27 דצמבר 2018



WIR HABEN ORDENUNG  
אצלנו יש סדר

ב"זה לא ככה" של השבוע שעבר הופיע סיפור מטורף לכאורה על מדינת ישראל, אתחלתא דגאולה  - ראשית הגאולה – אשר מקיימת את המצוה שללא מילויה אין לבנות את המקדש השלישי. המצוה היא, כמובן, השמדת העמלקים כולם, עד האחרון שבהם. כן, העם שהיה כבשה בין זאבים איננו כזה יותר. השסע ברגלו הופך לשלוש אצבעות ולהן טפרים עזים. הכבשה הופכת לזאב בין זאבים. והעמלקים יושמדו, עד האחרון שבהם. השמדתם הקנאית והקפדנית היא – כך אומרים  רבים ורעים  -  אחת משלוש מטרות העל של היישות הכבשתית, מדינת היהודים.
   אבל על כך, ככתוב לעיל, ייבבתי בשבוע שעבר. היום יופנה וקטור היבבות אל יעד אחר של חזון ההשמדה הנחלם בקרב רבים ורעים  בקרב הציבור הדתי הימני הקיצוני. החזון הוא הישמדות עצמית: השמדתם הגורפת של יהודים בידי יהודים. ניקוי, ניתוח והשלכת הפסולת היהודית הרחק מגוף האומה, אל מעבר להרי החושך, חוּצָה ממישורי החיים.
  חנן פורת, שהיה מתון יחסית בשורות הקיצונים והקצף לא ביעבע על שפתיו, כתב מעט אחרי ההינתקות מעזה וצפון השומרון כי בציבור הדתי לאומי נעשה רוֹוֵחַ הדיבור על חורבנה של ישראל הנוכחית כפיתרון הכרחי, נחשק כמעט. פורת ביקש לעצור את הלך הרוח החסלני הזה, אלא שהוא דיבר רק על חיסול המערכת החברתית והשלטונית של מדינת היהודים הפגומה בדתיותה. הוא לא מחה על דיבורי השמדה של החילונים, כי רוחות נתעבות כאלה היו מנשבות אז  -  בדרך כלל  -  רק במרתפים ובמערות. אור השמש הפחיד את מרבית הכותבים ואומרים כדברים האלה.
   אלא שכבר אז, בשנותיו הראשונות של המילניום השלישי, היו שכיחכחו והשתעלו וליחשו בשורות גורפות יותר אל מקלדותיהם ואל כפות ידיהם המכסות על פיהם. הם  רמזו על השמדה המונית של יהודים סוררים, חילוניים.
   אחד מראשי הציבור המתנחלי, רב ואב בישראל, כתב אז כי יהודי ישראלי שלא יהיה מוכן לקליטת האור האלוהי, שמוד יישמד. בידי האל או שליחיו.
פרופסור אחד כתב כדברים האלה בלשון שהיא שורת רמזים. היו אלה רמזים דקים כרגלו של פיל, כאלה שבאזני כל המצוי בהתנסחות הדתית המסורתית אין הם רמזים כלל ועיקר. הם אמירה מפורשת, חד משמעית: להרוג את המורדים בדבר התורה והאל! 
על 'שלום עכשיו', למשל, כתב הפרופסור כי "דינם כדין הבוגדים, המוסרות, המינים והמלשינים". והוא ידע, הפרופסור, כי קוראיו חובשי הכיפה יודעים כי את הנביילס האלה יש להרוג. "מצוה להורגם" אומר הרמב"ם, והמצוה היא אישית. מופרטת. הפרופסור משגר גם אמירות חד משמעיות – שחד משמעיותן ידוע ומובן-מאליו לכל הבקיא במורשת הקנאות הדתית של עמנו -  בדבר המעשה שיש לעשות במשתתפי מצעד הגאווה ההומו-לסבי בירושלים. יש לעשות בהם, כתב הפרופסור, כמעשה שעשה פנחס נכדו של אהרון הכהן, בזמרי בן סלוא השמעוני, ובשכובתו כזבי, הנסיכה המדיינית. השניים שופדו בחניתו של פנחס, אל האדמה שעליה שכבו, בעודם בסערת הזיווג הטמא "לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל". פנחס הפך כך למופת של קנאות מכונפת. יאללה, חבר'ה, קומו והיו פנחסים!
יהיה פנקס-הטומאות פתוח, והחנית רושמת אל האדמה.
הרב זאב ליחושך כתב כבר במעמקי העשור הקודם כי "יש לבער" את המתייוונים אשר נגדם ונגד אדוניהם היוונים יצאו מתתיהו ובניו. הוא מדבר על החשמונאים, אבל את חובת הביעור כותב הוא בלשון הווה: "יש לבער".  תקלת ניסוח פרוידיאנית?  - נראה שהנחה מקלה זו איננה תקפה כאן, כיון שהרב ליחושך הצהיר בכרוז שחולק בבתי הכנסת כי בזמננו שווה שרק ציבור קטן ישרוד את מהלך הייסורים והגאולה. וכל זאת, כדי שהמיעוט הקטן שיישאר יהיה טהור ויזכה לגאולה השלמה. אין הרב מפרט את אופן היספותו של רוב העם. האם יד האל תאחז בחרב, או ידם של גויים או שמא ידם של צאצאי המכבים אשר כאבותיהם הקדומים יבערו את המתייוונים בני ימינו?
כך או כך, הרב רואה בכך מהלך אפוקליפטי חובי, גאולה באמצעות השמדת יהודים בהקף ג'נוסיידאלי. כל אלה היו, כבר בעשור הקודם, דיבורים מפורשים באזני הקורא הדתי. ואילו לנו, החילונים והמסורתיים-לייט, הם כקריאת אברא קדברא.
אלא שעתה, כחמש עשרה שנים אחר שנכתבו הדברים האלה, ואחרים, מפי רבים ורעים, זה שנים אחדות הולכת ונשמעת הקריאה המפורשת. היא נאמרת בשפת ימינו   -  ללא הצפנה מעיניהם ומאוזניהם של חילונים ומסורתיים לייט -  והיא קריאה לחיסול הזדים החילונים בהקפים  -  כבר אמרנו  -  ג'נוסיידאליים.
רב אחד, ממקימיו ומראשיו של גוף קיקיוני-לכאורה, אסופה מבדחת-לכאורה של רבנים תמהונים-לכאורה, כותב על האפשרות של חיסול החילונים לאחר שתתייתר חיונתם לאתחלתה דגאולה, כאשר יושלם תפקידם הצבאי. כעת הם נחוצים  -  מביא הרב מדבריו של רב אחר  -   אך לאחר שלא נידרש עוד לכישורי הלחימה שלהם ומספרם בעם יקטן, -  יאללה!  קאפוט! 
  לפי שעה, נראה, שיקולים של כדאיות לאומית מכופפים את ההכרח האקזיצטנציאליסטי בחיסול המוני היהודים שאינם שומרי מצוות, אלה שעצם קיומם הוא יריקה בפניו של הכל-יכול.
לאחרונה התייצב רב מכובד למדי בישיבה מכובדת מאוד, יצרנית של קצינים בכירים בצה"ל, ודיבר על שיש לעשות בחילונים. מי שאינו שומר מצוות  -  אמר הרב בשיעור המשודר  -  הוא חלק מציבור של  בוגדים. בוגדים בייעודו של עמנו, ואף באנושות כולה. שהרי בני העם הנבחר הם, ובגידתם במצוות השם היא בגידה באנושות כולה, זו שיהבה מושלך על היות היהודים מקיימים את מצוות התורה.  בוגדים הם בה כאשר בוגדים הם בשליחותם האלוהית. אל הבוגדים אלה, אומר הרב המחנך, יש להפנות את הסנקציה האולטימטיבית, שהיא מנת חלקו של כל בוגד בכל לאום ומדינה. כלומר, במילותיו שלו: כדור בראש. הבשורה על פי הרב הוקלטה בשיעור חי שהועלה לאתר הישיבה. ייתכן שעדיין ניתן לצפות בהטפה הזו להחלת הסנקציה האולטימטיבית על עשרות רבות של אחוזים מתושביה היהודיים של ישראל. 
אמת, הרב איננו קיצוני ואיננו תומך בהפרטה של ביצוע הג'נוסייד הזה. הוא  מסייג את גזר הדין הגורף דלעיל, בקובעו כי רק הממשלה, המדינה לבדה, היא הרשאית להוציאה לפועל.
כלומר, הריגתם, חיסולם  -  פרניכטונג  -  של כמה מיליוני יהודים בישראל איננו עניין לקנאים פנחסאים חמושים בחנית, מושחזת ככל שתהיה. זהו ג'וב של המדינה.
שנאמר:
Bei uns  -  was denkst du dich, ein Stuck Weltlich Verrater –  es gibt Ordnung!  Vernichtun ist nur von dem Staat gemacht!  ha?!!!"                                                                                             
דהיינו:
"אצלנו, - מה אתה חושב לך, יא חתיכת חילוני בוגד – יש סדר! השמדה רק בידי המדינה.הא?"


