קוזאקים נגזלים 2

ברשומה האחרונה של הבלוג "זה לא ככה" לחש הבולג את זעקת החילונים, אלה אשר רבנים חרדיים, בסעור עליהם נפשם, מכנים אותם "עמלק". כאשר כינוי תועבה זה מושלך עליהם, לחשה הרשומה, מושלכים החילונים אל מעגל פסולי החיים, דמויי-אנוש שיש למחותם מתחת השמיים, ואף את זכרם יש למחות מתחת לאותם שמיים.

היו שהעירו לי כי יש כאן הגזמה והקצנה מופרכות, וכי אין להיתפס לקללות של חרדים כאל חריצת דין גורפת שכזו.

ביודעי את האמת, בהכירי את אופני ההתבטאות של החרדים ושל חוגים רבים גם בהֶמִיספֶרה הציונית דתית, גיחכתי לעצמי בעצב. לא עברו שעות אחדות והאמת הקטלנית נגלתה לי שנית, בפָּן אחר שלה.

האמינו לי: אינני מגזים, אינני נסחף. אני הוא המקלדת העצובה המעבירה לעיניכם ולאזניכם   - הממאנות להאמין לנקרא ולנשמע  -  את הפן הקטלני של דת ישראל ומאמיניה.

אם חשבתם שעל פי דת ישראל רק עמלקים דינם מיתה ומחיית זכרם, אף אם הם מחופשים לבני העם הנבחר (לאחרונה היו אלה יאיר לפיד ואיווט ליברמן, ועימם, מן הסתם, גם עמיתיהם), הרי "זה לא ככה" מביא לידיעתכם את המהלך ההלכתי הבא:

לפני כשנה וחצי דיווח לנו "ישראל היום" על "מחלוקת הענקים: האם מותר לתרום כליה לחילוני" (רק אתמול פגשתי באקראי את התועבה שלהלן, באתר 'ישראל היום', 25.2.1018, כתבה של העיתונאי יהודה שלזינגר. לכו ובידקו).

הטקסט מספר כי עוקר-הרים אחד אמר שמותר לתרום כלייה לחילוני; לעומתו, פָּסָק מטלטל-בקעות אחר, הרב חיים קנייבסקי, מחשובי הרבנים החרדים כעת:

"אין ראוי לתרום כליה אם הוא (התורם המתלבט או בני משפחתו) יודע מי יהיה החולה שיקבל אותה, וייתכן שיקבלו אותה אותה אינשי דלא מעלי (אנשים לא טובים)".

משמע:  חילוני, מי שאיננו טוב, נגזר עליו למות ולא להיות מוטבה של כליית יהודי שהוא  'פון אוּנזערע', משלנו, מהטובים.

אמת, דין מוות אקטיבי אין כאן, אבל הימנעות מהצלת חיים ישְנָה-גם-ישְנָה. התוצאה הסופית אחת היא: מותו של אדם בשל היותו "לא טוב", ניט פון אונזערע, לא משלנו. חילוני.

לצורך שתילת הפסָק המתועב הזה במרחב האנושי, הבו נדמה דיון מטונף, שכיוונו הפוך מזה של הדיון החרדי המתועב.

סעו איתי, והתחמשו בשקית-הקאה, למקרא הסיפור הבא:

בעיתון 'הארץ' התפרסם מאמר מעורר מחלוקת של הסופר הידוע, זוכה פרס נובל, יובל שמואלי. שמואלי תובע במאמרו לקבוע כי אין חילוני רשאי לתרום כלייה או כל איבר אחר למי שהוא חרדי, יהא מצבו הבריאותי אשר יהא. בין השאר, כתב שמואלי כי 'החרדים הינם פגומים בעצם ראיית העולם שלהם, ואין אנו רשאים לסייע בידם בכל אופן שהוא'.

