוסף, שככה
קוראים לי. לא ג'וזף. היא חייכה והתפלאתי לראות קמטים משני צידי השפתיים הכי
מפורסמות בעולם. היא שאלה באיזה שפה זה יוסף והסברתי לה שזה בעברית. היא טעמה את
השם פעם ועוד פעם ואני ראיתי שזה משונה לה, כי היא חייכה כל פעם שגמרה להילחם עם
ה"יוסף" המסובך הזה. ואז אמרה לנהג שייסע ושאלה אותי: אז לג'וזף
מהתנ"ך קראו יוסף? מה אתה אומר!
אמרתי לה שכן, ככה קראו לו, ולא ידעתי מה להגיד יותר.
היא
באמת היתה יפה ונדף ממנה ריח בושם עדין. החלטתי שאני מראה לה מה זה
חייל גיבור מגולני, גם אם הוא נמוך וצנום, ושאלתי אותה אם היא לובשת עכשיו בושם
שאנל-פַייו, שקראתי שהיא אומרת שזה מה שהיא לובשת במיטה. היא צחקה והטילה את הראש
אחורה והיא קצת השתעלה והנהג הסתכל במראה ושאל אם הכל בסדר. היא ענתה שכן, זה
בסדר, ושיוריד אותנו איפה שהוא בבית קפה נחמד.
הוא
עצר איפה שהוא, ונכנסנו וישבנו ואף אחד לא זיהה. לא אותי ולא אותה. הסתכלתי עליה
וחשבתי שבאמת, ככה, עם המשקפי שמש והמכנסי-אתא הארוכים והסוודר האפור, ובלי הנקודת
חן, היא דומה רק קצת לעצמה, ואיך שלא יהיה מי יכול לתאר לו.
דיברנו.
היא הרבה ואני מעט. שאלתי אותה על הנקודת חן, והיא אמרה שזה מלאכותי ושהיא הורידה
אותה כדי שלא יכירו אותה. היא סיפרה לי קצת על העבודה שלה עכשיו (אני לא זוכר איזה
סרט היא עשתה אז, וזה לא כל כך עניין אותי) ושאלה אותי איך זה להיות חייל קרבי.
אמרתי לה שאני לא אוהב את זה, אבל מאוד חשוב לי לבוא הביתה עם רקע אדום לסמל
האינפנטרי שעל הכומתה. היא רצתה ללבוש את הכומתה שלי, שהיתה בכותפה, אבל לא
הסכמתי. פחדתי שאיזה שוטר צבאי יראה את זה וייקח אותי למשפט בזק. היה אז מבצע
מלביש מעצבן. אמרתי לה שאצלה בחדר במלון אני מוכן לתת לה לחבוש את הכומתה.
מרילין
צחקה: "אתה כל כך בטוח שתהיה אצלי
בחדר?". התבלבלתי ואמרתי "כן", אבל זה נשמע כל כך מסכן שהיא צחקה
עוד יותר, ואז פתאום היא אמרה: "אתה יודע, ג'וזף - לא
הערתי לה על זה הפעם - כשאתה נולדת אני הייתי כבר בת שש-עשרה. זה לא
מפחיד אותך שאני כל כך זקנה, כבר שלושים וחמש?" לא ידעתי מה להגיד, אז אמרתי לה שהדבר האחרון
שמפחיד אותי זה הגיל שלה, ושאני מפחד רק שלא יכעסו עלי אם אני אעשה בושות.
"קולונל גור ומייג'ר ענבר אמרו לי שכדאי שאני לא אעשה בושות, וזה מה שקצת
מפחיד אותי".
מרילין
רכנה אלי, ליטפה לי את הראש, אחזה ביד ימין שלי ואמרה: "ג'ו, איתי גם הכי טיפש לא עושה בושות. תראה.". אמרתי
לה "מרילין, בבקשה לא ג'ו. אם תקראי לי ג'ו אני אקרא לך מרי". חייכתי
וגם היא.
