26 יולי 2018


אֶליק


רגע, עוד משהו:
שקיעה כפרית
כפר-עזה. 21.7.18. צילום: יוסף חרמוני


נפגשנו באקראי. זה היה בקפה "למה לא", שהוקם בצומת "הסוּף" כמענה עליז ל"חרקירי", הסושייה חמורת הסבר. אֶליק הגיע ולרגליו סנדלים תנ"כיים, לגופו גלימה לבנה וראשו חף משיער וכך גם לחייו. הוא שאל אם אפשר להצטרף לשולחני ומשהנהנתי בראשי נחת על הכסא היחיד הפנוי בבית הקפה. זו היתה שעת השיא, יום שישי, שתים-עשרה בצהריים, והאיש אמר "פְיוּוו... קשה, קשה...". אז פתח אמתחת עור שגודלה בינוני, ושלה מתוכה זקן שיבה ופיאה בגוון תואם. בשניהם הותירו שָנִים רבות את אותותיהן. "בחייךָ, איפה השרותים, הגידה ואלכה כי הגיעה עת". כך לחש לי. הראיתי לו את הכיוון הכללי. הוא הלך ובידו הפיאה והזקן. 
כאשר יצא מהשרותים, הפיאה האפורה לראשו והזקן שצבעו תואם גולש לו מלחייו, ידעתי מיהו. זה היה שעות אחדות לפני כניסת השבת וצאת הקניידלאך מסיר הבישול, ערב פסח תשע"ט. הוא הזמין פיצה, ומשהגיע עיגול הבצק הפריך, הלוהט בין צלחת העץ לרסק העגבניות והגבינה הלוהטים עוד יותר, הוא אחז בסכין הגדולה, והחל מחתך בה תוך שהוא מלחשש א-זעמר'ל: "כצוואר נביאי הבעל את לי, פיצה בת הגליל".
חייכתי, כי סודו נגלה לי:"אליהו, הא?"
"אָ—הָא, אליהו. אליהו הנביא בשבילך. יען כי נביא אנוכי וכל זה. אך אמור-נא לי, היאך זה ידוע תדע כי אליהו הנביא הגלעדי אנוכי, הָא?"
אמרתי לו שזה די ברור: גלימה, זקן אפור המלחך את חגורת הגלימה, שיער אפור הגולש עד הכתפיים, וסכין שליבו ולהבו מתגעגעים לצוואר נביאי הבעל.
"וֶּל, איט'ס אלמנטרי, ווטסון. איז'נט איט?" חייך אליהו והוסיף: "יען כי על רָזִי עלית, רֶעַ אתה לי. קרא לי אֶליק. סגרנו?". 
הסכמתי והצעתי שיקרא לי יוסקה, והוא שאל: "אי-מזה תבוא, יוסקה, רעי כאח לי?". אמרתי לו שאני מקיבוץ בסביבה והוא בלע נתח גדול מדי של פיצה  לוהטת, נשנק ופלט את בלעו. הבליל הבלתי-לעוס בעליל הכתים את גלימת הנביא ואף אל חולצתי הגיע ואֶליק אמר "אבוי, כי לַכְלוֹך לוּכְלַך יוסף". הוא ליקט את רסיסי הפיצה מגלימתו ומחולצתי כשהוא מפזם "כן יאבדו כל אויביך ישראל" ואז סימן בידו לְמלצרית יפה שנזם באפה, ולחולצתה תג זיהוי: "פזית". פזית שאלה "כן. מה?" ואליק אמר לה "הלעיטיני נא מן השחור השחור הזה, אבל בלי סוכר. סגרנו?".
לאחר שהתגבר על הפיצה שלהטה הוצן, וקינח בקפה, ובעוד פזית עומדת לצידנו ושואלת "הכל בסדר?", נשען אֶליק אל גב הכורסא, ונאנח אנחת שובע ורְוַיָה: "אָ--הה. ארץ זבת, ארץ זבת".  הוא טפח על כרסו, כרס המעידה על כבוד בעליה, שיהק כבדוֹת, חייך קלוֹת והוסיף:"ונֶזֶם זהב באף פזית".  המלצרית הנאה הסמיקה כבדות, ציחקקה קלות ואמרה: "אתה נחמד אתה, אליהו". הגלעדי הסמיק, קירב את ראשו אל ראשי שלי, ואמר:"אכן, נודע הדבר. הא?  בוא, בוא נצא".
-"רוצה לעשן?" שאלתי בלא אומר, ואֶליק הכחיש את שלא שמע: "האם על ראשך נפלת? כן יאבדו וכל זה, כאילו. החדלתי את מותקי ודבשי כי אל העשן שילחתני? עזוב, בחיאת יוסקה!".  טפחתי על שכמו טפיחת גברים אמיצה והפֵּאָה הכבדה נשמטה מאחיזתה, הוזחה שמאלה ונראתה כמאוהבת בלחי הנביא ובאוזנו השמאלית. אֶליק נבהל, אף שאיש לא השגיח בַּארועון. הוא קיבע את גודש השיער האפור במקומו, ואמר: "כזו וכזו תאכל הזאפּטָה".
אז, רוויים ורגועים, נחתנו ליד שולחן מרוחק בצילה של שמשיה גדולה אשר פזית עמלה על פרישת אברותיה. "שיהיה בכיף, אליהו" ציחקה והוא הסמיק.