גם פסיכופת-שונא-חילונים לא יעלה בדעתו היתכנותו של סיפור כזה. גם הוא יודע כי החילונים אינם מתודלקי שינאה-עד-מוות למי שאינם חילונים. יצר השמירה על כבודם ועל חופש האמונה בערכיהם, הוא שמניע את החילונים לכווץ את שריריהם בהבחינם כי ישנם הזוממים לחדור אל תחום הפרט שלהם, לכווץ את חייהם על פי תפיסות עולם שאינן שלהם, לבזותם ולעשות בהם כרצון מיעוט יהיר, בּוֹזֶה, אלים, המתדיין בינו לבינו באפשרות המתתם או למיצער במניעת הצלתם.

  דיוני-שינאה כמו מחלוקת הענקים  -  האם מותר לתרום כליה לחילוני הינם מטבֵּעַ עובר לסוחר בציבור החרדי, ופעמים רבות אף בזה הדתי-לאומי. ראינו לאחרונה רב מישיבת עלי, ובה הבכירה והמובילה שבמכינות הקדם-צבאיות של הציבור הציוני-דתי, נושא דברים מתועבים מאין כמותם. האיש, המתועב מאין כמותו, אמר לתלמידיו כי אי שמירת מצוות פירושה בגידה, והעונש על בגידה הוא כדור בראש. וישנן התבטאויות רבות אודות החילוני כמחלה שיש להיפטר ממנה, וכ"ו, וכהנה וכהנה וכהנא.

שקיות-הקאה לא תועלנה כאן. דליים נדרשים כדי לקלוט את תכולת הקיבה הפורצת למקרא התועבה השונאת, הבוזה, הקטלנית הזו.

  

    עצם ההידרשות הפומבית, המלומדת לכאורה, ל"סוגיית" זכותם של חילונים לתרומת כלייה בעת סכנה לחייהם, היא הודאה באפשרות הדרתם מעצם הזכות לחיים.

על מה, איפוא, מיילילים החרדים ותומכיהם  -  נשיאנו ריבלין ביניהם  - כשהם מטיפים לאהבת חינם ולעצירת ההסתה האנטי-חרדית?

 מנת חלקו של הרוב שאיננו חרדי או דתי היא שטפונות של ביזוי, קללות וחרמות, מעיכת זכויותיו ודריכה על היקר לו. "החילונים הם עגלות ריקות; הם חמורים נושאי ספרים; בועלי נידות". אסופת גידופים זו היא רק להקת-החימום לפני הסט השלם של קללות מבזות, שיר השירים אשר לשונא; שיר אשר גם דף עמיד לאש ייחרך למגע אותיותיו בְּלובְנוֹ.

    מעתה, דעו כי השינאה והביזוי האלה לא נעצרים במרחב הגידופים והטינוף. מעתה, דעו כי החרדים  - ועימם גם חלקים גדלים והולכים של מלח-הארץ וכורכום-הארץ הציוני-דתי -  אינם בוחלים בכניסה לתחום ההריגה או מניעת הצלתם של החילונים האלה, הבוגדים האלה.

   מבול הביזוי והשינאה והקריאה הפומבית להימנע מהצלת חיינו, ואף להמיתנו, איננו מבוא ראוי לכך שנימָרח, אנו החילונים, בחיוכי אהבת-חינם.

   אהבת-חינם אובדנית שכזו, סופה שתביא למציאות שבה יהיה על החילונים להימלט מן "הארץ זאת", הארץ האומללה הזו. והנמלטים יהיו אותם שלא יומתו או שלא יימנע מותם בשל האיסורים להציל את חייהם, איסורים שינפיקו הרהג"נים (הרבנים הגדולים נורא).

או-אז נראה את ארצנו האהובה עלינו, "הארץ הזאת", הארץ הנכבשת-מבפנים הזו, הארץ הנשנקת-מבפנים הזו, הארץ ששיערה הופך צמר-פלדה וסנדליה הופכים נעליים מסומרות, ופניה - שפם-שינאה להם, ואזניה אזני-זאב, וידיה הרכות מיטנפות והולכות, מיטלפות והולכות, והיא כולה הופכת למדמנת דמים, בִּצת נחשלות, והיא שטופת אורגיות של מפגני וודו ואמונות טפלות.