דיברנו
עוד ועוד, ואני כבר לא זוכר על מה. הפחד עזב אותי וחשבתי שהיא בעצם יפה אבל לא מי
יודע מה. ואז שתקנו והיא הזמינה וויסקי לה ולי, אבל לא היה. היה רק "סטוק
84", והיא שאלה אותי מה זה. אמרתי לה שזה מה ששותים אצלנו בקיבוץ בחתונות,
ואני לא יודע איך זה וויסקי, אבל "סטוק 84" זה זיפת. שתינו בכל זאת, ואז
היא שאלה מה זה קיבוץ, שהיא רק שמעה על זה. הסברתי לה והיא אמרה שהיא עייפה, ושאם
אני רוצה לחזור הביתה אין לה בעייה והיא מבטיחה שהמפקדים שלי לא יכעסו עלי. אמרתי
לה שלא איכפת לי שיכעסו, רק שלא ידיחו אותי מהקורס כי יש נערה אחת שאני נורא אוהב
והיא לא אוהבת אותי כבר, ואולי אם אני אהיה קורפורל היא אולי כן תאהב אותי ומרילין
אמרה שהיא רואה דמעות על העיניים שלי. ובאמת היו. זה כנראה מצא חן בעיניה, אז היא
אמרה שהיא תדאג שלא ידיחו אותי גם אם אני אעשה בושות איתה. היא פשוט לא תספר לאף
אחד. "ועכשיו, אם לא איכפת לך, אני אלך לישון. תרצה לישון במלון שלי באחד
החדרים, או לחזור הביתה?" את המשפט הזה אני זוכר, כי זה מאוד הפליא אותי. מה
פתאום לישון במלון? אז אמרתי לה שאני רוצה לחזור הביתה והיא קראה למונית שחיכתה לה
ואמרה לנהג - אני זוכר שהיא קראה לו "מיסטר
שוורצמן" - שייקח אותי לקיבוץ שלי
בגליל. היא אחזה ביד שלי ולקחה אותי, כמו ילד קטן, למונית. כשנכנסתי וישבתי ליד
הנהג היא פתאום גחנה אלי ואמרה: "אתה באמת נמוך ובאמת רזה ובאמת יפה. קח את
זה", והיא נתנה לי נשיקה אחת על
המצח, אחת על כל לחי ואחת קטנה מאוד על השפתיים שלי. התפלאתי שלא התרגשתי כמעט.
הייתי
עייף? ה"סטוק 84"?
ואז
היא אמרה לי: "יוסף" - היא אמרה את זה לאט, קצת במאמץ לדייק, כי ראו
שהיה לה קשה עם השם הזה בלי לגלוש ל"ג'וזף" -
"אני חושבת שזאת תחילתה של ידידות מופלאה". שבועיים לפני זה
ראיתי את "קזבלנקה", אז הבנתי מאיפה היא לקחה את זה, ואמרתי לה "בוגארט, בוגארט", להראות לה שאני
שולט בחומר, והיא צחקה ונתנה לי עוד נשיקה במצח ואמרה לנהג "טייק דה קיד ביפור איי ריגרט רליסינג הים", זה
הצחיק אותה ואותי ונפרדנו.
הייתי
בטוח שזה הסוף. אבל שבועיים אחר כך עמרם המ"מ אמר לי להיות מוכן מייד לפגישה
עם ה"קצינה", והוא קרץ לי. הבנתי. זה היה קצת לפני השקיעה. הוא אמר
ש"הקצינה" מחכה לי ליד עין השופט, במגרש הכדורעף. היא רוצה לראות אם אני
באמת רוצה להיפגש איתה, ואם אני אגיע בריצה תוך עשרים דקות זה יהיה סימן שכן.
באמת
רציתי, כי היה לי נחמד איתה. תוך רבע שעה הגעתי. היא נישקה לי את המצח ואני גם,
והיא אמרה שבמדים לא נקִיִים אני יותר יפה. והיא אמרה גם את מה שידעתי, שאפילו אם
הייתי מגיע בעשרים וחמש דקות או חצי שעה היא היתה מחכה. "יוּ אַר קיוּט"
היא אמרה ואז למדתי את המילה הזאת, רק לפי ההבעה שהיתה לה כשהיא אמרה את זה.