לפתע הרצין האיש הטוב. הוא העביר את כף ימינו בתנועות אוהבות, מלטפות אנכית את זקן פורים-פסח שלו, תוך שהוא נזהר שלא להרחיקו מלחייו וסנטרו. "הגומייה זה כבר לא זה" התנצל, "והגפנים סמדר נתנו ריח, כאילו".  – "מה זה שייך?"  שאלתי והוא אמר שלא כל דבר צריך להיות שייך, אבל הוא רוצה כבר לשתף אותי בקשייו, קשייו של הגלעדי בפסח. להלן דבריו:
"שמע, אנחנו חמישה גלעדים, וזה רק בארץ ישראל, ורק ממערב לקו הירוק. אבל מה זה חמישה, כשיש בארץ ישראל, רק ממערב לקו הירוק, איזה מליון סדרים? זה כלום. לא, לא. לא קלה היא, לא קלה דרכנו. אתה יודע מה זה להיכנס ולשבת על כיסאות גבוהים באיזה מאתיים אלף בתים בלילה אחד? והקרפלאך, ולשתות יין מכוס אליהו, וקצת מָצות וזה, זה כלום? ולרוץ כמו משוגע מבית לבית, ולזכור שאתה מייצג מורשת גלעדית, וכל זה כשאתה כבר בן אלפיים ושמונה מאות. שנים, לא שבועות. שמע, זה לא פשוט. שמע, אם הייתי הולך בדרך אפריים, קישון אני מתכוון, הייתי פורץ כרגע בבכי מר ונופל על כתפיך. אבל אני לא רגשן. אני בן הגלעד. אני מאוּפָּק, אני. אגב, קישון, -  זה מזכיר לי. שמע, מה שהלך שם, ואני לא מדבר על הנחל שזרם כמו משוגע בגשם ההוא  -  דאעש זה כלום. ארבע מאות וחמישים במכה. ארבע מאות וחמישים. ורק אני, לבד. כן, רק אני והסכין שלי. תשאל את סנדרסון. היא נשחקה, הסכין. אלה, שמֵנים אלה. צווארים היו להם, מה זה, כמו לְפָּרים. שָנים לפני זה היו אוכלים, כל היום אוכלים, מהקרבנות לַבעל הזה שלהם. פימה עלי כסל.
הנביא שקע בהרהורים קצרי-מועד, ואז הזדקף בכסאו: "אֶה, נעזוב זה. תאמין לי, האליָהוּהים האחרים, הם לא עובדים ברצינות כמוני, והם גם לא היו שם למרגלות הכרמל. אתה יודע מה זה להדליק   -  בלי מצית, בלי נפט, בלי שמן זית, בלי כלום  -  עצים שהם עוד ירוקים, וגשם יורד וכל זה? הא? אבל אני לא מתלונן. ואלישע הזה, מה הקטע שלו עם "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו"? מה, מי לא יודע שאני אבא שלו. נכון, זה לא סוד, אבל לא מדברים על זה. וְמה זה, אני רֶכֶב? מרכבה אני? מה, אני פרשים? בחייך. זה מעליב. תאמין שזה לא פשוט להיות אליהו".
חיבבתי את האיש, והנפתי את ידי לטפיחת חיבה נוספת על כתפו. אֶליק נבהל, והניח כף יד היסטרית על שיער פיאתו: "לא, לא! היא תיפול שוב, בחייך!".
שתקנו. בן זוגו של בן-דויד (כולם יודעים את זה, זה לא סוד, אבל לא מדברים על זה) נאנח אנחת פרידה: "נו, צריך ללכת. מתחילים בכפר גלעדי. נובלס אובליז', לא?".  לא אמרתי דבר אבל לחיצת היד האמיצה שהענקתי, והדמעה שזילגתי אמרו את שאֶליק ידע ממילא:  ליל שימורים לפניו. אמרתי לו "סע, בנצור, סע!", והוא נטל את מטהו, אותו הִפקיד קודם לכן בדלי המטריות, ופסע את מאה האָמוֹת המוליכות לכביש. רצועת סנדלו הימני נקרעה והוא הלחיש שאגה: "ערוות עשתורת!", דידה אל הבודקע של 'אגד' וטרם שעלה לאוטובוס לקרית שמונה עוד צעק לעברי: "עכשיו זה עוד איך שהוא. אבל בלילה, בלי אוטובוסים, זה קשה. יוסקה, זה יהיה ליל קוֹנסֶרְבים, ליל קונסֶרבים זה יהיה אני אומר לך. יאללה, צ'או!"

19 יולי 2018



עורו האשכנזים [ג']

אְנְתוּמה דְייאלְנא, נְחְנא דְייאלְכּוּ.

"שרפתי את הספרים של נתן זך",
 התיז מישהו  אֶרֶס פואטי. ואללה, קצת ככה, דיבור לא מצוחצח.
גבר-גבר. בחיאת אלוהים.
אדונָי רועי?  לא. אַחְסַן!!  בחיי. רואים.

יודע קיפּוּחָאי פיקח כי אמירה שיש לה סקסאפיל של היותה נוראה ומתועבת, לוכדת חלקים גדולים מהציבור שאותו הוא רוצה ללכוד. להלן טענות שאינן מתועבות, אך הן מציגות תמונת מצב מסולפת, מוגזמת או אף מפוברקת של מה שמכונה מחיקת התרבות של ה"מזרחיים".

א.   דיכוי וביזוי שפתם של יוצאי ארצות האיסלאם.
איני מכיר את הרוח שנשבה במפרשי הטיעון הזה, אלא שאני נוטה להסכים שהיתה רוח והיו נשיאים והיו דיכוי וביזוי כאלה.  אך לא היה זה מתוך עוינות ל"מזרחיותה" של הערבית, אלא מתוך קנאות לעברית.
השפות האירופיות, ואידיש בראשן, נרדפו בריש גלי, הרבה לפני כן. בימי המנדאט הבריטי היתה רדיפת האידיש מובלת בידי "גדוד מגיני השפה", שפעל מראשית שנות העשרים ועד 1936. המאבק באידיש ובנספחותיה הקטנות ממנה היה מלווה בגילויי אלימות של ממש.
לאחר קום המדינה גובשה העויינות לשפות הזרות (ובראשן אידיש) למעשה חקיקה. לא ייאמן, אבל זה היה. חוק שחוקקה הכנסת (ׁ1950) אסר על קיום הצגות (לציבור היהודי) בשפות זרות. קרבנותיו הידועים ביותר היו צמד הקומיקאים ניצולי השואה, דז'יגן ושומאכר. השניים עלו מפולין וחפצו להמשיך כאן את הצלחתם בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה, ואף אחריה. הם הגיעו ארצה ב-1950, החלו להופיע באידיש, כתושבי חוץ, כיון שהצגות של תושבי חוץ היו מותרות על פי חוק השפה העברית. נו, אז המועצה לביקורת סרטים והצגות קבעה שתושבי חוץ מורשים להעלות פיגולים שאינם שפת-עֵבֵר במשך שישה שבועות בלבד. עבירה על החוק המרוכך הזה גררה הסתערות פקחים ושוטרים שהפסיקו את ההצגה. דז'יגאן ושומאכר עזבו את הארץ ב-1953. כעבור שנתיים חזרו, כיון שחוק ההצגות בעברית רוכך: בסיידר, חבר'ה, מותר להעלות הצגה בשפה זרה, בתנאי שישולבו בה קטעים בעברית, שאורכם יהיה לפחות שליש ממשך ההצגה. נזכיר שלדז'יגאן לא קראו אבוטבול ולשומאכר לא קראו סוויסה וגם לא דמארי.