והארץ הזו, סופה הֶאָלים יבוא לה מידי עצמה או מידי שכנותיה האלימות לא פחות ממנה.

ביבי? -  לא ביבי? 

אין זה משנה, אם לא נבין כי אנו נתונים למתקפת זרמי-עומק השוטפים כבר על פני הארץ. אלו הם זרמי לאבה איטיים ויציבים וסבלניים אשר עיתותיהם בידיהם, זרמי שינאה ונחשלות; נהירה נוהרת-אושר אל המאה העשרים ואחת לפני הספירה.

קוזאקים נגזלים

מתי שהוא, אולי עוד במילניום הקודם, נגלתה כף-עב קטנה בירכתי מערב, והיא לחשה בעדנה: "חבר'ה, בחייכם, לא יפה ככה לרדת על החרדים. מה זה ההתנפלות הזותי על שומרי הגחלת של ישראל סבא? מה רוצים מהם? מה זה ההדרה הזותי ממעגלי ישראל שלנו? מה זה ההסתה הזותי. מה זה פה? מה, הם לא אנשים כמונו וכמוכם? לא כואב להם מתי שצובטים אותם? למה לגנות? למה ליילל על זה שהם עושים המון ילדים ושהם לא לומדים לימודי ליבה ושהם לא הולכים לצבא ושרבּים מהם לא עובדים? זה ככה הם, אז מה? אז בגלל זה לשנוא? ואתם רוצים להגיד שזה לא קצת אנטישמי? הא?"

כך ליחשה כף העב הקטנה אשר נגלתה בירכתי שמי מערב. אחר כך גדלה כף-העב ועבתה ושמנה. וסוּלְתה. ואחר כך היא הפכה לשמיים מכוסי עננים שואגים:"מי אתם, יא חילונים, שתבוזו לנו ושלא ממש תאהבו אותנו?  כן?!"

ולאחרונה, בימים אלה, חושך ליום ראשון, ט"ו בתשרי התשע"ט למניינם, 15.9.2019 למנייננו, נאספה עצרת חרדית גדולה, כנסת ישראל ענקית, ושַמעה   -  כדרכה בַּקודש הטמא  -  את ח"כ גפני, מטנף את פיו  -  כדרכם של עמיתיו ושלו בַּקודש הטמא  -  ומכריז כי יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הם עמלק.

המשליך בזולתו את  "עמלק" איננו עובר  על חוק המדינה, אמת. אך הוא נועץ שיפוד בליבו של השיח המוּסרי. כי עמלקים הם בני מוות. אכן, רבותי, זָכוֹר נזכורה את אשר עשה לנו עמלק, ומצוָת עולם עלינו: להשמידו ואף את זכרו למחות. את זרעו ואת זכרו.

עמלקים כמוהם כנאצים. אלא שדין עשיית דין בעמלקים ובעוזריהם הוא עתיק, קמאי. הוא מהדק שפתי-שנאה, מרחיב נחירי חמדת-הרג. הוא בר קיימא והוא חצה שלושה מילניומים וסוֹפר כעת את ראשית מילניומו הרביעי. עוד לא אבדה תשוקתנו: להרוג את העמלקים האלה! 

שינאת עמלק וחמדת המתתו הן רקע טרנסצנדנטי של ההווייה הדתית היהודית. תשוקת ג'נוסייד אולטימטיבית.

ברור, על כן, כי יהודי המכנה את זולתו בתואר הנתעב הזה, הרי הוא מכריז עליו כי הוא בר-מוות. הכינוי "עמלק!" הוא פוגעני, אלים ומסוכן פי כמה וכמה מ"נאצי!".

העמלקיות היא תכונה גנטית. החובה להשמיד את העמלקים, ואחר כך למחות את זכרם של המושמדים הטמאים הללו, היא חמורה פי כמה מכל נדר-חרם שנדר וגזר עמנו על צאצאי הנאצים. 