21 דצמבר 2018


עמלק. שי"ת.

העשן היתמר בחלל החדר, אבל סיגריות לא היו בפיות הקצינים. שניים מהם היו מזוקנים וכולם התפללו כשהם מנסים לשוות התכוונות מלאה לטקסט הממולמל. לאחר שסיימו אמר אביאל, תא"ל, מפקד הגזרה הצפונית של המבצע: "חבר'ה, אפשר לעשן, אבל מספיק מִשחקים". 
הקמב"ץ נריה, סא"ל, ציחקק: "המפקד, את זה  גם אמרת אתמול. אבל אתה יודע שקשה למצוא אותם". תא"ל אביאל נישף פפפפפ של מבוכה שקורֶט תיסכול בזוק עליה ואמר לקצין המודיעין, אל"מ ידעיה שהכל כינוהו יֶדָע: "נו, ידע, מה אתה יודע? הא?"  
אביאל טפח חיבה על כתפו השמאלית של ידעיה, והקמ"ן פיהק, הרצין ואמר: "תשמע, המפקד. ראשית, הבדיחה עם 'ידע, מה אתה יודע', זה כבר שחוּק. ושנית, העניין הזה זה  לא פשוט.  אתה יודע, כשמדובר בעמלקים שעוד נשארו, זה באמת לא פשוט. כל המידעים, וזה, מצביעים על זה שנותרו רק עוד משפחה אחת. איזה עשרה  נפשות או משהו כזה. הם מתחבאים באיזה מערה, בהרים ליד דמשק. אבל קשה להגיע לשם בלי מסוקים והמסוקים עכשיו עסוקים באיסוף השי"ת, השבויות יפות תואר".
"מהשי"ת האלה יש לנו כאן מספיק, לא?"  ציחקק תא"ל אביאל והארבעה גיחכו הסכמה רפה. אל"מ הושע, קצין הדת של המרחב הצפוני של מבצע "מחה תמחה", הרצין: "רגע, מאיפה יש שבויות יפות תואר כאן? אתם יודעים שהעמלקיות אסורות בהנאה. גם בעת מלחמה. עמלקים, אחת דינם ועמלקיות אחד דינן. גם הרמב"ם וגם הרב הגדול וגם המנהיג אמרו: למחות!".  נריה הקמב"ץ אמר: "לא, הם צ'רקסיות. הבעלים שלהם היו בצבא של המלך הקירקס ההוא, וחיסלנו אותם על תקן של לוחמים, שזה לא חלק מ'מחה תמחה'. הם לא עמלקים. נכון, הושע?"
קצין הדת הינהן "אָ - - הָה".
דממה קצרת-טווח כבשה את החדר הגדול, שמרצפותיו צבעוניות ותמונה ענקית של המלך הקטול ואשתו, כעת שבויה יפת תואר,  מחַבֶּרת ביוהרה את אריחי הריצפה עם מרקם הגבס המוזהב שהתיקרה משופעת בו.
"תגיד, ידעיה, מה כתוב שם, בכתב הקופים שלהם, בזהב המצחיק על התקרה?" שאל תא"ל אביאל. הקמ"ן אמר "ואללה, לא שמתי לב שזה משהו כתוב. חכה רגע". הוא מיתח את ראשו לאחור והחל סורק את האותיות הזהובות המשתלבות ועורגות וחובקות זו את זו ואז אמר "רגע" ואז הוסיף "אתם תסלחו לי" ופרש על הרצפה את מעילו ועליו פרש את מלוא קומתו הקצרה מאוד והוסיף "ככה אני יכול לנסות לפענח בלי להרוס את הצוואר". אל"מ ידעיה עימץ עיניים, שפתיו ליחשו את שפיענח לאט, בעמל מרובה, ואנשי מטה מבצע "מחה תמחה" המתינו, משועממים, וקיוו שתא"ל אביאל ישים קץ לרגעים המשמימים.
הרגעים המשמימים תמו כאשר קם הקמ"ן, מזקיף את מלוא מאה וחמישים ושמונה הסנטימטרים של קומתו. לפתע הצדיע לתא"ל אביאל והתא"ל אמר לו "מה קרה לך, מה זה ההצדעה הזאתי?" והקמ"ן אמר "נו, קצת בידור. שטויות. אבל מה, מה שכתוב על התקרה, זה גם כן סתם שטויות. שטויות של עמלקים עובדי עבודה זרה. לא רוצה להגיד את זה. הקצין דת יכעס".
אל"מ הושע אכן זעף: "לא איכפת לי. מה שיהיה, צריך לפוצץ את זה כשהכל ייגמר", ואז נכנס לחדר ידעאל, סמל המודיעין. מגש נחושת ועליו ספלוני קפה היה בידיו ותא"ל אביהו גער בקמ"ן "רגע, ידעיה, מה, זה כשר העייסק הזה שהסמל שלך מביא לנו בספלים של עמלקים?". קצין הדת, אל"מ הושע, אמר "זה בסיידר, זה הבאתי אותם אתי מהבית". המפקד נטל ספלון ולגם באחת את המעט שבו ופקודיו עשו כמותו והוא אמר "איחחח, זה כבר לא חם. פאשלה שלך, סמל ידעיה" וטפח לסמל על שכמו.
אז אזר ידעאל עוז ושאל את אל"מ הושע: "המפקד, תגיד, אם קצין התעודד עם שי"ת, גם סמל יכול להתעודד איתה אחר כך?". הכל גיחכו וקצין הדת הרצין ואמר "זאת שאלה לעניין, בהחלט. אני חשבתי על זה עוד לפני שיצאנו ל'מחה תמחה'. הרב הגדול אמר לי שזה בסיידר גמור. בזמן מלחמה הכי חשוב זה לעודד את הלוחמים. לוחם יהודי שצריך להתעודד הוא לוחם יהודי שצריך להתעודד. קצין או סמל. ואפילו חפ"ש. וטוב שהדרג ב' אירגנו הרבה שבויות ששמעתי שהצ'רקסיות הם באמת יפות תואר. יאללה, ידעאל, לך תתעודד".
הסמל לחש "יש!!" ויצא את החדר הגדול והדממה שבה לשרור בין תמונת הזוג המלכותי לכורסאות שאדום וזהב משחקים בקטיפה העוטה אותן.
ואז צילצל הטלפון הקווי, הכתום, ותא"ל אביאל נזדקף, חרדה כבושה כובשת את תוויו: "זה הרמטכ"ל אני חושב".
הוא צדק. הרמטכ"ל אמר "שים על רמקול, שישמעו כולם. ועכשיו תשמעו כולם שם. היתה לי שיחה עם המנהיג. ציפורי גער בי ואמר לי להרים מהלך, 'מספיק עם הניוטרל הזה, אתה מבין?', ככה הוא אמר. והוא גם אמר שהרב הגדול כועס מאוד. והרב היה לידו ושמעתי אותו אומר למנהיג 'תן לי את הרמטכ"ל הזה' ואז הוא צעק עלי 'מה אתם חושבים לכם שמה? שבגלל כמה עמלקים מחורבנים אנחנו נחכה עם הבנייה? אתה יודע איזה מבצע זה? כבר הבאנו את כל הארזים מלבנון, והפועלים החארות האלה שלהם, שבדקנו שהם לא עמלקים ולא שבעת העממים, שאותם גמרנו וזהו, הפועלים האלה מחכים ואתה יודע מה זה להאכיל אותם, אתה יודע? והטרקטורים והשופלים שריכזנו, זה לא עולה הון תועפות? והארזים האלה שמתקלקלים בגשם כבר ארבעה חודשים ועכשיו הם נסדקים בשמש, והכל בגלל כמה עמלקים מחורבנים שאתם לא מצליחים לגמור אותם, משפחה עלובה אחת, אחרי שניקינו הכל מהים ועד הפרת? זה חילול השם זה, אני אומר לך. מספיק! אתה יודע שפסקתי שעד שלא נמחה את העמלקי האחרון, אי אפשר להתחיל עם המקדש. אתה יודע את זה טוב. טוב מאוד אתה יודע את זה, הא? נכון? אז אל תספר לי מעשיות'. כן, ככה הרב הגדול צעק עלי, וציפורי המנהיג שתק כמו דג, ורק אמר 'אתה רואה?'. ועכשיו, אני רוצה ביצוע! בַּמיידי!  פיניתי לסיום המבצע חמישה הליקופטרים ויש גם להביורים ואַל תספר לי מעשיות.". 
"כן המפקד, יבוצע. בַּמיידי", אמר תא"ל אביאל לרמטכ"ל הזועם בקצהו השני של הקו. קולו היה רפה וקומתו קרסה חרף נסיונותיו למתֵחַ עצמו. ואז פרצו הצעקות מפיו, אל הקמב"ץ: "יאללה, נריה, בַּמיידית, אתה שומע? תוך שעתיים אני רוצה דיווח שהחארות האחרונים האלה נמחו. יאללה! אני שומע את ההליקופטרים באים".
שתיקת מבוכה תפסה פיקוד על חלל החדר הגדול. המסוקים נשמעו נוחתים, פקודות נצרחו והם המריאו.
לאחר שעתיים וחמש דקות הם שבו ונחתו ודקותיים לאחר מכן טפח  סא"ל נריה על ידית הדלת, פתח אותה בסערה, והצדיע למפקדו. תא"ל אביאל האדים, ינק קצרות מהסיגריה, מעך אותה במאפרה וצעק: "עזוב שטויות והצדעות. אתה קמב"ץ, אתה, או מכונת הצדעה?! מספיק!!  תגיד ישר,  -  בוצע?!!".  הקמב"ץ נשאר מצדיע, זיקר חזה והכריז:"מבצע 'מחה תמחה' הושלם. כל המשפחה האחרונה הלכו פייפן, שם, במערה. זהו. שלוש מיליון ומאה חמישים אלף. ועוד עשר עכשיו. זהו. אין יותר עמלקים בין הפרת לנחל מצרים". תא"ל אביאל נתחייך, וליטף את כתפו של הקמב"ץ: "נו, נריה, תוריד כבר את היד. וכל הכבוד". ואז נכנס לחדר סמל ידעאל, מחוייך. הקמ"ן בישר לו כי המבצע הסתיים בהצלחה והוא הציע "שאני אביא קצת משקה או שבויות, או גם זה וגם זה?". מבט מצמית של הושע קצין הדת השתיקו והסיר את הצהלה מפניו.
אל"מ הושע אמר: "תשמע, המפקד, אתמול שאלתי את האלוף קרימין, הרבצ"ר, למה בעצם ברא אלוקים את העמלקים אם חובה עלינו להשמיד אותם. הוא ענה לי ככה: 'אלוקים ברא אותם כדי שנמחה אותם. נשמיד אותם וזהו. זה כל כך פשוט, אז למה אתה שואל?'  אני חושב שהוא צודק.  יאללה, עכשיו נלך להתעודד קצת עם השבויות. לא?"