ב. ה"מזרחיים" נאלצים לשנות את שמותיהם. נו, והאשכנזים דבקים בשמות הלועזיים שאיתם באו מאירופה ואמריקה? הורי ואחותי הבכורה היינו ויטנברג. חרמוני בשבילכם, בתעודת הזהות הישראלית, מאז 1948. נו, אז מה?
דוד בן גוריון הגיע ארצה שלושים שנה לפני הורי. דוד גרין היה שמו. נו, אז מה? אגב, כששהה בן גוריון בסלוניקי, ב-1914, המליצו לו ידידיו להעלים את היותו אשכנזי. "צעיר אשכנזי כבן גוריון נחשב 'סוחר נשים' "[1]. טוב, נו, אז מה?  אותו בן גוריון, בהיותו שר הביטחון, תבע (אף כי לא חייב) את "כל הסמלים והקצינים" בצה"ל לשנות את שמות המשפחה הלועזיים לעבריים. הנ"ל אף הוריד הוראה כי אף קצין לא ייצא לתפקיד ייצוגי בחו"ל, ללא עיברות שם משפחתו. לא צעד משפיל שמות אירופיים (מעטים היו אז הקצינים הבכירים שאינם אשכנזים. בהנחייה הכתובה אין נזכרת קבוצת שמות ערביים, אלא רק גרמנים, סלאביים, אנגליים). פשוט, קנאות לעברית.
וידוע לכל הוא סיפורו של פרנץ קישהונט על הרגע שבו שינה פקיד הקליטה בנמל חיפה את שמו לאפרים קישון. הרף עין היה זה, כיון שעולים רבים המתינו לרגע ההתאזרחות שבן לווייה מובנה שלה היתה גזילת שמם. שמם, שאיתו שרדו את השואה. יעני, הם קיבלו בשתיקה את דיכויים התרבותי. הם, ופרנץ קישון ביניהם, לא הגיע מצנעא ולא מקזבלנקה ולא מבע'דאד ולא מטהראן..
מעבר לכך, שיעורם הגבוה של יוצאי ארצות המזרח שלא עיברתו את שמות משפחתם, מעיד על הגוזמה הרבה שבהצגת שינוי השם מרצון כמחיקה עצמית תרבות ותרבות. מלולים רבים נשארו מלולים, דמארים רבים נשארו דמארים, וכמוהם גם סוויסאים  ואייזנקוטים. כמוהם כאשכנזים רבים.


ג.  דיכוי הדתיות ה"מזרחית".
    המגזר היהודי הדתי בכלל, והחרדי בפרט, הוא מפלֶה וגזעני מטבעו. ראיית העם היהודי את עצמו כעם הנבחר היא בסיס ומסגרת לתיוגם, סיווגם ודירוגם של בני העם הזה את עצמם ואת זולתם בני עמם. מכאן גם נטיית הדתיים והחרדים לָבוּז לדתיים ה"מזרחיים", ויותר מכך לחרדים ה"מזרחיים".
אלא שהחטא הזה מגוּבֶּה בחטא כפול ומכופל: תסמונת שטוקהולם של רבים מבין החרדים המזרחיים. דהיינו, הזדהותם עם הבוז והזלזול שמרעיפים עליהם החרדים האשכנזים. התדפקותו הנואשת, המייבבת עלבון וקיפוח, של הציבור הש"סי על שעריהם של בתי האולפנא והישיבות האשכנזיות, כמוהו כהודאה פומבית: אנחנו טובים פחות. שיגורם של ילדי האליטה העסקנית של ש"ס לישיבות האשכנזיות איננה אלא בגידת האנשים האלה בסיבת הקיום של תנועתם. זוהי זעקה רמה: לא רוצים שילדינו ילמדו עם הפרענקים. זהו העלבון הפוגע ביותר המושלך על מורשתם של הנאחזים ב"מזרחיותם". הוא משפיל את בעליו כמעט כמו ההתעטות באביזרי ההתעטות החרדית האשכנזית, שגם היא לוחשת בפומבי, פי כמה יותר מכל האמירות הגזעניות האשכנזיות, חילוניות ודתיות וחרדיות, שאכן הוטחו גם נשמעו: אנחנו באמת סוג ב'. הבה ונלבש את מדי  הטובים מאיתנו. אולי תדבק בנו איכותם.

- - - - - - - - - - - -
שני רסיסי הרהורים כעוסים למדי וחזון אופטימי בסופם

אסון הדיכוי התרבותי הקרוי ש"ס. 
התופעה המבישה של תנועת "החזרת עטרה ליושנה", פרי חזונו של בן-רחל, הגדפן הנודע, היא הוכחה לכך שהטעמת סממנים של "מזרחיות", סממנים שהם אוריינטליסטיים יותר משהם אמיתיים, ועיקרם מלבושים ותבשילים וריאקציה, עשויה להיות לרועץ לסיכויי קידומו של חלק מהציבור ה"מזרחי" (ששורשיו רובם בירכתי צפון מערב אפריקה, כנאמר כאן פעמים אחדות). שיקועו של ציבור ממורמר החש קיפוח ואפלייה, בחיקם החמים של מלבושים ותרבוש פורימיים של רשל"צ, ובחיקה של שינאת אשכנזים וחילונים  -   היתה ועודנה משקולות על רגלי הציבור הזה במסעו אל המאה העשרים ואחת. ש"ס לא החזירה שום "עטרה ליושנה", פרט לזו התרבּוּשית של הרשל"צ, שנוספו לה לבוש שחור וקאפלושים שחורים, מאפייניהם המובהקים של חרדים אשכנזים דווקא.
ועצוב מכך, המפלגה הזו, על עטרתה המפוקפקת, הרימה תנובה משלה לציניות, כאשר לא אחד ולא שניים מבכיריה הואשמו והופללו. והמבזה ומשפיל מכל הוא שמחזירי העטרה שָבוּ והעמידה בראשם את דרעי, עבריין מורשע, בוגר שב"ס. זייפן דמעות זה, המתגאה בהיותו כזה, הוא אות קלון לעטרה הזו.
האם יעלה על דעת מי שהוא להעמיד את אולמרט או את הירשזון בראש תנועה פוליטית רצינית? האם יש למהלך כזה סיכוי?
לא.
באמת לא?
ואללה, מה אומר לך, - לעתים כן. היכן? בממלכת הקאפעלושים והעטרות החוזרות ליושנן, ממלכת השי"סוי השלא"לי. מתוך 38 הח"כים של ש"ס לדורותיהם, נשפטו והורשעו שישה, לדורותיהם. שלושה מהם שרים. שלושה מהמורשעים ישבו בכלא. בהם שני שרים. אף הם לדורותיהם. שניים מהם חזרו לפעילות בכירה בש"ס לדורותיה.