על פי דתם של  ח"כ גפני ועמיתיו-מרעיו, כמו גם על פי אמונתם הפנימית, עמלק הוא גילום טרנסצנדטי של תועבה אולטימטיבית.   על כן, כאשר משליכים הח"כ החרדי ועמיתיו מרססי-האֶרס את המהות העמלקית על יריביהם, הריהם משליכים אותם אל תוך מעגל החייבים להיות מומתים, מחוּיֵי-זֵכֶר.

לפיכך, נזכור את אשר עשו לנו מגדפינו, הקוזאקים הנגזלים הללו. נזכור, בל נשכח, בל נסלח ובל נָטֶה לבנו לחנדאלאך של ישראל סבא, הרוקק בפנינו את טומאתנו וזילותנו ועמלקיותנו.  כי המוחל על כבודו, המוותר על זכותו לחיים ולשימור זכרו לאחר מותו, השומר על זכותו שלא להיות מושלך למעגל הנתעב של העמלקים בני-המוות,  -  הרי הוא מוחל על היותו אנוֹש. וייתכן שבטווח-הזמן הקצר פחות, מוחל הוא על זכותו שלא להיות מומת.

ההטחה המתועבת הזו, "עמלק!", בישראלים אחרים, איננה אלא ריסוק מלא, בריש גלי, נגדה-נא לאלוהים ונשים ואנשים וילדות וילדים ומצלמות ומיקרופונים, של כל אמות המידה שעניינן מוסָר-הפה, נקיון השיח, אי-טינוף הדיבור.

אכן, גפני ועמיתיו, שאינם מחרפים נפשם במערכות ישראל, הינם מחרפים של הישראליות החילונית ושל ישראלים חילוניים. גפני ועמיתיו  - מולידי אותה כף-עב קטנה של יבבה על יחס החילונים לחרדים  -  אינם ראויים לכל ליטוף (ריבליני או אחר) על מסכנותם ונעבעכיותם והיותם מוּדָרים מלב ציבור גדול כל כך.

הסכיתו ושימעו, גפני את שות': רק על עצמכם הלינו; רק על לשונכם המזוהמת, המכנה את בני עמכם החילוניים בתואר שהוא גרוע מ"נאצים".

היכבדו וריכבו הלאה מאיתנו על סוסי השינאה והביזוי שלכם. הלאה מאיתנו, קוזאקים נגזלים.

      עֶשׁרִים  שָנָה  ["וֶינְטֶה אַנְיוֹס"]

                  השיר נכתב, הולחן והוקלט ב-1935                 

               מלים (בספרדית): גִיֶרְמִינָה אראמְבּוּרוּ

                  לחן, ביצוע ראשון:  מָרִיָה  תֶרֶסָה  וֶרָה

                  תרגום לעברית: יוסף חרמוני

אַל  תִשְאָל  "אַת  עוד  אוהֶבֶת"

אִם  אֵינְךָ  אוהֵב  יותֵר.

אִם  הַאַהָבָה  חַלְפָה  לָה,

לָמָה  עוד  לְהִיזָכֵר?

אָז  הַיִיתִי  סוד  חַיֵיךָ

אָבָל  כְּבָר  הַכָּל  עָבָר.

הַיוֹם  אֲנִי  אֶתְמולֵיךָ,

וַאֲנִי  עוֹד מְקַוָה.

לוּ  נַתָן  לִי  אֶלֹהִים  אֶת

חֲלומִי  בְמַתָנָה,

בִּי  הַיִיתָ  מְאוֹהַב  כְּמוֹ

לִפְנֵי  עֶשְרִים  שַנָה.

אֵיך  פּוֹגָעָת  וּפוֹצָעָת

אֲהַבָה  שֶנֶעֶלְמָה.

זוֹהִי  פְּרִידָה  שֶקוֹרָעַת     

אֶת  הַלֵב  וְהַנְשַמָה.