"יוּ אַר טוּ, בחיי", אמרתי לה משפט מעורב אנגלית ועברית, כי הייתי
מבולבל מהמעבר בין הארוחת-ערב בַּחדרוכל המגעיל של ג'וערה לַפָּנים האלה שלה ולבושם העדין הזה. היא שאלה מה זה "behayay" , והסברתי לה, בערך. מאז היא היתה משתמשת בזה לפעמים.
פתאום
תפסתי אומץ ואמרתי לה שאני רוצה להראות לה איך היערות יפים כשהשמש שוקעת. היא אמרה
לנהג שיחכה והלכנו מעין-השופט לכיוון ג'וערה, באיגוף קצת, והיה קריר אז היא הורידה
את מעיל הסטודנטים שהיא לבשה - זה היה כבר אוקטובר -
ונתנה לי ואמרה "קר קצת, והמעיל הזה יפה עליך ואתה יפה בו".
לקחתי ולבשתי, כי היה לי קר, וגם רציתי לראות אותה בלי מעיל. היא היתה יותר יפה ממה
שבחיפה. היה לה סוודר תכלת ומכנסי ג'ינס והיא היתה בלי משקפי שמש כי היינו לבדנו, והיא
הביטה בי ושתקה וגם אני שתקתי. היא חיבקה אותי וליטפה לי את הראש וככה עמדנו קצת,
חבוקים מעט וחלש, ואז היא אמרה שהיא רוצה לחזור.
זה
התאים לי, כי באותו לילה היה מסע אלונקות ורציתי לחזור לנוח קצת לפני זה. סיפרתי
לה, והיא שאלה אם להעלב שאני מוותר לה ככה בקלות. אמרתי לה שאם היא היתה בקורס מכ"ים של גולני, גם היא לא היתה רוצה להיות עייפה וחלשה
במסע אלונקות. חזרנו למונית, נפרדנו בנשיקות מצח רכות והיא אמרה לי "ג'ו,
נראה לי שזה המשך של ידידות מופלאה" וצחקנו, והיא אמרה "ממני לא נפטרים
כל כך בקלות. אני עוד אבוא לקלקל לך אימונים". המונית לקחה אותה ואני חייכתי.
אהבתי את החוש הומור השקט הזה שלה ונורא אהבתי את אהובת לבי מהקיבוץ, שהדיחה אותי
מליבה, ורצתי חזרה לג'וערה, שזה היה בירידה. רצתי ובכיתי.
השבועות זרמו והקורס מכ"ים התקדם ומרילין
לא התקשרה וגם מהצבא לא אמרו שום דבר. אני חשבתי שאולי רק היה נדמה לי שהיא אמרה
שאולי עוד ניפגש, ולא כל כך התעסקתי בזה, כי כל הזמן פחדתי שיעיפו אותי מהקורס
בגלל שהיה לי קשה עם הכושר גופני. פעם, אולי שבועיים לפני סוף הקורס, היה לנו מסע
פצועים, שכל חמישה חברה סוחבים פצוע אחד ואסור להוריד אותו ואין אלונקה. אני הייתי
מפקד צוות קטן כזה, והפצוע שהפילו עלינו היה צ'רקסי של שמונים קילו. קראו לו
בייבארס ואני לא יודע למה אני זוכר את השם שלו ואז הגיע תורי לסחוב אותו וזה היה
בשדה חרוש, בין היערות של הרי מנשה. אחרי איזה מאה מטר נשברתי, והורדתי את בייבארס
עם השמונים קילו שלו מהכתפיים. כשהגענו לדרך העמסתי אותו שוב, ואחרי איזה מאה מטר
לקח אותו מישהו אחר והמשכנו כרגיל. בערב עשו לנו תחקיר. עמרם המ"מ שאל אותי
אם הכל היה בסדר. הסמקתי, ואמרתי שלא וסיפרתי שבשדה החרוש נשברתי והורדתי את
בייבארס, אבל אחר כך המשכנו לסחוב אותו עד הסוף. עמרם אמר לי "חרמוני, יש לך
מזל", וצביקה הסמל אמר "תדע לך שהייתי במעקב ביער מעל השדה וראיתי אותך
שהורדת אותו". עמרם סיכם: "אם היית משקר עכשיו, היית עף מהקורס. אתה
נשאר, אבל תיזהר". זה מה שפחדתי ממנו אז, שיעיפו אותי ואיך אני אופיע במשק
וכולם, וגם זאת שכבר לא אוהבת אותי, יראו שהדיחו אותי. על מרילין חשבתי אבל לא כל
כך הרבה.