     בגידת האינטלקטואלים
חמורה מדרכם של דרעי וחמשת מרעיו המורשעים היא בגידתם של כמה וכמה איטלקטואלים, בהם גם נושאי קשתות כאלה ואחרות ופואטיקות אחרות וכאלה. חלקם חילוני-שמאלני למדי, ורובם רוכב על חמורו של מְשיח אפליית ה"מזרחיים". הם בגדו ברעיונותיהם שלהם, כאשר לפני הבחירות האחרונות קראו לבוחרים ה"מזרחיים", לתת את קולם למפלגתו של דרעי, כיון שהיא "דייאלנא", שלנו, ה"מזרחיים".
עצם הקריאה להצביע למפלגה על רקע עדתי, עשויה להיות גזענות. אופיה הגזעני של הקריאה הזו בוהק פי כמה כאשר ערכיה של המפלגה הזו (הדרת נשים מִפעילוּת פוליטית ואחרת, עוינות לערכים מערביים וללימודים שאינם "קודש", התנגדות לגיוס כל יהודים שיוויוני לשירות צבאי, ועוד ועוד) הינם ערכים הסותרים במובהק את אלה המוצהרים של הקשתנים והפואטים. בוהקה של הבגידה האינטלקטואלית הזו -  אשר כמובן לא היתה נחלתם של כל הקשתנים והפואטים  -  מוכפל ומשולש בשל התייצבותה לצידו של בכיר הש"סאים, המדמיע עצמו בגלדי-בצל, בכיר בוגרי השב"ס  בש"ס.
אכן, כמה וכמה נביאי שלא"ל, קשתנים ופואטים עוטי-קידמה, התייצבו לצידם של כהני השלא"ל, מי שפְּרָט לתווית ה"מזרחית" שלהם אין להם דבר וחצי דבר עם קידמה של ממש, קידמה שאיננה גלימה מנצנצת ואיננה עטרה אמיתית אלא תרבוש מנצנץ. זוהי קידמה במרכאות מחומשות ומשוש"סות; קידמה שהיא אחיזת עיניו של ציבור שמזלזלים בו ובזים לו, כשם שכל מוליכי השולל, בעולם כולו, מאז ומעולם, בזו ועודם בזים לְצאן הקדושים הגועה ופועה עבורם, כשהוא מעלֵה אבק במבואות הכפר, מסמא עצמו לדעת.   

- - - - - - - - - - - -
אור  בקצה המנהרה. ואין זה פנס הרכבת הבאה ממול.
שקיעתה הנוכחית של המפלגה הרעה הזו והיעלמותה האפשרית מהכנסת, עשויות לבשר על שלב ההחלצות של ציבור גדל והולך מתסמונת הולכָת השלא"ל, שתו לנו אכלו לנו. נראה, או לפחות מקוּוֶה, שזמנה של ש"ס   - כמו זמנם של הלכי-הרוח הגוֹעים קיפוח -   הולך ומתקצר. נראה שהיבבה המתוזמרת הזו גוועת והולכת. זה יימשך עוד עשור-עשוריים, אבל זה יתוּם, זה יסוּף מן הארץ. זה יקרה. בוא יבוא היום ההוא.

- - - - - - - - - - - -
נראה, שההבנה כי העם היהודי הוא עָם אשכנזי  -  במאתיים השנים האחרונות לפחות -  הולכת וחודרת לתבונה הלאומית של ריכוזו הגדול ביותר, זה המצוי במדינת ישראל.
אשכנז   -   לאו דווקא גרמניה, אלא אירופה ואמריקה  -   היא רחמה-הורתה של היהדות המודרנית. וכעת, זה עשורים אחדים לפחות, יהדות ארצות האיסלאם, זו שמנתה לא יותר משישה או שבעה אחוזים של העם היהודי ב-1939, הולכת ומשתכנזת. בצרפת, בדרום אמריקה, מעט בצפונה, גם במרוקו ובאיראן, וגם בישראל.
האשכנזיות איננה רק מאפיינו העדתי המוחץ (יותר משמונים אחוזים) של העם היהודי, גם כעת. היא הרבה מעבר לכך: היא הפודיום שעליו הוא ניצב זה כמעט מאתיים שנה ברחבי העולם, בשפיץ של החוד של הקִדְמה המדעית, התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולם כולו.
יוצאי ארצות האיסלם, ההולכים ונטמעים בהווייה הזו, יילכו ויגבירו חיל. הם יתרמו עוד ועוד את יכולותיהם  - שאינן נופלות מאלו של האשכנזים -   לישראל ולעולם כולו. כך תושב העטרה של הרמב"ם, הרמב"ן ודומיהם הרבים כל כך.
יאללה, חבריא. לעבודה. אינתו דייאלנא.  נחנא דייאלכום. אתם משלנו. אנחנו משלכם.


[1] תום שגב, מדינה בכל מחיר – סיפור חייו של בן גוריון, כתר, 2018, עמ'

12 יולי 2018

עורו האשכנזים!  [ב]

בשבת, 22.6.18, מלאו לי בדיוק 76 שנים ועוד תשעה ימים. ואללה, ואבוהא!
   "עורו האשכנזים [א']" גרם למישהו לשלוח לי מאמר שלא"ל מתועב. שתו-לנו-אכלו-לנו מהסוג הנמוך ממרבית דומיו.  אחראית לו המקלדת של מאור זגורי. מחשוֹך זגורי, אם תשאלו אותי. וגם אם לא.
בכתב השיטנה הזה )ׁ'ידיעות אחרונות'/ 7 ימים,14.7.18) מבשר לנו האיש הזה על מהפכה מזרחית שבה "מופנים כידוני הרובים" כנגד הרוע. והרוע הוא הגזענות האשכנזית. מאמר השלא"ל הזה רצוף לכל ארכו ניבולי פה, ניבי שנאה וביזוי, גזענות וקצף על שפתיים.

להלן דוגמיות מהתועבה המילולית הזו. (ההדגשות שלי):
-       "במשך שלושה דורות  -   68 פקאינג שנה  -  בארץ הזו שלט גזע אחד בעוד הגזע השני שירת אותו".
 גזע? גזע?!!  מאיין לקחת את זה, יא גזעגורי?  אתה גזע אחד, גזעגורי, ואני גזע אחר? ואתה לא גזעני?  
פאקינג?!  פאקינג?!!  מאיין זה בא, הפאקינג קללה הזאת? למה לא טבלת את מקלדתך בחומר חיטוי כלשהו, טרם שניגשת אליה עם הפאקינג אצבעות שלך, יא גזעגורי?