08 דצמבר 2018



יְרוּשָלַיִם
פייק אוֹלְדְס: שם שהוא פדיחה לשונית יזומה.

שיבושי שמותיהם של מקומות הם נוהל רווח כשהם עוברים משפה לשפה. זהו  חלק בלתי נפרד מחיכוכי תרבויות ושפות. נציין כאן רק דוגמאות ספורות, ורק כאלה הלקוחות  מתולדות המפגש בין הספרדית לערבית.
   שם העיר והמדינה אלג'יר, למשל, הוא שיבוש של אלגָ'זָאאִיר (האיים), שהוא שמה הערבי של העיר. שמה בא לה בשל האיים, המתנמנמים בים מולה. אותה אלג'זאאיר שובשה בספרדית שיבוש נמרץ יותר, והפכה ל - ארחֶליה.
   הספרדים שיבשו שמות אתרים רבים ברחבי האי האיברי. לא מתוך איבה לכובשיהם הערבים, אלא כיון שכל עם  -  בפרט בתקופת הנפוֹצוּת המוגבלת של הקריאה והכתיבה  -  היה משבש שמות שאינם בשפתו. הנה דוגמאותיים לשיבושים ספרדיים של שמות ערביים.
   הנהר גוואדאלקביר באנדלוסיה, הוא שיבוש שמו הערבי של הנהר: אלוואדי אלכביר, הנהר הגדול. (ואדי בערבית פירושו גם נהר, או עמק של נהר. כך קרוי נהר הנילוס וואדי אלניל). ומאיין הגימל בראש המילה? זו דרכה של הספרדית כאשר היא נתקלת ב-w בראש מילה. ראו מה מר גורלו של ווילהלם טל: הוא הפך לגיירמו טל, וג'ורג' וואשינגטון הפך לחורחה גוואשינטון. נו, צרות של סלבס.
   אך נחזור לשיבושי שמותיהם של אתרים, ונספר באתר ידוע הקרוי כיום אלהמברה. אלהמברה היה מתחם מימשל ומבצר ערבי ששמו בערבית היה אלקלעה אלחמרא, הארמון/מצודה האדומה. השם בן שתי המלים קוצר בפי דוברי הערבית לאלחמרא, האדומה. למה אלחמרא, שפירושו "האדומה"? כי עניין לנו כאן במבנה אדיר, הבנוי אבן וורודה-אדומה. הספרדים מתקשים בחיבור מ"ם אל רי"ש, והופכים את שתי האותיות לסנדוויץ' שבאמצעו הם תוחבים בי"ת. וכך הפכה אלחמרא ל-אלהמברא. הקשיבו ליוצאי ארגנטינה בישראל, כיצד הם מתמודדים עם מילה כמו "המְרָאה". ייצא להם משהו כמו המְבֱּרָאָה. נחמד.
   ישנה גם ארץ ערבית הקרויה מרוקו.   הא? כן.   אבל זהו שיבוש קשה של שמו הערבי של האזור: אלמע'רב, המערב. זהו הכינוי של כל חלקה המערבי של האימפריה המוסלמית האדירה, זו שהשתרעה כבר במאה השמינית מטשקנט ועד האוקיאנוס האטלנטי. אלמע'רב (המערב) הוא כל מה שמשתרע מערבית למצרים. אלמע'רב הפך לשמה של המדינה הידועה לנו כמרוקו. מרוקו הוא שיבוש אירופי מטופש של אלמע'רב. נו, שוין.
 
ועתה, אל שיבוש שאיננו תולדת קשיי מבטא או בורות של איכרים, אלא הוא זיוף מקודש. אני מתכוון לשם בירתנו, עיר הנצח, ירושלים.
השם "יְרוּשָלַיִם" הוא שיבוש, זיוף יזום, שסיבותיו אידיאולוגיות, דתיות. כידוע לכל, שמה של  עיר דוד, לפני היותה כזו, היה יְרוּשָלֵם. משמעותו של ירושלֵם היא "זה העובד את (האל) שלם". ראו את "ירו" גם בשמו של השופט הג'דע, גדעון: ירובעל. ירובעל היה מי שבחצר אביו היה מזבח לבעל. עורכי תנ"ך מאוחרים בושו בשם התועבה המפורש, בעל, המופיע בשמו של הכמעט-מלך הראשון שלנו, ועל כן העדיפו את כינויו בפי העם  - גדעון – שפירושו קרוב מן הסתם לתואר הערבי ג'דע (גיבור רב תושיה). זאת ועוד זאת: פעם תנ"כית אחת אף הוסב שמו הראשון של גדעון, ירובעל, והפך לירובּוֹשֶת, דהיינו: יְרוּאִיכְסָה. 
נו, ואם שמו של ירובעל, שהיה רק שופט, אולי כמעט מלך, מעורר אי-נחת וכחכוחים אל כף יד מאוגרפת, הרי קל וחומר כאשר בשמה של בירת הנצח משוש כל תבל יפה נוף ציון עסקו אבותינו. השם הזה, ירושלם, מעורר כחכוחים רמים, בדרכם לשיעול כרוני. השיעול הזה הוא, הרשו לי לקבוע, אחת הסיבות לריבוי שמותיה של העיר, שריבּוּיָם הוא  - בין השאר -  שַֹלְמָת-כיסוי על הבושה אשר בשמה של העיר: יְרוּשָלֵם, עירו של האליל שָלֵם. 
ניתן להניח כי כאשר שלטו היוונים והרומאים בארץ הקודש, עדיין היה  יְרוּשָלֵם שם העיר, וככזה הוא נקלט ביוונית ובלאטינית ומהן עבר לכל שפות העולם. ייתכן, עם זאת, שהגייתו הנכונה של שם העיר, ירושלֵם הועתקה לכל שפות העולם כיון שכך הוא הופיע בטקסט התנכ"י המקודש, עד המאה השישית או השביעית לספירה, ללא הזיוף הכתוב המגוחך שהוסף לו אז. ייתכן (מי יידע?) שהתוספת  ַיִם המשַבֵּשת את שמה של עירו של שלם, כבר היתה מבוטאת בפי החכמים ואולי אף בפי העם גם בימי החשמונאים, והכהנים במקדש הורדוס כבר אמרו יְרוּשָלַיִם. אולי. אין לדעת אל נכון, כי עדיין לא הומצא אז הניקוד, המסייע בקריאה מדוייקת של העיצורים ואותיות התנועה (יוד, אלף, וו, הא).
 כאשר הומצא הניקוד הטברני (הטברייני, הארץ ישראלי), לפני כ-1400 שנה, היה נהגה שמה של העיר - המוקדש לאליל ושמו שלם -  באופן שמסתיר את משמעותו האלילית: yerushalayim
הטריק היה פשוט: יו"ד נתחבה בין העיצור האחרון לזה שלפניו,  וכך הפך האליל שלם למילת ג'יבריש נהגית, בלתי קיימת: שָלָיִם. אלא שבטקסט המקודש של התנ"ך לא ניתן היה לפגוע; לא להוריד אות ולא להוסיף אות. כך נוצר  -   הרשו לי לשער  -  יצור כלאיים הנכתב יְרוּשָלַםִ ונהגה יְרוּשָלַַיִם. רק ארבע פעמים, לאורך התנ"ך כולו, הסתננה היו"ד הנהגית -  אולי כבר יותר מאלפיים שנה – לשמה הנכתב של העיר. בכל שאר שבע מאות (ויותר) היקרויות השם בטקסט המקודש, הוא כתוב: ירוּשָלַםִ, שאם נעתיקו ישירות לכתיב לאטיני,נכתוב: yerushalami.  דומני שאיננו שמים לבנו לכך, כי התרגלנו לקרוא בתנ"ך את המילה המשונה הזו, יְרוּשָלַםִ, כאילו היא "יְרוּשָלַיִם". 