ביום שסיימנו את הקורס בא מוטה והיה מסדָר והוא
ענד את הדרגות רב"ט לחניכים המצטיינים, אני כמובן לא הייתי ביניהם. ואז הוא
נאם ואמר גם "דחילקום, חברה, מי שלא יכול לתפוס פיקוד גם על מחלקה, לא שווה!
מה אתם אומרים?" וכולנו צעקנו
"כן המפקד", כמו חיילים של הצבא האדום שצועקים יחד "הורררא!"
בכיכר האדומה, רק שהיינו אולי שישים מ"כים ולא מאה אלף. ואז אמרו לנו
"לתפקידכם חופשים" ומוטה בא אלי ואמר לי בשקט - "חרמוני, היא תהיה הערב במסיבה, ואתה אל
תעשה בושות".
בערב,
כשהגיעו ההורים, לא ראיתי אותה, אבל המונית שלה היתה בצד וידעתי שהיא שם. ובאמת
ראיתי אותה בַּחדר-אוכל, כשנכנסנו ועלינו לבמה ועשינו את המערכונים שלי ואת
הפזמונים של דובל'ה מחיפה, וכולם צחקו. גם מרילין צחקה, אפילו שהיא לא הבינה למה
צוחקים. היא ישבה על יד הרס"ר של ג'וערה וכולם לא הבינו מי זאת החתיכה הזאת. כשנגמרה
המסיבה ליוויתי את ההורים שלי להסעה של הצבא, ואז היא באה וקצת דיברה איתי ואמרה
להם שלום, אבל הרַחבה היתה בקושי מוארת והם לא זיהו אותה, בטח לא עם המשקפי-שמש
שהיו לה.
היא
אמרה לי שבקושי היא התאפקה לא לעלות על הבמה ולהרביץ איזה קטע, אבל היא הבינה שזה
ישרוף את כל הסיפור אתי והיה לה חבל. היא אמרה לי שקולונל גור הרשה לה לקחת אותי
איתה לחיפה, ולא היה איכפת לי, כי ידעתי שעברתי את הקורס.
*******************
הייתי
נורא גאה בַּדרגות רב"ט על הכתפיים, וכשיצאנו מהמונית בחיפה והלכנו
ברחוב -
זה היה על יד קולנוע " ארמון" - הייתי בטוח שכל הבנות
מסתכלות על התג של גולני והדרגות רב"ט והכומתה עם הרקע האדום על הסֶמֶל
חי"ר. בחיי שאני לא זוכר איזה צבע היה אז לכומתה של גולני. נדמה לי
ירוק-חאקי. אבל אני לא בטוח וזה מכרסם לי בשכל ואפילו קצת בלב. דבר כזה לשכוח?
איך
שלא יהיה, זה מצחיק אותי שלא השווצתי לעצמי שאני הולך איתה ורק חושב על שני הסרטים
שעל הזרוע, ועל זה שאני מ"כ בגולני. חוץ מזה, גם לא הכירו אותה, כרגיל, אפילו
שהסתכלו קצת וסובבו את הראש לפעמים, כי בכל זאת היא היתה די יפה וחתיכה, גם במכנסי
חאקי של אתא ובסוודר האפור שלה, שבכלל לא היה הדוק והמשקפי שמש כמובן היקשו מאוד
לזהות אותה אפילו שהם עשו אותה יפה יותר. אבל מה, יפהפייה היא לא היתה, אבל נחמדה
ומצחיקה כן, וגם כשהיא היתה
עצובה זה היה בלי הצגות ובלי הגזמות. כמעט אהבתי אותה.