-       "גם הילדים שלכם (האשכנזים) ייאלצו להמיר את הדם הכחול שלהם בצווארון כזה".  
מה זה 'הדם הכחול' הזה, גזעגורי? מה זה צריך להיות? פיחחח!!! ככה אתה שולטטטטטטטט????!!!!

-       "(אם הלבנים האלה יעזבו את הארץ) "המדינה לא הולכת לשום קיבינימאט"
ולכוס אמק (מקבילתו הערבית של האיבר הנשי הזה שממנו יצאנו כולנו) היא כן הולכת?
בוא תלמד קללה נוספת, יא מזהם מקלדת: יופטפויומאט, כלומר: יֶבּוּטְבוֹימאט. השתמש בה כרצונך, לאחר שתצוד לך עבד בן לגזע השולט-לשעבר ותצווה עליו להסביר לך את פשרה.
הקצף המזוהם הזה, לא נולד ככה סתם מפה לשם. מולידתו היחידה היא מוּדעוּת מוכחשת לכך שלא הקיפוח והגזענות האשכנזית (שאכן היו, וזו אמת) הם האחראים העיקריים למיצובו הנמוך יחסית של חלק מיוצאי ארצות האיסלאם בסולם הסוציו-אקונומי-השכלתי.
 הקשב טוב, זגורי: הגורמים העיקריים למיצובו הנמוך יחסית של חלק מיוצאי ארצות האיסלאם הן התפתחויות היסטוריות של מאות השנים האחרונות, אשר בהן איבדה יהדות ארצות האיסלאם את בולטותה האינטלקטואלית ואת בכירותה במהלך חייו של העם היהודי.
לפני כן?  - אוהו!   בכורה ספרדית-מערבית לעילא ולעילא: הרמב"ם היה ספרדי דובר ערבית; העיר פס שבמרוקו היתה מרכז אינטלקטואלי יהודי ראשון במעלה, ואולי הראשון במעלה; תור הזהב של ספרד הערבית היה תור הזהב של יהדות ארצות האיסלאם, שחלקם הבולט היה (גיאוגרפית) אירופי: ההיהודים  הספרדים.
אבל, מה לעשות, קרו דברים: האיסלאם גורש מספרד, היהודים בעקבותיו, ובמהלך המאות הבאות הלכו ושקעו ממלכותיו וארצותיו בנחשלות פוליטית, תרבותית, כלכלית. עולם האיסלאם רץ כחילזון אל השינוי המתבקש, אשר בלעדיו הוא יוסיף וישקע.
ריצת-החילזון המתמשכת של ממלכות האיסלאם לא יכולה היתה שלא ליטול איתה גם את היהודים שחיו תחת חסותן, ולהאט מאוד את מרוצם לקידמה. קידמה שהפרמטרים לקיומה מקובלים על זגורי, אני בטוח.
כך, למשל, כיווּן זרימת ההשכלה בתוך העם היהודי, היה מאירופה דרומה. רשת החינוך המודרני "אליאנס" ('כל ישראל חברים') לא נוסדה בבע'דאד, לא בצנעא, לא באוז'דה ואף לא בפס, שעברה מהולל. יהודים אשכנזים -  ובראשם אדולף אחד, ששמו בלבד הוא עדות לרישעות מזימותיהם של האשכנזים  -  הקימו לפני כמאה ושישים שנה את האירגון הזה למען אחיהם בעולם כולו. במהרה עבר עיקר פעילותו של "אליאנס" אל האימפריה העות'מאנית ומרוקו. וטוב עשו אדולף כרמיה וחבר מרעיו המיטיבים: לא התנשאות, לא מחיקת מורשת. רק סיוע לאחים. האם אפשרית היתה זרימה כזו בכיוון הפוך? זגורי וכל כוהני השלא"ל  עימו יודעים את התשובה.  

פאקינג בּוּרוּת
יהודי ארצות האיסלם מכונים בטעות "מזרחיים", אף שרוב הנאחזים בזהות הזו הינם יוצאי ירכתי המערב אשר בצפון אפריקה. גם ה"מזרחיים" האחרים באו ממחוזות שהם דרומיים  לריכוז הדמוגרפי היהודי העיקרי במאות האחרונות, זה של מזרח אירופה, יותר משהם מצויים מזרחה לו. את קזבלנקה ימצא זגורי כשהיא  מצויה כ-2.500 קילומטר מערבית לוארשה. ואף בע'דאד מצויה רק 1.000 ק"מ מזרחית לוארשה.
טהראן מצויה אכן מזרחית לריכוזי היהודים באירופה. אך מי שם את זגורי לדבר בשם יוצאי פרס? והודו ועיראק ותורכיה ומצרים, ותוניס ואלג'יר ואוזבקיסטן ואזרבייג'אן ותימן, -  האם שאל זגורי אצל מי מהם אם הוא רואה את התקופה שמאז קום המדינה כשבעים "פאקינג שנה  - (שבהן) בארץ הזו שלט גזע אחד בעוד הגזע השני שירת אותו"?
מי אמר לו, לזגורי, שכל יוצאי ארצות האיסלאם הנזכרות, הם ובניהם ונכדיהם וניניהם, תופסים את עצמם כשייכים לגזע שנידון לשרת את הגזע השולט?

זגורי ממשיך ומשליך בּוּרוּת מקוממת לעין הפאקינג שמש, כשהוא מציע לפאקינג לבנים הזקנים שפאקינג מאיימים לרדת מהארץ. והוא מצהיר:"נשאר לכם חצי הכדור הדרומי – המדינות שמהן אנחנו הגענו". יא זגורי, זוהי פאקינג טעות מטומטמת: לא אתה ולא איש מה"מזרחיים"  -  שרובם, כפי שלמדת לעיל, "דרומי" ו"מערבי"   -  הגיע מחצי הכדור הדרומי. קזבלנקה מצויה יותר מ-3.000 ק"מ צפונית לקו המשוה. טהראן ובע'דאד מצויות אף צפונה יותר, ואף צפונית לירושלים ותל אביב. אפילו צנעה, הדרומית, מצויה כ-1.500 ק"מ צפונית לקו-המשוה. מניסיון, יא מנבל מקלדת, היצמדות לעובדות איננה מזיקה לפאקינג בריאות. הורי (ברלין) הגיעו לכאן מחצי הכדור הצפוני. וגם הורי-הוריך.
   להרגיע, להרגיע, זגורי: הריכוזים היהודיים היחידים בחצי הכדור הדרומי הם אלו המצויים בדרום אפריקה, באוסטרליה, וכן באמריקה הלאטינית שמדרום לקו המשוה (כלומר, שוכני הפאקינג שכונות דרומיות של קיטו בירת אקוואדור, ודרומה). וכל אלה, רובם המכריע הוא יוצאי ארצות אירופה. אז מה? אז כלום.