   מה פה קורה פה? האם יסכימו אתי הקוראים כי זהו ניסיון שקוף, מגושם וחסר חן? סימן התנועה חיריק מתחת ל-מם סופית? אין חיה עברית כזו. זהו ניקוד ג'יברישי, בלתי אפשרי, חורג מכל תקן מחייב. אבל כך קבעו הטבריינים לפני אלף וארבע מאות שנה, ולא כמחווה מקדים לשלישיית הגששים המתיימרים להיות טבריינים בורים.  
  הכתיב המגוחך  יְרוּשָלַםִ  ( קיראו,כאמור: yerushalami ) הוא, איפוא שיבוש מכוון, יזום, שתכליתו אחת: הצפנת שמה האלילי של עיר הקודש, מבלי לפגוע בְּרצף האותיות המקודש שבו היא כתובה בטקסט המקודש מכל, התנ"ך. קרעכץ טברייני קטן סידר את הבעייה, והפך את ירושלֵם לירושלַיִם, מבלי לפגוע אף באות מקודשת אחת.
   ובא לציון, -  היא yerushalami  - גואל.

30 נובמבר 2018


עונת העגורים

יותר מחמישים אלף עגורים צורחים בימים אלה בעמק החולה. הם מסתובבים בעיקר בסביבת חדר האוכל שלהם, הוא חלקת השדה שממערב לאגמון, אך בכל רחבי הגליל המזרחי נשמעות קריאותיהם.
זאת ועוד זאת:  לפני כשבוע נפטר אמנון ברנזון, זמר ומפיק מופעי זמר, שאת עיקר פרסומו הווקאלי העניק לו השיר "עגורים". ראו להלן.
לפני יותר מעשרים שנה תרגמתי מהשפה הרוסית כמה שירי עגורים. העגור מסמל ברוסיה את הכמיהה לחופש ולחום אשר אינם מצויים בשפע ברוסיה של מאות השנים האחרונות. הופעת העגורים באביב מעלה ברוסיה ובשכנותיה הסלאוויות תחושה של אביב, חופש, התרוממות רוח ושאר יצרני-שמחה שאינם נוזליים, אלו שארצות אלה אינן משופעות בהם זה עידן ועידנים. עזיבת העגורים מסמלת את שיבת מחוזות הערבה האדירים אל הקדרות, השיעבוד, הבוץ, השמיים מכוסי העננים והרוחות המקפיאות.
נאחל למישורי הערבה הסלאווית עגוריזציה אביבית של הווייתם, ונודה להם על כל שהעניקו לנו: טולסטוי, צ'ייקובסקי, פוגאצ'ובה, נשק בתש"ח, כמעט מיליון עולים לפני כמעט שלושים שנה, יותר מחמישים אלף עגורים לחורפינו שלנו והרבה מאוד שירים יפים, רחבי לחן ולב.    כן, רבותי, מבטיחים אנו למחול למישורי הערבה האלה את חימושן של שכנותינו, אלה שלא תמיד אינן נושכות את עצמן בפראות ולא תמיד  משפיעות אהבה עגורית על שכנתן שאיננה מוסלמית כמותן.
הנה כמה מלים על שלושה שירים רוסיים: שניים מהם, עניינם הוא עגורים. השלישי נכתב על משהו אחר לחלוטין, ועבר עיגור-כהלכה בעטו של פזמונאי ישראלי מוכשר, פזמונאי שעלה בידו לחוש  - מבלי לדעת רוסית - את משמעותו של העגור בנבכי נפש הסלאווית.

---------------------------------------------------------------------

"עגורים" [1]: "עגורים לבנים"
מילות השיר "עגורים לבנים" נכתבו (1965) בשפה האוארית, שפה מרכז אסיאתית, בידי רסול גזמטוב. הן תורגמו בידי נאום (נחום) גרבניוב, בן עמנו. הלחן הוא משל יאן פרנקל, אף הוא בן לאותו עם. את "עגורי לבנים" שר לראשונה (1968) יאן ברנס ((Bernes, יהודי אף הוא. מאז, "עגורים לבנים" כמוהו כ"שיר הרעות" של הרוסים. את התרגום שלהלן כתבתי לפני יותר מעשרים שנה, בעקבות צפייה והאזנה לו בטלוויזיה, בקונצרט חגיגי לרגל חמישים שנה לניצחון על הנאצים. לפני ארבע שנים שר והקליט את התרגום הזה ידידי ישראל (איזי) הוד, פרופסור-ביולוג-רופא וזמר מעולה בן שמונים ואחת וחצי כיום. השיר בביצועו הפך לפס הקול של סרטון זיכרון לנופלי קיבוץ איילת השחר במלחמות ישראל. את שם השיר שיניתי ל"עגורים".