אני
הייתי כמעט מאושר בערב הזה, בגלל שסיימתי את הקורס, שלא האמנתי שאני אצליח את זה. התיישבנו
באיזה מסעדה קטנה או אולי זה היה בית קפה, לא זוכר. מרילין אמרה שהיא קולטת אצלי
"גוּד מוּד" וצחקנו והיא שאלה אם יש וויסקי והיה ושתיתי וזה באמת היה
טעים הרבה יותר מה"סטוק 84" וה"777"
וה"מדיצינאל" שזה שם אידיוטי לקוניאק טיפש, ואחרי שתי כוסיות צחקתי כמו פסיכי
וגם היא קצת צחקה, אבל בשקט, ופעם קראתי לה בטעות, בקול רם, מרילין. כמה עיניים
הופנו לכיוון שלנו, ואנשים התלחשו ואמרו שהיא באמת קצת דומה והיא שאלה מה הם
אומרים כשהם מסתכלים עליה ככה, אז אמרתי לה והיא התפקעה מצחוק אבל עם יד על הפה.
שאלתי אותה מה היא מתביישת בצחוק שלה, אז היא אמרה לי שאם היא תצחק חופשי, כולם
יזהו את הקול שלה מייד. יצאנו לרחוב ושוטטנו וצחקנו, ואל תשאלו אותי על מה דיברנו.
לא זוכר. הוויסקי.
אחר כך קצת הלכתי על העוקם, והיא אחזה ביד שלי
והובילה אותי למלון שלה. "יש לך חדר פה,
תישן יפה". לא היה צריך להגיד לי לישון יפה. הוויסקי הפיל אותי למיטה. בבוקר
היא העירה אותי בנשיקה קטנה על המצח ואמרה שעולה לי מהפה אלכוהול. ואז היא אמרה לי
שהיא חושבת עלי יותר ויותר אבל כדאי שניפרד והיא שאלה אותי אם אני חושב עליה גם
כן. אמרתי לה שכן. והחזקנו ידיים ואז אמרתי לה: "אני לא יודע לשקר, בגלל זה
אני אגיד לך שעל האהובה שלי שהעיפה אותי אני חושב יותר". היא חייכה ואמרה לי שהיא
יודעת את זה, כי בלילה היא נכנסה לחדר שלי וליטפה לי את הפנים והכתפיים ונישקה לי
את העיניים ואני חייכתי ולחשתי כל הזמן את השם של ההיא מהקיבוץ. שאלתי אותה אם עכשיו היא מאמינה לי והיא אמרה
שכבר בפעם הראשונה היא ידעה שאני אומר אמת. "היה לךָ אור, גם האוזניים שלךָ
האירו כשסיפרתָ לי עליה". היא נישקה אותי במצח ואמרה שהנהג שלה יחזיר אותי
לג'וערה ושהיא מאחלת לי שיהיה לי טוב בצבא, עכשיו שאני קורפורל, ושהיא לא יודעת אם
נתראה עוד פעם.
דמעות
לא ירדו, לא אצלי ולא אצלה, אבל היתה הרגשה שיש כאן משהו יפה ועגול שאולי הסתיים.
*********************
אבל
לא.
בערך
חודש אחר כך היא פתאום הופיעה במשק בשבת, עם המונית ועם שוורצמן הנהג, ועם מנדלבלט
הקצין עם האף של דה-גול. דה-גול אמר שהוא לוקח את שוורצמן ואת המונית לראש פינה,
לשתות משהו אצל גיטל, "ויש לך ארבע שעות לבצע!". לא ידעתי - ועוד
היום אני לא יודע - מה
הייתי צריך לבצע. אז ביצעתי פגישה עם ההורים שלי, כלומר אמרתי לה לבוא אתי את העשרה
מטרים לדירה הקטנה שלהם.
אבא
מייד נדלק, והתחיל לעשות עליה דואוינים ולהשוויץ באנגלית שלו עם מבטא חָסָק מוֹאוֹט
של יקה מפֶּרלִין ואמא חייכה אליה והציעה לה קפה עם עוגת תפוחים שהיא היתה אלופה
בזה. אבא הציע לה ויסקי שהוא קנה במיוחד בשביל בחורות בלונדיניות צעירות, אם
יבואו, ויסקי בלי דבליו אלא עם וי, והיא שאלה אם אין "סטוק 84" ואפילו
ידעה להגיד "מדיצינאל", וצחקנו כולנו.
קשקשנו
על כל מיני דברים, ואני זוכר שאמא אמרה לה שהיא אוהבת את מרלן דיטריך, כי היא
כמוהם מגרמניה, וכשהיא ואבא הסתלקו משם, מרלן דיטריך הסתלקה משם גם כן והצטרפה
לטובים, לאמריקה.
ואז
אבא אמר לה שהיא דומה קצת למרילין מונרו, וגם הקול שלה מזכיר לו אותה. היא צחקה
קצת והסמיקה, ואמרה שאת זה עוד לא אמרו לה אף פעם ואבא ראה שהיא מסמיקה אז הוא שאל
אותה אם הוא העליב אותה אולי והיא אמרה שבכלל לא, הרי מיס מונרו - ככה
היא אמרה, בחיי - היא בהחלט יפה מאוד. לפני שהדברים יסתבכו,
הצעתי לה שאני אראה לה את הקיבוץ, והיא שמחה.
הראינו
לה את המשק, אני ואבא. אבא לא ויתר. במשק לא התפלאו כי בגלל בית-ההארחה היו רגילים
לתיירים ותיירות, גם צעירות ובלונדיניות. אף אחד לא היה בכיוון של לזהות אותה. התחפושת
עם המשקפי-שמש ובלי הנקודת חן ועם המכנסי אתא עבדה גם במשק.
היא
שאלה אותי אם היא תוכל לראות את ההיא ששברה לי את הלב, ואמרתי לה שזה לא יילך, אני
אתחיל לבכות אולי. ראיתי שהיא מתאמצת להסתיר איזה מין הבעה שהיה בה גם כמעט בכי
וגם חיוך קטן עם מבט לשמיים ונשימה עמוקה והיא אמרה לעצמה "אוי וייזמיר"
ולא שאלתי אותה מה פתאום היא יודעת להגיד ככה. היא נשמה עמוק, פלטה את האוויר
בשפתיים מכווצות שעשו "פפפפפ..." כזה, והיא נרגעה קצת ואמרה לי "יו אר סוויט".
אחרי שדה-גול בא לקחת אותה עם הטקסי היא אמרה לו לחכות עוד קצת ושרה לי "וי'ל מיט אגיין..." ואני המשכתי לשיר "דונ'ט נוו וֶּר, דונ'ט נוו וֶּן".
היא התפלאה מאיין אני מכיר את זה, שזה הרי שיר שהיא בקושי מכירה ממלחמת העולם, שהיא היתה עוד צעירה. אמרתי לה שאני שרוף על השירים האלה וביקשתי שהיא תביא לי תקליט כזה, לונג פּלֶיי - סטיריאו, שזה היה אז שיא החידוש. היא הבטיחה אבל לא הביאה, כנראה שכחה, ואני לא הזכרתי לה. עכשיו אני מוריד את השירים האלה מהיו-טיוב מתי שאני רוצה. "לילי מרלן", "מוּן לייט סרנייד" של גלן מילר ועוד. אני משוגע על המוסיקה והשירים האלה, כאילו לא ניגנו אותם כשהיתה מלחמה נוראה והמשרפות עבדו.
כבר
היינו מתורגלים בלהיפרד, ובגלל זה לא יותר מדי התרגשנו ואני ידעתי שהיא תבוא שוב,
לא רק בגלל "וי'ל מיט אגיין...", אלא בגלל שהרגשתי את זה במבטים שלה.
בערך שלושה
חודשים אחר כך, באפריל 1962, היא פתאום הגיעה לבסיס שלי. הייתי אז סמל
מודיעין במפקדת "גולני", על יד עכו, ורעיה קראה לי למשרד של הבוס שלה, קולונל
מוֹטָה.