שקרים
פרט לַבּוּרוּת הגועָה את עצמה לדעת, ישנם באוסף הגסויות של זגורי גם שקרים המשמשים כבסיס לטיעון או ליצירת אווירה עויינת, מתלהמת. למשל:
 -   "שיכנתם אותנו בפחים לוהטים למשך דור ללא ביוב"
שקר. דור, כידוע, הוא תקופה של עשרים שנה, לפחות. הפחונים הוחלפו בפתרונות דיור טובים בהרבה לאחר תקופה של חמש או עשר שנים. ומעבר לכך, שוכני מעברות הפחונים היו יוצאי כל העדות. שאלו את סאלח שבתי ואת קישון. נסכם: שקר מתועב.
"ללא ביוב". האמנם?  כנ"ל. הביוב הוסדר כאשר הוסדר. החיים ללא ביוב היו מאפיין קשה של המעברות, אך גם הוא, כמותן, לא נמשך עשרים שנה. המעברות הוקמו בעיקר בשנים 1952-1950, ואחר כך באמצע שנות החמישים, עם גל העלייה הגדול מצפון אפריקה. הם נעלמו כמעט כולן שנים רבות לפני 1970. מעבר לכך: גם על הקיבוצים והמושבים והמושבות עברו עשרות שנים של ביוב בלתי קיים או חלקי.    
-       "הדפתם אותנו אל שולי המדינה וגבולותיה ללא תמיכה ומשאבים".
שילוח באכיפה של עולי מרוקו לעיירות הנגב, מ-1956 ואילך כמדומני, אכן התרחש. הדברים ידועים. לעתים ננקטה אף כפייה בהשארתם בעיירות ההן. זה היה מתועב, מכוער. אך יוצאי מרוקו באותה תקופה איכלסו גם את חיפה, ירושלים, גוש דן, ועיירות צפוניות קרובות יותר ורחוקות יותר. לאו דווקא שולי המדינה. מגדל העמק, יקנעם, יבנה, אשקלון, קרית גת, ודומותיהן, לא היו גם אז "שולי המדינה". אגב, גם רומנים ופולנים יושבו בהן.
הפגנות ואדי סאליב (חיפה,1959) ומפגני המחאה של קבוצת הפנתרים (ירושלים, ראשית שנות השבעים) לא התרחשו בשולי המדינה. מוסררה וואדי סאליב הניבו רגשות קיפוח וזעם לא קטנים מאלה של זגורי. וכולם לא צמחו בפחונים נטולי ביוב.
- "ואז חטפתם את ילדינו ומחקתם את התרבות ממנה באו".
נו, כאן מנכס לעצמו זגורי עניין שאינו נוגע ליהודי מרוקו, אשר בשמם זעק לפני שורותיים "הדפתם אותנו אל שולי המדינה". "חטיפת הילדים", שאיני יודע את הקֶפָה אך קשה להאמין שלא היתה קיימת כלל, היתה מעשה מתועב. אלא שלא ילדיהם של יוצאי מרוקו היו קרבנותיה.
האם ב"חטפתם את ילדינו" מתכוון זגורי להעברת הילדים לקיבוצים במסגרת עליית הנוער, בשנות החמישים? גם כאן, רב יותר חלקם של העיראקים והתימנים. והוריהם של רבים מהם התדפקו על שערי הקיבוצים ועליית הנוער, בבקשם שילדיהם יובאו לקיבוצים.
גם כיום, נחטפים ילדים מבית הוריהם אל פנימיות. זגורי, לך ובדוק שם את הרכבה המוצאי של רשימת שוכני כל פנימייה שכזו. בוא ולחש לי באוזני את שיתברר לך שם. ובהמשך, לך נא לפנימיות האלה של בוגרים אלימים, הקרויות בתי סוהר. בדוק נתונים מוצאיים. לחש לי באוזן השנייה את תוצאות תחקירך, ואז צא לכיכרות והאשם את הפאקינג קשישים והזקנים הלבנים הזוממים האלה  -  שהם ונשותיהם אינם יודעים לאהוב את ילדיהם - שקמו על יוצאי-ככה ויוצאי-ככה, לשכנם בפנימיות האלה של השב"ס. הא?
ואולי עלילת "חטפתם את ילדינו" הגורפת הזו, היא זעקת מקופחים מטעם עצמם, המעלה על דעת השומע אותה את הזעקות הזהות שנזעקו סביב שכונות היהודים באירופה ובדמשק ובאירופה.
 ( על "מחיקת התרבות", עלילת דם נוספת, אכתוב ב"עורו האשכנזים [ג']" )

-          "ועדת ביטון היא הדבר הכי טוב שקרה לשני שלישים מאזרחי המדינה הזאת".
משמע, ה"מזרחיים" הינם שני שליש מאזרחי ישראל.
- מה, וזה באמת?
 - לא. הטענה הזו היא בורות שקרנית או שקרנות בורה. ואיני יודע מי מהן עדיפה.
 - יאללה, יא חתיכת פאקינג יוסף! מה, זה לא האמת, המספרים האלה? 
  - אז אני יגיד: לא.  ולמה? הנה למה:
ראשית, כיון שישנם כ-20% לא יהודים בין אזרחי ישראל. נתון זה, שזגורי מתכחש לו, הופך, א-פריורי, כל רוב עדתי בין היהודים לקטן הרבה יותר בין אזרחי ישראל כולם.
ושנית, אם ישנוֹ רוב עדתי כלשהו הרי שאין הוא של יוצאי ארצות האיסלאם וצאצאיהם. להלן מעט  סטטיסטיקה.
על פי ויקיפדיה:
-       יהודים ישראלים יוצאי צפון אפריקה ואסיה, וילידי הארץ דור ראשון שהם בנים לאב ממוצא זה: כ-1.5 מיליון נפש.
-       יהודים ישראלים יוצאי אירופה-אמריקה וילידי הארץ דור ראשון, בנים לאב ממוצא זה: כ-1.9 מיליון נפש.