עגורים
מלים(ב-אוארית):גזמטוב. תרגום לרוסית:גרבניוב. לחן: פרנקל. תרגום: חרמוני.
                                                                               
החיילים ההם, כך נדמה לי,
אשר משדה הקרב אינם חוזרים
לא נטמנו אֵי-שם, בשדות השלף
אלא היו ללהק עגורים.
מאז, הרחק בזמן ועד עתה 
עפים הם וקוראים הם ממָרום
ואנו במבט עצוב נישא
עינינו מעלָה-מעלָה, ונידום

חולף מעל טוּר עגורים, יָגֵעַ,
בערפל עף, עִם סוף היום.
ושם, בַּטוּר, פתאום אני יודע,
מקום גם לי יש, עת לבי יידום.
יבוא היום, אפרושֹ כנף צחורה 
אשוט בשמי הערב שקדרו.
ואז, בְּקול עָגוּר, מעל אקרא 
לכל אשר למטה נשארו.

החיילים ההם, כך נדמה לי,
אשר משדה הקרב אינם חוזרים,
לא נטמנו אֵי-שם בשדות השלף
אלא היו ללהק עגורים.

"עגורים" [2]:
שיר עגורים אחר אשר תפס את אוזני ולבי מהאזנה ראשונה לו, הוא השיר "עגורים" בפי נאדייז'דה באבקינה. באבקינה היא זמרת רוסיה בת זמננו, אשר קולה נמוך והוא ומרעיד גם לבבות ערלים, בין שהם של יהודים או של ערלים. דבר אין ל"עגורים" הזה  - אשר מילותיו נכתבו במאה ה-19 - ולמלחמותיה של רוסיה. עם זאת, הוא מעיד על עצב הלב הרוסי שהוא רחב כמעט כערבותיה של רוסיה. שלא נדע. אבל איזו מוסיקה נפלאה מפיק העצב הזה. הלוואי עלינו. לא עלה בידי לאתר את שם מלחין השיר הנפלא הזה.
                          
עֲגוּרִים
מלים: ז'מצ'וז'ניק (1871).    לחן: ???   ///  תרגום: חרמוני

                           עֲנָנִים  אֲפוֹרִים.  עַרָפֶל-סתָיו  זוֹחֵל  לוֹ,
    וּקריאָת-עֲגוּרִים  מהַאופֶק  קרֵבָה.
    וְהלֵב  אלֵיהֵם  מִתרומֵם  ועוֹלֶה  לוֹ           
    מֵאַרצִי  הַקַרָה, מֵעֵירוֹם-עֲרַבָה.       
    כּבָר  קָרוֹב  מעוּפָם, קריאַתָם  כֹּה  חֲדָה  הִיא.
    כּמוֹ  בְּשוֹרָה  בִּכנַפָם, כּמוֹ  אֵלָי  הֵם  קוֹרְאִים.
    מֵהֵיכָן  עֲגוּרים  נְשָאוּכֶם  כּנַפָיִים,
    וּלְאָן  מֵעוּפְכֶם? לֹא  אֵדָע, עֲגוּרִים.     
    הַתֵדעוּ אֶת  הַאָרץ  בָּה  שֶמֶש  דוֹעֵכֶת,
    אֶת  עַרבוֹת-הַקָרָה  סחוּפוֹת  הַיְסוּרִים,
    אֶת  עֵירוֹם-הַיעָרות, שָם  הרוּחַ  חוֹתֵכֶת  -  
    זֹאת  אַרצִי  הַקָרָה, זֹאת  אַרצִי, עֲגוּרִים.
    דִמדוּמִים, וסַגרִיר,  וְהַעֶצֶב  תוֹפֵחַ.
    אֲדַמָה  עֲגוּמָה  וּבָנֵיהַ  קוֹדרִים.
    וְכוֹאֵב  בַּנְשָמָה  וְהַלֵב  מִתיַפֵּחַ.
    אוֹי, חִידלוּ-נָא  לָשוּט  מֵעַלָי, עֲגוּרִים.


"ידיד יקר": לא עגורים [1]
"ידיד יקר" (ברוסית: "טבאריש מוי"=ידידי) הוא שיר רוסי רגשני. תרגמתי אותו לפני יותר מעשרים שנה. ב"ידיד יקר" מספר ותיק מלחמה לחברו המרוחק ממנו, עד כמה יקרה לו ידידותם אשר חושלה באש ושלגים ודם, בעת "המלחמה הפאטריוטית הגדולה", כינויה הרוסי של מלחמת הסווייטים בגרמניה הנאצית.         דבר וחצי דבר אין לטקסט הרוסי של השיר ולעגורים. אלא שדן אלמגור, מי שתירגם, וכתב טקסטים שאינם תרגום למופע-השירים "השטן ואשת האיכר", בחר לספר בשיר על העגורים. עגוריו של אלמגור הופכים לעגורים ציוניים בשורותיו האחרונות של השיר. מי ששר את השיר היה מפיק המופע, אמנון ברנזון, בן קיבוץ כפר גלעדי. לפני ימים אחדים אלה נפטר אמנון. את "ידיד יקר", שהוא במקורו הרוסי שיר של אחוות וטראנים, והפך בישראל לשיר עגורים, אפשר לתאר כשיר המזוהה מכולם עם אמנון ברנזון. הנה המלים המקוריות:
יָדִיד  יַקָר
לחן: קולמנובסקי.  מלים: דולמטובסקי./// תרגום: חרמוני

נִפְגַשְנו  בַּשְלָגִים  ובַבַּרָד,
יַחְדָיו  צַלָחְנו  מַיִם  וְגַם  אֵש.
יָדִיד  יַקָר, הַעוד  תִזְכּור?  הַיִינו  לֵב אֶחָד,
כָּל  קְרָב  יָדַעְנו  כִּי  עוד  נִיפַּגֵש.
אֵיך  הִשְתַנֵינו, זְמָן  חַלָף  וְגָז.
וְאִיש-וָאִיש  בִּשְבִיל  חַיָו  הַלָך.
יָדִיד  יַקָר, כְּבָר  לא  פְּגִישָה  כּוֹל  יוֹם, וּצְחוֹק כְּמוֹ  אָז,
וְרָק  מִבְרַק  'שַנָה  טוֹבָה'   אֶשְלַח.
אָך  יַד רֵעִי  בְּכַף  יָדִי  אֲחוּש.
כְּמוֹ  אֵין  שָנִים בֵּינֵינו, ומֶרְחַק.
יָדִיד  יַקָר, בְּיום  שֶל  חַג  או  בְּרִגְעֵי-יֵאוּש,
אֲתָה  אִתִי  תָמִיד, אֲנִי  אִתְךָ.
כָּך, אֶל  הזִכְרוֹנוֹת  הַלֵב  נֶחְפָּז,
כִּי  הֵם  הַאוֹר  כְּשֶקוֹדְרִים  יַמָי.
כּוֹסִית  אֶשְתֶה  כָּאן, לְחַיֵי  יָדִיד  יַקָר  מֵאָז,
וְגַם  אֲתָה, רֵעִי, שְתֵה  לְחַיָי!

22 נובמבר 2018


הבלוג הנוכחי איננו עוסק בעניינים של מעלה. אפילו לא בדמותה העצובה של ישראל, המתגבשת מול עינינו.
לפנינו סיפור נוסף מתוך "יעקב וקשקשנים אחרים", ספר המעייסעס של איילת השחר, אשר כולו סיפורים שאכן ארעו. ארעו ורובם קושקש וסופר בפי יענקלה המכונה יעקב שגב. אהוב לבבי. בחיי.
הסיפור איננו מרנין. שכמותו ארעו, אפשר להניח, פה ושם בארץ ישראל העובדת. עמוס עוז מספר על מעשה כזה ("מקום אחר, ע"ע 359-360), אף שללא הפירוט הגראפי המטריד שאני נוקט בו כאן.
אבל אני לא שם פעמיי לשוודיה. לא השנה.
הסיפור הוא מעשה מכוער, כואב, נוגע ללב. מרבית יודעיו כבר איננה עימנו. והנפשות הפועלות? כבר במילניום הקודם הן החלו לבלוס בשר לוויתן או להימצא בצידו האחר של היקום השמיימי.

מיניום

ארבעה חברי איילת השחר ירדו בבוקר אביבי אחד של שנת סוף שנות השלושים אל שטח העומד להינטע תפוחים. הגיעו לשדה העומד להפוך למטע וחנו ליד תעלה ארוכה שצינור חמישה צול מנמנם לידה. היו אלה שלושה מתעללים וקורבן אחד. לא הוא ולא הם ידעו כי כאלה יהיו הם טרם שתחלופנה שעתיים.
הארבעה הביאו עימם פחיות צבע אדום ומברשות. את המברשות טבלו בקופסאות הצבע האדום, "מיניוּם" היה שמו, ומרחו אותו על פני צינור המים החדש, טרם שהורד לתעלה וכוסה בעפר. ה"מיניוּם" נועד להגן על הצינור הטמון באדמה מפני חלודה.
"מינְיוּם", צבע נגד חלודה. אקדח אשר מופיע במערכה הראשונה.

צַבעוּ וצבעו ודיברו בענייני דיומא.
רעבו, והתיישבו לאכול, שכן אז לא היו עובדי השדה עולים לחדר-האוכל כאשר עבדו בשדה מרוחק מהמשק.
ודיברו בעניינים העומדים ברומו של עולם.
משרווחה נפשם ונתמלאה בטנם ושתו ורוו, החלו מדברים בעניינים שבתחתיתו של עולם,  כאלה המצויים מהחגורה ומטה.
סיפרו בנפלאות ביצועיהם המיטתיים עם נשותיהם או אהובותיהם המזדמנות, ואולי רק בפיהם הזדמנו, והפליגו בתיאורי איברים ותנוחות וקולות וגניחות ותזרימי מזומנים נוזליים.
ואז שאל יוסקה את וַלְטֶר,יקה שקט וצנוע, צנום ונמוך,שגוו כפוף מעט ואגנו נוטה לאחור, רווק שלא ידע אישה מעודו:"נו, ולטר, מה איתך? העייסק, שם למטה, הוא...  זה...  זה עובד?"
ולטר הסמיק, אחז מזלג בעסק רב וגרף את הגבינה שבצלחתו אל ערימת פלחי העגבניות,שְכֶנתה לַצלחת; אז קֵרָב את הצלחת אל פניו והסיע את התערובת הלבנה-אדומה אל פיו. הוא השתדל לא להבין למה מכוֵן יוסקה.
יוסקה לא הירפה: "מה, ולטר, אתה אין לך רצונות, אתה? אתה לא רוצה לבדוק אישה מבפנים?"
ולטר העמיק את חקירותיו במעמקי הצלחת. הוא הרחיקה  - דיסקת פח חבולה  -  מפיו. אז העביר בה בֶּצע לחם, ניגב את שרידי הגבינה המואדמים. פניו היו אף הם אדומים.
יוסקה אמר לשני הייקים,מקס ומוריץ, "נו,חברה, מה אתם אומרים? השמוק שלו כבר חלוד, לא? מה אתם אומרים, הא?"
מקס ומוריץ צחקו צחוק רועם, מגוייס, והנהנו בראשם.
הם חפצו להתחבב על הפולני גס-הרוח שהיה ותיק מהם בקיבוץ ובעל עמדה מכובדת של בעל-אגרוף ובעל לשון שאינה מושחזת אך היא אֲמונה על לעג וביזוי זולתו. השניים רצו לזכות בהערכתו של יוסקה ובאיזו טפיחת חיבה על כתפיהם.
"נו... טַי כְּבָ--ה, טַי", די כבר, די, "אולי מספיק,לא?"  פלט ולטר, גרוגרתו הבולטת זעה בחוסר מנוחה, מעלה-מטה, במורד הגרון שמחדלי סכין הגילוח הותירו עליו פקעיות של ניצני שיער.
"מספיק הוא אומר, הא?! הרי לך מספיק. הנה זֶץ בריא, הא?!" זעק יוסקה וטפח בכפו האדירה על גבו של ולטר. הזֶץ הַבָּריא הזניק את בלעו של ולטר מפיו.
 העיסה נחתה על פניו של יוסקה.
יוסקה האדים.
ולטר החוויר.
הוא ידע כי פנים אדומות אצל יוסקה הן מָבוא לצרות. ויוסקה אכן החל להרעים: "ככה? יורקים כאן? חתיכת יקה פוץ!!  והשמוק שלך, הוא יודע לירוק? קדחת הוא יורק!! בוא נראה אם הוא בכלל לא נחלד לגמרי. מתי הוא עשה משהו ולא פיפי, הא??! יאללה, חברה, ארבּעט! לעבודה".
יוסקה השכיב את ולטר על תלולית העפר שליד התעלה וקרא למקס ולמוריץ:"נו, וַייטר  חברה, קדימה, תתפסו את המכנסיים ותורידו לו. נראה מה הולך שָמה, או יותר נכון מה יושֵן שמה".
מקס ומוריץ ציחקקו במבוכה, ואז התגברו עליה.
בעוד יוסקה מניח את ברכיו על זרועותיו של ולטר, ומקס יושב על בטנו, משך מוריץ במכנסיו ובתחתוניו של ולטר והפשילם עד ברכיו.
יוסקה צהל:"נו,מה אנחנו רואים כאן,הא? זה שמוק זה? זה חתיכת ציפור. ציפור בקן בלי ביצים, זה מה  שזה". מקס ומוריץ צחקו ומוריץ אמר:"יוסקה, אוי-יוֹי-יוֹי,דוּ בּיסט אַ-חברהמָן! זַיי מיר גֶזוּנט!" יוסקה, אתה בחור לעניין, תהיה לי בריא.
יוסקה העפיל: "נו, חלודה יש? תבדקו חברה, תבדקו לו את הצינור".
השניים משמשו באברו של ולטר ומקס חש שהוא צריך גם כן להצטרף לחינגה:"לא, עוד אין. פרשסטייט דו, אתה מבין,יוסקה, הוא עוד צעיר השמעק'ל הזה".
ולטר ניסה להצטרף לצחוק אך החל חושש שמשהו רע יותר עומד לקרות כאן: "נו,יוסקה... חלוּטָה או לא חלוטה, סֶה מה שיש. הא? ועכשף מספיק, לא?"
השלושה געו צחוק ויוסקה הוסיף והמריא:"נו, כדי שלא יחליד, לא צריך לצבוע? הא?"
"נו,א-שאיילה, א-שאיילה", נו, מה השאלה, נבחו השניים צחוק גונח אידיש, שפָה שלא היתה כלל שפתם והם היו שואלים ממנה מילים וביטויים למען רַצות את יוסקה,השלייגר הוותיק. יוסקה לחש למקס:"נו... גיי, גיי, אוּן ברענג מיר א-ביסעלע מיניום", לך,לך, ותביא לי קצת מיניום. מקס התרומם מבטנו של ולטר, פסע חמש פסיעות ושב כשקופסת המיניום בידו האחת ומברשת שסיביה אדומים בידו השנייה. הוא הושיט אותה ליוסקה. 
ולטר לא הבין בדיוק מה מתבשל. הוא היה מפוחד,התקשה לנשום וניסה מדי פעם להשתחרר ממשקל השלושה היושבים עליו ומחזיקים בו. חריפוּת לא היתה מאפיין מובהק שלו, והתעללות משפילה נוסח זו הממתינה לו היתה זרה לחלוטין לעולמו הרהוי, האיטי, שהדמיון והתעוזה והתנופה אינם גודשים אותו.
יוסקה פקד על מקס:"שב לו על הידיים ותחזיק לו את הראש, במקומי". מקס עשה כדבריו, ואז התיישב יוסקה כבד-הגוף על בטנו של ולטר, נטל את המברשת,טבל אותה בצבע האדום וקֵרָב אותה לעבר האבר השמוט.
ולטר הבחין במברשת המאיימת על מבושיו והחל לזעוק: "מה סֶה?!... אתם משוקעים? מה סֶה צריך להיות? יוסקה, דו ביסט פרוקט? אתה משוקע? נו, מה סֶה?"
"שקט! שלא יחליד לך,הא? זה מיניום. שלא יחליד לך, שלא יחליד",לחש יוסקה ומקס ומוריץ החלו לשורר מנגינה שהמציאו במקום:"שלא יחליד לך שלא יחליד' שלא יחליד לך שלא יחליד". הם שיגרו את מבטיהם אל יוסקה, תרים אחר אות לשביעות רצון בפניו. 
ולטר ניסה להשתחרר מהכבלים האנושיים הכופתים אותו לעפר. לשווא. הוא החל לייבב הברות חסרות פשר, כשהמברשת שהחזיק יוסקה נעה לאיטה, מעלה-מטה לאורך האיבר שהיה משוך בידו השנייה. המברשת הקפידה לבצע גם שתי מריחות הקפיות סביב האיבר המבועת.
יוסקה הרחיק מעט את ראשו מהמבוש הצבוע, כדרך שהרחיק מיכאל אנג'לו את ראשו ממבושיו המפוסלים לתפארה של דויד המלך לאחר שסיים לעצבם.
"אוֹט אָזוֹי, זֶייר שֶיין, זייר גוּט", ככה, יפה מאוד, טוב מאוד -  אמר יוסקה וטפח לוַלטר על כתפו: "נו, אתה מסודר".
אז השתהה יוסקה מעט. הוא לא אמר דבר. לפתע נראתה עננה על פניו ואז זרק את המברשת לתעלה בכעס,והוסיף: "גֶניג. מספיק. חולירה".
הפרוייקט הסתיים.
השלושה קמו ושיחררו את קורבנם. 
מקס ומוריץ דממו ושאריות הצחוק גוועו על שפתיהם כאשר ראו את ולטר רועד, בוכה בלא קול, קם, מושך את מכנסיו ותחתוניו למקומם ועולה למשק בצעדים רפים, איטיים. השלושה שתקו רגעים אחדים.
יוסקה נחר ומשך ממעלה גרונו גוש כלשהו. הוא טיוֵחַ את פיסת הכיח הענקית, הצהובה, אל קופסת המיניום, והחטיא. כיון שהחטיא, לחש: "טפו! יופֹּטפוֹיוֹמאט!!"  ואז לחש:"חולירה".
ואז האדימו פניו ושתי דמעות ניגרו מעינו הימנית. הוא ניגב אותן בידו שהיתה מוכתמת במיניום. המיניום הכתים את מעלה הלחי.
מקס ומוריץ שתקו כל העת ואז נזף בהם יוסקה: "נו, אַרבֶּט, חברה, אַרבֶּט", עבודה, חברה, עבודה. "אין זמן לשטויות".