מוטָה
היה רציני, או אולי עייף. הוא אמר לי:
"שמע, חרמוני, אני לא יודע מה היא מצאה בך, אבל היא שוב בארץ. ביקשו ממני
שאתן לך שלושה ימים, אבל תדע לך שזה על חשבון הרגילה הבאה שלך. ותשתדל להיות על
הגובה. בכל זאת, גולני! הא?" הבטחתי לו שיהיה בסדר ושמרילין תספר לְקֶנֶדי
איזה מח"ט טוב יש לְחטיבה בישראל, שקוראים לה "גולני".
למוטה
היה קול נעים, כזה שגם שומעים בו שהוא אינטליגנטי מאוד. ממש ככה. כשהוא אמר לי
"חרמוני, אתה יוצא לחזית", חייכנו שנינו כי הוא אמר את זה בקול נמוך, של
קריין חדשות.
מרילין
חיכתה לי על יד השער של הבסיס, כשכבר ירד
הערב. היא אמרה שהיום היא רוצה להגיד לי משהו חשוב, וביקשה שאני אקח אותה למקום
שקט. היה ערב חמים במיוחד, אז אמרתי לה שכאן הכל חופים, רק לבחוֹר. בחרתי את החוף
שמדרום לעכו, שהחול שם היה אז לבן ואני לא יודע מה יש שם היום.
ישבנו
לא רחוק מקו הגלים והם נשברו בשקט והקצף שלהם נסע קדימה ואחורה. שתקנו כי אני
חכיתי שהיא תגיד משהו חשוב והיא סידרה את השיער שלה שהרוח הַקלה קצת פרעה אותו.
אחר כך היא אחזה את היד הימנית שלי, ואמרה לי לעצום את העיניים ולהקשיב. אמרתי לה
בסדר אבל לא עצמתי והיא לא הרגישה בזה, ואמרה: "יוסף... זה נחמד לי וגם קשה
לי להגיד ככה את השם שלך... אבל הוא יפה. זה נשמע כל כך שם של ילד, ואתה בעצם
ילד-חייל, ואני רוצה להיות איתך יותר. אל תשאל אותי למה, כי אני לא יודעת וזה לא
חשוב בכלל. הבייבי פייס שלך ושאתה עצוב, ולפעמים צוחק ואומר דברים מצחיקים באנגלית
המצחיקה שלך. זה בעצם לא מספיק כדי לרצות להיות איתך שוב ושוב, אבל הִנֵה - אני
רוצה. אני חושבת עליך ומתגעגעת אליך. זה לא אהבה, אבל זה קיים וזה יפה. אמרו לי
שאין בעייה לסדר לך שתיסע איתי לאמריקה לכמה חודשים ואז נראה מה הלאה. אני יודעת
שקשה לך להיפרד מהקיבוץ ואולי מהחברים בצבא ומזאת ששברה לך את הלב, ואני יודעת
שאני כבר כמעט זקנה בשבילך, אבל..." וכאן היא שתקה ולא ידעה מה עוד
להגיד.
אני
זוכר את הדברים שלה ברור, כמעט בטוח שזה היה ככה, גם אם אולי במלים קצת אחרות. אני
לא זוכר כל מילה, אבל זה מה שהיא אמרה. היא נישקה לי במצח, ובשתי הלחיים ועוד אחת
קטנה בשפתיים. זה היה כמו לוגו נישוקי שלה. תמיד אותו דבר: מצח, לחי, לחי, שפתיים.
והכל בעדינות, כאילו דודה מנשקת אותי. זה היה נשיקות עצובות, ככה הרגשתי.
גם את
מה שאמרתי לה אני זוכר כמעט כמו שאמרתי שם, כי אלה היו הדברים האחרונים כמעט
שאמרתי לה: "את יודעת, זה די מבלבל אותי כל הסיפור איתך. אַת יפה ונחמדה
ומצחיקה וגם כשאת בוכה את יפה וטוב לי איתך אפילו שלא היה לנו כלום חוץ מדיבורים
וקצת ליטופים ונשיקות, ויופי שזה ככה והלילה כל כך יפה וגם את ובואי נשאיר את זה
ככה. אני לא יכול לעשות לעצמי את זה, לנסוע איתך. הרי אני אהיה שבוי שלך שם, כמו
גור חתולים שלך אני אהיה. ושם איתך אני נורא אתגעגע, אני לא צריך להגיד לך למי.
בואי נשאיר את זה ככה. זיכרון יפה. אני יודע שבעוד שנה אני לא אאמין לעצמי כשאני אזכר
בך. אבל אני אחייך ויהיה לי נורא טוב לדעת
שזה באמת היה. כי זה היה יפה ונכון".
היה
קצת שקט ורק שמעו איזה סירת דייגים שיצאה מהמעגן של עכו, והתוק-תוק-תוק של המנוע
הקטן של הסירה מילא את הרווחים בין הדיבורים הקצרים של הדייגים. היא אמרה
"בוא, בוא, תחבק אותי חיבוק חזק וארוך. אחרון". החיבוק היה ארוך ושקט
ולא חזק. לטיפות קלות, בלי להט, נשיקות של דודות ואני ראיתי מעבר לשיער שלה את
המגדלור של הכרמל איך הוא חותך את הזמן. והיה טוב כל כך להיפרד ככה.
ואז
מישהו העיר עלינו עם פנס, ממרחק של לא יותר מחמישה מטר, וצחק ועשה
"בוּוּוּוּוּ". הוא היה שם כל הזמן, התחבא מאחורי איזה חבית שהיתה שם.
זרקתי עליו חול והוא ברח. בטח משוגע הוא היה. זה לא קילקל כלום וצחקנו ואז היא
שאלה שוב "אתה באמת לא רוצה לבוא אתי?" ואמרתי לה שבאמת.
היא
אמרה שהיא עצובה, ושאם אני ארצה אני יכול לטלפן אליה, והיא נתנה לי כמה מספרי
טלפון שלה, בשני הצדדים של ארה"ב.
מתי
שהוא, חודש אחר כך, הגיע מברק למשק, והוא חיכה לי אצל ההורים שלי: "ג'ו,
בייבי פייס מתוק, עצוב לי כאן בלעדיך. בוא". והיא חתמה מ.מ.
לא
ידעתי איך לענות לה, ולאן לשלוח מברק או מכתב, ולטלפן לא יכולתי כי לא היה טלפון
בקיבוץ, ובצבא איך אפשר לטלפן. חשבתי לבקש עזרה ממוֹטָה, אבל זה נראה לי אידיוטי.
הרי הוא אמר לי לא לבייש את גולני, והנה הסיפור נגמר בצורה שחייל גיבור
מ"גולני" לא צריך לגמור ככה סיפור כזה, שזה חשוב לישראל ולצה"ל.
עוד
מברק הגיע אחר כך, שהיה כתוב בו בערך אותו דבר, רק המלים היו חזקות יותר ועצובות
יותר. ככה אני זוכר.
ואז
היה לי יומולדת עשרים, וקניתי לעצמי גיטרה והתחלתי קצת לטרטר עליה וחשבתי שבפעם
הבאה שהיא תבוא נשיר עם הגיטרה את "ווי'ל מיט אגיין..." אבל אז עוד לא
ידעתי לפענח את כל האקורדים שהם יפים, חמוצים-מתוקים, בשיר הזה. אז הלכתי על
"פאףף, דה מג'יק דראגון" שזה היה אז להיט וקל לנגן בגיטרה. וחיכיתי לה.
והיא לא באה יותר.
ופתאום
הודיעו בחדשות שהיא גמרה את החיים שלה. כמובן שהרגשתי נורא, אפילו שידעתי שזה לא
בגללי, זאת אומרת אני חושב ככה. ואז רציתי להתנחם בַּשפתיים היפות של עופרה מעין-חרוד,
אבל עופרה רק חייכה אלי וצחקה מהשטויות שלי ועשתה לי קפה במגורי הבנות שאסור היה
להיכנס לשם אבל אף אחד לא שם קצוץ על האיסור הזה. וכשראיתי שהיא בעצם חברה של הקמב"ץ
ההוא, חזרתי להתעצב על מרילין, אפילו שהלב שלי כל
הזמן נחתך מאהובת לבי שעזבה אותי שנתיים לפני זה.
איילת השחר. אוגוסט 2012