והנה על פי שנתון הלמ"ס, 2012:
-      ילידי אסיה ואפריקה: 1.563.000
-      ילידי אירופה ואמריקה: 1.953.000

נו, מרן זגורי, היכן שני שליש "מזרחיים"?  אנחנו, האשכנזים, שולטטטטטים גם כאן. לא?  בטח שלא. אמירה כזו איננה ראויה אלא להתייחסות בלשונה של מרי רג'וב-צ'כוב. יעני, לנביחת 'קאט דה בולשיט'. רגע, הנה שיר. ערס פּוֹאֶה. דוּז פּוּאָה:

שהרי מי יודע מי הוא מה,
ועל מה כל המהומה
ולמה המלחמה,
לאחר עירוב מוצאים שהולך ותופס תאוצה שהיא מה זה מדהימה!!  

כן, יא זגזעגורי, שלושה מנכדי הם רבע מרוקאים. האם הם שייכים לפאקינג גזע ששלט או לקיבינימאט גזע ששירת?
אשוב ואבהיר כי גם ה"רוב" האשכנזי הזה הופך למיעוט נוסף, כאשר מוסיפים את עשרים האחוזים של ערביי ישראל.
כלומר, אלה שהם בלתי-מוגדרים על פי הקריטריונים הגזעגוריים, מהווים ציבור שהולך וכובש לו מקום בלוחות הסטטיסטיקה של הלמ"ס.
   גורו לכם מוליכי השלא"ל, אל מול ישראל שאינכם מכירים:  גורו לכם, יא מתבוססים בבוץ מתייבש של פאקינג מלחמות שכבתה אישן.  

ישראל היא מדינה שאזרחיה מתמיינים כעת על פי קטגוריות חדשות.
יהודים: מחסום המוצא העדתי ביניהם הולך ומתמוסס בקצב לא איטי גם אם לא מהיר. חלוקה אחרת בתוך ציבור היהודים בישראל היא על פי קריטריונים של זיקה ליושב או רץ או ישן במרומים: חילוניים, לא דתיים, מסורתיים, דתיים, חרדים. וגם במגרש הזה של הזיקה-לאלוהים, מתמוססים מחסומים ולעומתם מתגבהים אחרים.
ויש על זה טנגו, מה-זה אחלא פאקינג טנגו: חביבי, הכל זורם, חביבי.
לצד היהודים ישנו גם הציבור הערבי, שאף הוא הולך ומשנה את פניו, הנָה-והנָה. אידיאולוגיות, מציאות כלכלית-השכלתית משתנית, זיקה דתית, ועוד, הופכים אותו למגוון יותר ויותר. הטנגו עובד גם כאן.
    אז עזוב אותי, גזעגורי, עם הפאקינג גזענות השונאת, והפאקינג שָתו-לי-אכלו-לי, השלא"ל שלך, יא מחשוך זגורי. ולך לנקות את המקלדת שלך.

אהבת אמהות כתרגיל מסריח
אך יותר מכל הגזענות של הפאקינג מקלדת המזוהמת הזו, הוציאה אותי מדעתי התייחסותו של מחשוך זגורי לאמי ז"ל ולאשתי ז"ל, ולבנותי. כולן אמהות אשכנזיות. ואלה, עולה מדברי זגורי, אוהבות את ילדיהן פחות מהאמהות יוצאות ארצות האסלאם:
-       "אנחנו נֵחָנו גם באינטיליגנציה השנייה. החשובה באמת. ה'רגשית'  קוראים לה. זאת שעוזרת לך להגיד לילד שלך שאתה אוהב אותו".
-       "המסורת שלנו זו האמא שלנו. ואמא אוהבת עדיפה על אמא משכילה".
לכל הרוחות והשדים והפאקינג קללות מזוהמות. אמי ז"ל אהבה אותי פחות משאוהבת אמו של מאור אותו?    ורוחלה אשתי, שהיתה מורה בישראל, היא אהבה את בנותינו פחות משאוהבת את בניה ובנותיה יוצאת מרוקו שאיננה משכילה? ופרופסורית, בת ליוצאי מרוקו, אוהבת את ילדיה פחות משאוהבת את ילדיה שלה הטבחית  - לא מזוהה עדתית, רק שבע שנות לימוד  -  המתייזעת בקפטריה של האוניברסיטה?
מה זה הלכלוך הזה? מה זו הטינופת הזו, הטבולה גזענות?
ונכדיי, שסבתם ז"ל, חותנתי, היתה יוצאת מרוקו, האם היא אהבה אותם יותר משאהבה אותם אשתי? מה זה הטינופת הגזענית הזו, לכל הרוחות!!
של נעליך מעל כפות ידיך, זגורי, כשאתה עוסק באמהות.
ואיזה קשקוש מתועב (אני משתדל להיצמד לאנדרסטייטמנט האהוב עלי כל כך) הוא, לומר "אמא אוהבת עדיפה על אמא משכילה".
וכי יש סתירה בין שתי היישויות האלה? האם השכלה מחסלת אהבה? האם כל מי שיודע היכן עובר הקו-המשוה הוא מה-זה פאקינג לא יודע לאהוב את ילדיו או בלתי מסוגל לטעת בלבם את המודעות לאהבתו אותם? מאיין שינאת המשכילים הזו? 
אני יודע בדיוק מהיכן היא. הגורמים לה מובנים, שקופים.
  אבל שקיפותם אינה עושה אותה נסלחת.