 

   השיר הקובני הפשוט והנאיבי הזה, המרעיד לב, נכתב ב-1935 בידי המשוררת גִיָרְמִינָה אראמְבּוּרוּ. הלחינה ושרה אותו מָרִיָה תֶרֶסָה וֶרָה. הצמד ורה-אראמבורו היה אחראי ללהיטים קובניים גדולים, אבל "עשרים שנה" הוא שקיבע אותן בזיכרון העם הקובני. מריה תרסה ורה נחשבת לאחד מנכסי צאן פלטינה של הזמר הקובני.

רוחלה אהובתי ואני התוודענו לשיר כאשר פגשנו אותו בסרט "בוּאֵנָה וִיסְטָה סוֹשָאל קְלַאבּ".  שם שרה אותו אוֹמארָה פורטוּאוֹנְדוֹ ומלווה אותה קוֹמְפֶּאי "סֶגוּנְדוֹ". אומארה וקומפאי היו כבר אז  -  לפני עשרים וארבע שנים  -   זקנים. הוא היה  בסוף העשור התשיעי לחייו ואב לתינוק בן ארבע, והיא היתה צעירה מעט ממנו. קומפָּאי כבר איננו איתנו. 'שם משפחתו' של קומפָּאי ("סגונדו"=שני) ניתן לו על שום שתמיד היה שר את הקול השני, בבאס המתוק שלו. גם שמו הפרטי הוא כינוי: "קומפאי" = שיבוש של המילה האנגלית "אקומפיין"=ללוות, כלומר לנגן בגיטארה ולשיר קול שני.

    רוחלה היפה ואני היינו מתיישבים חבוקים על הספה מול הטלוויזיה (סוני, 35 ק"ג, מפלצת אימתנית, אמיתית), מפעילים את נגן קאסטות הוידיאו ונוסעים לקובה, ואז עוצרים את הקאסטה ומאזינים בשנית ובשלישית לאומארה וקומפאי, והם ממיסים לנו את הלב עם "עשרים שנה" המרכך הזה. ואז עשיתי מה שאני עושה פעמים רבות כאשר שיר לועזי מקרב דמעות לזוויות עיניי: אני מתרגם אותו.

תרגמתי, הקלטנו ב-ווקמן: רוחלה שרה, אני ניגנתי.

   קלטת האודיו הקטנה נעלמה. שכחתי על קיומה, עד שנזכרתי שנית בקיומה, ורוחלה כבר איננה עימנו. גם הקלטת. אולי לעס אותה ג'וק רגשני, וייתכן כי עכבר סנטימנטאלי כירסם את הסרט המגנטי. Quien sabe?? מי יודע?

לפני שבוע הקלטתי את עצמי ואת הגיטארה. אני מזייף מעט ואני חובט בגיטארה, ואני אומארה וקומפאיי ורוחלה.

האזינו להקלטה היסטורית: ביצוע עברי ראשון של אחד השירים הקובנים הגדולים של המאה העשרים. הנה ההקלטה, Take one  

 ואם תאתרו בשיר את התיבות הראשונות של "הפרוטה והירח", אתם צודקים. איך זה קרה? שאלו את חיים פיינר/חפר.

                           הקשששיבו.  שששש!  

וכעת תוכלו להאזין גם לאומארה פורטואונדו ולקומפיי סגונדו שרים את "ויינטה אניוס" בשפתו המקורית. (ההקלטות אינן מתוך הסרט, אבל הקסם שהן מהלכות עלי הוא זהה).

לכו לביקור באחת מהכתובות הבאות בארצות יו-טיוב:

https://www.youtube.com/watch?v=VRlxgW5yzVU

וגם:

https://www.youtube.com/watch?v=aC0NJVm4SLk

תוכלו גם להקיש, פשוט:

Compay Segundo y omara portuonda veinte anios

                         הקשששיבו. שששש!

להשמעת השיר, לחצו על listen in browser