05 יולי 2018


בלדה פמיניסטית
                                                         
 את עשרים וארבע השורות של הבלדה הזאת כתבתי לפני יותר מעשרים שנה. כבר אז הייתי... נו, איך נאמר זאת מבלי להביך את עצמי יתר על המידה... כן, כבר אז הייתי ... נו, כן... אְהְמממ... אֶהה... לֶסְבִּי.
לסבי לטנטי. חבוי הייתי. עמוק בארון הייתי. אך נחוש בדעתי ובגופי הייתי: רק בחורות!  ועלה בידי הדבר. כעת, ואני כבר סבאלסבי -   סבאלסבי מחוץ לארון  -  אני יוצא גם אל מחוץ לשידה:
אני גם פמיניסט!
את כל זאת אני אומר כדי לגלות מדוע כתבתי את הבלדה הפמיניסטית הזו עת גנח המילניום הקודם את אחרונות נשימותיו. אז,לפני יותר מעשרים שנה, כבר עסקתי בתרגום שירים (מושרים) מרוסית. עשרות כאלה. רבים מהם מוכרים לנו כשירי ארץ ישראל היפה, ולהם הלבישו מלים שדבר וחצי דבר אין להם עם הטקסטים המקוריים, הרוסיים.
 כאשר החלו הטקסטים הרוסיים להיות מובנים לי, הבחנתי כי ישנה סוגה של שירי זמר רוסיים, המייצגת סוגה-אחות שאיננה מושרת. היא קרויה רומאנסה [בטאו: רָמָאנְסָה]. הסוגה הזו מספרת בדרך כלל על בחורות אומללות שגברים שטופי וודקה ויצרים, גברים אוהבי עצמם ושונאי נשים, מבצעים בהן את זממם ומשליכים אותן. רמאנסות-בלאדות כאלה, תמצאו גם אצלנו, בוגרי רוסיה (אלתרמן, פן, נדמה לי שגם גולדברג, ואולי גם אחרים).  
ואני, מתרגם לסבי-פמיניסטי, מאסתי בתיאור הזה של המציאות הרוסית, אשר לדברי הרוסים שאני מכיר איננו המצאה, לא פואטית ולא אחרת. פגשתי אז לחן יפה להדהים של שיר מתוך הסרט "אהבה על הוולגה". גם לאריסה גוזייבה - השחקנית ששרה-לכאורה את השיר היפה להדהים הזה – היתה אז יפה להדהים, ויותר. הזמרת האמיתית, זו שקולה נשמע בסרט, היא ואלנטינה פונומאריובה. כאשר היא שרה רמאנסות רוסיות, אני מיילל. נאמר לי שהיא גם זמרת ג'אז ידועה למדי. ואללה!
את "אהבה על הוולגה" (ברוסית קרוי הסרט "רומן אכזרי") ראיתי עשרות פעמים. הגיבורה האומללת נרצחה אז בביתי, פעם אחר פעם, בידי מאהב מאוכזב. והיא, אומללת-רמאנסות, משוגעת על גבר עשיר אשר בז לה ולאהבתה, ומנצל אותה לאורך כל הסרט. והכל מתרחש בביתי. פעמיים בשבוע. די!! אמרתי לעצמי שזה לא יכול ללכת ככה. אני כבר אראה להם, למשליכי הנשים האלה! לפיכך, כתבתי את הבלדה הפמיניסטית הזו, אשר חל בה היפוך תפקידים מושלם. אין בטקסט שלה, כמובן, קשר וזיקה כלשהם לטקסט הרוסי של השיר הזה (שמו ברוסית: "רמאנסה על רומן").
עשרים וארבע השורות היו מונחות במגרתי (פה ושם ראו אותן קוראים שקדניים). לפני שנים אחדות הוקלטה הבלדה הפמיניסטית הזו. רעיה פירסט שרה ברגישות וביצוע קולי יפים מאוד, מאיר הוד עיבד ומלוה בסינטסייזר שנשמע כתזמורת. התוצאה מרהיבה. בחיי. והאמינו לי שאני סבאלסבי של אנדרסטייטמנט.


   בלדה פמיניסטית
    לחן: אנדריי פטרוב.   מלים: יוסף חרמוני.
       שרה: רעיה פירסט      עיבוד וליווי: מאיר רז  

אֶת  הַשָעַר  פַּתַח  בְּלֵיל-קַיִץ.
לא  הִכַּרְתִי  אותו  אָך  לִבִּי
אָז  פַּתַח  גָם  אֶת  דֶלֶת  הַבַּיִת
וַאֲנִי  אַהַבְתִיו, וְהוא  בִּי.
              אֲחַר-כָּך, וְגוּפִי  עוד  קורֵא  לו,
              הוּא  לַחָש: "זֶה  נִגְמַר, זֶה  הַיָה,
              כִּי  הַזְמָן  כְּמו  נַהָר  הוּא  זוֹרֵם  לוֹ
              ְוהַמָיִם  שוטְפים  אֶל  הַיָם".


הוא  בַּשָעַר. כְּבר  שֶמֶש  הֵאִירָה.
וַאֲנִי  בַּמִיטָה, עֵירוֹמָה.
אֶת  סוּסוֹ  הַלַבָן  הוּא  הִדְהִיר  אָז
וַאֲנִי  מֵבִּיטָה, נִדְהַמָה.
עוד  אֶשְמַע  אֶת  קוֹלִי  הַקורֵא  לו:
"בּוֹא, חֲזור, אוֹהַבְךָ  לְעוֹלָם!"...
אָך  הַזְמָן, כְּמו  נַהָר  הוא  זוֹרֵם  לו
וְהַמָיִם  הולְכִים  אֶל  הַיָם


ובְלַיְלָה  בַּהִיר, טוהַר-שֶלֶג,
זְאֵבִים, וְיָרֵחַ  מֵעַל.
אֶת  הַשָעַר  פַּתָח  שוּב  הַעֶלֶם.
עַל  הַדֶלֶת  נַקָש, וְנַפָל.
  לא  פַּתָחְתִי. לִבִּי  לא  קוֹרֵא  לוֹ,
  וַאֲנִי  בַּמִיטָה  וְהוא  שָם.
  כִּי  הַזְמָן  כְּמו  נַהָר  הוא  זוֹרֵם  לו,
  וְהַמָיִם  הולְכִים  אֶל  הַיָם.    
      

רגע, אז למה עכשיו פתאום?
בגלל המונדיאל.
אֶההה... מה זה? 
הנה מה זה: מאות אלפי (או אלפי, או אולי רק מאות) נשים צעירות נראו מסתובבות בערי המונדיאל הרוסיות עם שחומים ומשוחררים מכל העולם, שבאו עתה למסבאות הבירה של ערי רוסיה, לרגל הכדורגל. רבות מהן  - כך רוטנים הבלונדינים הקשוחים והשוביניסטים  - אף חולקות יצוע עם שחומים משוחררים שכאלה. ורוסיה כמרקחה. הגינויים השוביניסטיים ממלאים את האתרים הרוסיים, ולעתים אף עפים אגרופים לפניהן היפות של הנטאשות והקטיות חובבות השחומים. שוביניזם מול פמיניזם. כך קראתי בעיתון ובטלוויזיה.
אני מתייצב לצד היפות. למענן, אני שולף את הבלדה הזו.
מלחין השיר הוא אנדריי פטרוב. יבורך. תבורך פונומריובה הזמרת. תבורך גוזייבה השחקנית. ותבורך רעיה פירסט ששרה כל כך יפה את "בלדה פמיניסטית" (שאיננו תרגום, כאמור), ויבורך מאיר רז שעיבד ומלוה יפה כל כך.

רוצים להיות לא-חברים שלי?
זה קל מאוד: אל תגשו לאינטרנט לשמוע את הביצוע של רעיה בליווי מאיר, לשיר "בלדה פמיניסטית". אל תאזינו לו בכתובת הזו: