עונת העגורים

יותר מחמישים אלף עגורים צורחים בימים אלה בעמק החולה. הם מסתובבים בעיקר בסביבת חדר האוכל שלהם, הוא חלקת השדה שממערב לאגמון, אך בכל רחבי הגליל המזרחי נשמעות קריאותיהם.

זאת ועוד זאת:  לפני כשבוע נפטר אמנון ברנזון, זמר ומפיק מופעי זמר, שאת עיקר פרסומו הווקאלי העניק לו השיר "עגורים". ראו להלן.

לפני יותר מעשרים שנה תרגמתי מהשפה הרוסית כמה שירי עגורים. העגור מסמל ברוסיה את הכמיהה לחופש ולחום אשר אינם מצויים בשפע ברוסיה של מאות השנים האחרונות. הופעת העגורים באביב מעלה ברוסיה ובשכנותיה הסלאוויות תחושה של אביב, חופש, התרוממות רוח ושאר יצרני-שמחה שאינם נוזליים, אלו שארצות אלה אינן משופעות בהם זה עידן ועידנים. עזיבת העגורים מסמלת את שיבת מחוזות הערבה האדירים אל הקדרות, השיעבוד, הבוץ, השמיים מכוסי העננים והרוחות המקפיאות.

נאחל למישורי הערבה הסלאווית עגוריזציה אביבית של הווייתם, ונודה להם על כל שהעניקו לנו: טולסטוי, צ'ייקובסקי, פוגאצ'ובה, נשק בתש"ח, כמעט מיליון עולים לפני כמעט שלושים שנה, יותר מחמישים אלף עגורים לחורפינו שלנו והרבה מאוד שירים יפים, רחבי לחן ולב.    כן, רבותי, מבטיחים אנו למחול למישורי הערבה האלה את חימושן של שכנותינו, אלה שלא תמיד אינן נושכות את עצמן בפראות ולא תמיד  משפיעות אהבה עגורית על שכנתן שאיננה מוסלמית כמותן.

הנה כמה מלים על שלושה שירים רוסיים: שניים מהם, עניינם הוא עגורים. השלישי נכתב על משהו אחר לחלוטין, ועבר עיגור-כהלכה בעטו של פזמונאי ישראלי מוכשר, פזמונאי שעלה בידו לחוש  - מבלי לדעת רוסית - את משמעותו של העגור בנבכי נפש הסלאווית.

---------------------------------------------------------------------

"עגורים" [1]: "עגורים לבנים"

מילות השיר "עגורים לבנים" נכתבו (1965) בשפה האוארית, שפה מרכז אסיאתית, בידי רסול גזמטוב. הן תורגמו בידי נאום (נחום) גרבניוב, בן עמנו. הלחן הוא משל יאן פרנקל, אף הוא בן לאותו עם. את "עגורי לבנים" שר לראשונה (1968) יאן ברנס ((Bernes, יהודי אף הוא. מאז, "עגורים לבנים" כמוהו כ"שיר הרעות" של הרוסים. את התרגום שלהלן כתבתי לפני יותר מעשרים שנה, בעקבות צפייה והאזנה לו בטלוויזיה, בקונצרט חגיגי לרגל חמישים שנה לניצחון על הנאצים. לפני ארבע שנים שר והקליט את התרגום הזה ידידי ישראל (איזי) הוד, פרופסור-ביולוג-רופא וזמר מעולה בן שמונים ואחת וחצי כיום. השיר בביצועו הפך לפס הקול של סרטון זיכרון לנופלי קיבוץ איילת השחר במלחמות ישראל. את שם השיר שיניתי ל"עגורים".

עגורים

מלים(ב-אוארית):גזמטוב. תרגום לרוסית:גרבניוב. לחן: פרנקל. תרגום: חרמוני.

                                                                               

החיילים ההם, כך נדמה לי,

אשר משדה הקרב אינם חוזרים

לא נטמנו אֵי-שם, בשדות השלף

אלא היו ללהק עגורים.

מאז, הרחק בזמן ועד עתה 

עפים הם וקוראים הם ממָרום

ואנו במבט עצוב נישא

עינינו מעלָה-מעלָה, ונידום

חולף מעל טוּר עגורים, יָגֵעַ,

בערפל עף, עִם סוף היום.

ושם, בַּטוּר, פתאום אני יודע,

מקום גם לי יש, עת לבי יידום.

יבוא היום, אפרושֹ כנף צחורה 

אשוט בשמי הערב שקדרו.

ואז, בְּקול עָגוּר, מעל אקרא 

לכל אשר למטה נשארו.

החיילים ההם, כך נדמה לי,

אשר משדה הקרב אינם חוזרים,

לא נטמנו אֵי-שם בשדות השלף

אלא היו ללהק עגורים.

"עגורים" [2]:

שיר עגורים אחר אשר תפס את אוזני ולבי מהאזנה ראשונה לו, הוא השיר "עגורים" בפי נאדייז'דה באבקינה. באבקינה היא זמרת רוסיה בת זמננו, אשר קולה נמוך והוא ומרעיד גם לבבות ערלים, בין שהם של יהודים או של ערלים. דבר אין ל"עגורים" הזה  - אשר מילותיו נכתבו במאה ה-19 - ולמלחמותיה של רוסיה. עם זאת, הוא מעיד על עצב הלב הרוסי שהוא רחב כמעט כערבותיה של רוסיה. שלא נדע. אבל איזו מוסיקה נפלאה מפיק העצב הזה. הלוואי עלינו. לא עלה בידי לאתר את שם מלחין השיר הנפלא הזה.

                          

עֲגוּרִים

מלים: ז'מצ'וז'ניק (1871).    לחן: ???   ///  תרגום: חרמוני

                           עֲנָנִים  אֲפוֹרִים.  עַרָפֶל-סתָיו  זוֹחֵל  לוֹ,

    וּקריאָת-עֲגוּרִים  מהַאופֶק  קרֵבָה.

    וְהלֵב  אלֵיהֵם  מִתרומֵם  ועוֹלֶה  לוֹ           

    מֵאַרצִי  הַקַרָה, מֵעֵירוֹם-עֲרַבָה.       

    כּבָר  קָרוֹב  מעוּפָם, קריאַתָם  כֹּה  חֲדָה  הִיא.

    כּמוֹ  בְּשוֹרָה  בִּכנַפָם, כּמוֹ  אֵלָי  הֵם  קוֹרְאִים.

    מֵהֵיכָן  עֲגוּרים  נְשָאוּכֶם  כּנַפָיִים,

    וּלְאָן  מֵעוּפְכֶם? לֹא  אֵדָע, עֲגוּרִים.     

    הַתֵדעוּ אֶת  הַאָרץ  בָּה  שֶמֶש  דוֹעֵכֶת,

    אֶת  עַרבוֹת-הַקָרָה  סחוּפוֹת  הַיְסוּרִים,

    אֶת  עֵירוֹם-הַיעָרות, שָם  הרוּחַ  חוֹתֵכֶת  -  

    זֹאת  אַרצִי  הַקָרָה, זֹאת  אַרצִי, עֲגוּרִים.

    דִמדוּמִים, וסַגרִיר,  וְהַעֶצֶב  תוֹפֵחַ.

    אֲדַמָה  עֲגוּמָה  וּבָנֵיהַ  קוֹדרִים.

    וְכוֹאֵב  בַּנְשָמָה  וְהַלֵב  מִתיַפֵּחַ.

    אוֹי, חִידלוּ-נָא  לָשוּט  מֵעַלָי, עֲגוּרִים.

"ידיד יקר": לא עגורים [1]

"ידיד יקר" (ברוסית: "טבאריש מוי"=ידידי) הוא שיר רוסי רגשני. תרגמתי אותו לפני יותר מעשרים שנה. ב"ידיד יקר" מספר ותיק מלחמה לחברו המרוחק ממנו, עד כמה יקרה לו ידידותם אשר חושלה באש ושלגים ודם, בעת "המלחמה הפאטריוטית הגדולה", כינויה הרוסי של מלחמת הסווייטים בגרמניה הנאצית.         דבר וחצי דבר אין לטקסט הרוסי של השיר ולעגורים. אלא שדן אלמגור, מי שתירגם, וכתב טקסטים שאינם תרגום למופע-השירים "השטן ואשת האיכר", בחר לספר בשיר על העגורים. עגוריו של אלמגור הופכים לעגורים ציוניים בשורותיו האחרונות של השיר. מי ששר את השיר היה מפיק המופע, אמנון ברנזון, בן קיבוץ כפר גלעדי. לפני ימים אחדים אלה נפטר אמנון. את "ידיד יקר", שהוא במקורו הרוסי שיר של אחוות וטראנים, והפך בישראל לשיר עגורים, אפשר לתאר כשיר המזוהה מכולם עם אמנון ברנזון. הנה המלים המקוריות:

יָדִיד  יַקָר

לחן: קולמנובסקי.  מלים: דולמטובסקי./// תרגום: חרמוני

נִפְגַשְנו  בַּשְלָגִים  ובַבַּרָד,

יַחְדָיו  צַלָחְנו  מַיִם  וְגַם  אֵש.

יָדִיד  יַקָר, הַעוד  תִזְכּור?  הַיִינו  לֵב אֶחָד,

כָּל  קְרָב  יָדַעְנו  כִּי  עוד  נִיפַּגֵש.

אֵיך  הִשְתַנֵינו, זְמָן  חַלָף  וְגָז.

וְאִיש-וָאִיש  בִּשְבִיל  חַיָו  הַלָך.

יָדִיד  יַקָר, כְּבָר  לא  פְּגִישָה  כּוֹל  יוֹם, וּצְחוֹק כְּמוֹ  אָז,

וְרָק  מִבְרַק  'שַנָה  טוֹבָה'   אֶשְלַח.

אָך  יַד רֵעִי  בְּכַף  יָדִי  אֲחוּש.

כְּמוֹ  אֵין  שָנִים בֵּינֵינו, ומֶרְחַק.

יָדִיד  יַקָר, בְּיום  שֶל  חַג  או  בְּרִגְעֵי-יֵאוּש,

אֲתָה  אִתִי  תָמִיד, אֲנִי  אִתְךָ.

כָּך, אֶל  הזִכְרוֹנוֹת  הַלֵב  נֶחְפָּז,

כִּי  הֵם  הַאוֹר  כְּשֶקוֹדְרִים  יַמָי.

כּוֹסִית  אֶשְתֶה  כָּאן, לְחַיֵי  יָדִיד  יַקָר  מֵאָז,

וְגַם  אֲתָה, רֵעִי, שְתֵה  לְחַיָי!

הבלוג הנוכחי איננו עוסק בעניינים של מעלה. אפילו לא בדמותה העצובה של ישראל, המתגבשת מול עינינו.

לפנינו סיפור נוסף מתוך "יעקב וקשקשנים אחרים", ספר המעייסעס של איילת השחר, אשר כולו סיפורים שאכן ארעו. ארעו ורובם קושקש וסופר בפי יענקלה המכונה יעקב שגב. אהוב לבבי. בחיי.

הסיפור איננו מרנין. שכמותו ארעו, אפשר להניח, פה ושם בארץ ישראל העובדת. עמוס עוז מספר על מעשה כזה ("מקום אחר, ע"ע 359-360), אף שללא הפירוט הגראפי המטריד שאני נוקט בו כאן.

אבל אני לא שם פעמיי לשוודיה. לא השנה.

הסיפור הוא מעשה מכוער, כואב, נוגע ללב. מרבית יודעיו כבר איננה עימנו. והנפשות הפועלות? כבר במילניום הקודם הן החלו לבלוס בשר לוויתן או להימצא בצידו האחר של היקום השמיימי.

מיניום

ארבעה חברי איילת השחר ירדו בבוקר אביבי אחד של שנת סוף שנות השלושים אל שטח העומד להינטע תפוחים. הגיעו לשדה העומד להפוך למטע וחנו ליד תעלה ארוכה שצינור חמישה צול מנמנם לידה. היו אלה שלושה מתעללים וקורבן אחד. לא הוא ולא הם ידעו כי כאלה יהיו הם טרם שתחלופנה שעתיים.

הארבעה הביאו עימם פחיות צבע אדום ומברשות. את המברשות טבלו בקופסאות הצבע האדום, "מיניוּם" היה שמו, ומרחו אותו על פני צינור המים החדש, טרם שהורד לתעלה וכוסה בעפר. ה"מיניוּם" נועד להגן על הצינור הטמון באדמה מפני חלודה.

"מינְיוּם", צבע נגד חלודה. אקדח אשר מופיע במערכה הראשונה.

צַבעוּ וצבעו ודיברו בענייני דיומא.

רעבו, והתיישבו לאכול, שכן אז לא היו עובדי השדה עולים לחדר-האוכל כאשר עבדו בשדה מרוחק מהמשק.

ודיברו בעניינים העומדים ברומו של עולם.

משרווחה נפשם ונתמלאה בטנם ושתו ורוו, החלו מדברים בעניינים שבתחתיתו של עולם,  כאלה המצויים מהחגורה ומטה.

סיפרו בנפלאות ביצועיהם המיטתיים עם נשותיהם או אהובותיהם המזדמנות, ואולי רק בפיהם הזדמנו, והפליגו בתיאורי איברים ותנוחות וקולות וגניחות ותזרימי מזומנים נוזליים.

ואז שאל יוסקה את וַלְטֶר,יקה שקט וצנוע, צנום ונמוך,שגוו כפוף מעט ואגנו נוטה לאחור, רווק שלא ידע אישה מעודו:"נו, ולטר, מה איתך? העייסק, שם למטה, הוא...  זה...  זה עובד?"

ולטר הסמיק, אחז מזלג בעסק רב וגרף את הגבינה שבצלחתו אל ערימת פלחי העגבניות,שְכֶנתה לַצלחת; אז קֵרָב את הצלחת אל פניו והסיע את התערובת הלבנה-אדומה אל פיו. הוא השתדל לא להבין למה מכוֵן יוסקה.

יוסקה לא הירפה: "מה, ולטר, אתה אין לך רצונות, אתה? אתה לא רוצה לבדוק אישה מבפנים?"

ולטר העמיק את חקירותיו במעמקי הצלחת. הוא הרחיקה  - דיסקת פח חבולה  -  מפיו. אז העביר בה בֶּצע לחם, ניגב את שרידי הגבינה המואדמים. פניו היו אף הם אדומים.

יוסקה אמר לשני הייקים,מקס ומוריץ, "נו,חברה, מה אתם אומרים? השמוק שלו כבר חלוד, לא? מה אתם אומרים, הא?"

מקס ומוריץ צחקו צחוק רועם, מגוייס, והנהנו בראשם.

הם חפצו להתחבב על הפולני גס-הרוח שהיה ותיק מהם בקיבוץ ובעל עמדה מכובדת של בעל-אגרוף ובעל לשון שאינה מושחזת אך היא אֲמונה על לעג וביזוי זולתו. השניים רצו לזכות בהערכתו של יוסקה ובאיזו טפיחת חיבה על כתפיהם.

"נו... טַי כְּבָ--ה, טַי", די כבר, די, "אולי מספיק,לא?"  פלט ולטר, גרוגרתו הבולטת זעה בחוסר מנוחה, מעלה-מטה, במורד הגרון שמחדלי סכין הגילוח הותירו עליו פקעיות של ניצני שיער.

"מספיק הוא אומר, הא?! הרי לך מספיק. הנה זֶץ בריא, הא?!" זעק יוסקה וטפח בכפו האדירה על גבו של ולטר. הזֶץ הַבָּריא הזניק את בלעו של ולטר מפיו.

 העיסה נחתה על פניו של יוסקה.

יוסקה האדים.

ולטר החוויר.

הוא ידע כי פנים אדומות אצל יוסקה הן מָבוא לצרות. ויוסקה אכן החל להרעים: "ככה? יורקים כאן? חתיכת יקה פוץ!!  והשמוק שלך, הוא יודע לירוק? קדחת הוא יורק!! בוא נראה אם הוא בכלל לא נחלד לגמרי. מתי הוא עשה משהו ולא פיפי, הא??! יאללה, חברה, ארבּעט! לעבודה".

יוסקה השכיב את ולטר על תלולית העפר שליד התעלה וקרא למקס ולמוריץ:"נו, וַייטר  חברה, קדימה, תתפסו את המכנסיים ותורידו לו. נראה מה הולך שָמה, או יותר נכון מה יושֵן שמה".

מקס ומוריץ ציחקקו במבוכה, ואז התגברו עליה.

בעוד יוסקה מניח את ברכיו על זרועותיו של ולטר, ומקס יושב על בטנו, משך מוריץ במכנסיו ובתחתוניו של ולטר והפשילם עד ברכיו.

יוסקה צהל:"נו,מה אנחנו רואים כאן,הא? זה שמוק זה? זה חתיכת ציפור. ציפור בקן בלי ביצים, זה מה  שזה". מקס ומוריץ צחקו ומוריץ אמר:"יוסקה, אוי-יוֹי-יוֹי,דוּ בּיסט אַ-חברהמָן! זַיי מיר גֶזוּנט!" יוסקה, אתה בחור לעניין, תהיה לי בריא.

יוסקה העפיל: "נו, חלודה יש? תבדקו חברה, תבדקו לו את הצינור".

השניים משמשו באברו של ולטר ומקס חש שהוא צריך גם כן להצטרף לחינגה:"לא, עוד אין. פרשסטייט דו, אתה מבין,יוסקה, הוא עוד צעיר השמעק'ל הזה".

ולטר ניסה להצטרף לצחוק אך החל חושש שמשהו רע יותר עומד לקרות כאן: "נו,יוסקה... חלוּטָה או לא חלוטה, סֶה מה שיש. הא? ועכשף מספיק, לא?"

השלושה געו צחוק ויוסקה הוסיף והמריא:"נו, כדי שלא יחליד, לא צריך לצבוע? הא?"

"נו,א-שאיילה, א-שאיילה", נו, מה השאלה, נבחו השניים צחוק גונח אידיש, שפָה שלא היתה כלל שפתם והם היו שואלים ממנה מילים וביטויים למען רַצות את יוסקה,השלייגר הוותיק. יוסקה לחש למקס:"נו... גיי, גיי, אוּן ברענג מיר א-ביסעלע מיניום", לך,לך, ותביא לי קצת מיניום. מקס התרומם מבטנו של ולטר, פסע חמש פסיעות ושב כשקופסת המיניום בידו האחת ומברשת שסיביה אדומים בידו השנייה. הוא הושיט אותה ליוסקה. 

ולטר לא הבין בדיוק מה מתבשל. הוא היה מפוחד,התקשה לנשום וניסה מדי פעם להשתחרר ממשקל השלושה היושבים עליו ומחזיקים בו. חריפוּת לא היתה מאפיין מובהק שלו, והתעללות משפילה נוסח זו הממתינה לו היתה זרה לחלוטין לעולמו הרהוי, האיטי, שהדמיון והתעוזה והתנופה אינם גודשים אותו.

יוסקה פקד על מקס:"שב לו על הידיים ותחזיק לו את הראש, במקומי". מקס עשה כדבריו, ואז התיישב יוסקה כבד-הגוף על בטנו של ולטר, נטל את המברשת,טבל אותה בצבע האדום וקֵרָב אותה לעבר האבר השמוט.

ולטר הבחין במברשת המאיימת על מבושיו והחל לזעוק: "מה סֶה?!... אתם משוקעים? מה סֶה צריך להיות? יוסקה, דו ביסט פרוקט? אתה משוקע? נו, מה סֶה?"

"שקט! שלא יחליד לך,הא? זה מיניום. שלא יחליד לך, שלא יחליד",לחש יוסקה ומקס ומוריץ החלו לשורר מנגינה שהמציאו במקום:"שלא יחליד לך שלא יחליד' שלא יחליד לך שלא יחליד". הם שיגרו את מבטיהם אל יוסקה, תרים אחר אות לשביעות רצון בפניו. 

ולטר ניסה להשתחרר מהכבלים האנושיים הכופתים אותו לעפר. לשווא. הוא החל לייבב הברות חסרות פשר, כשהמברשת שהחזיק יוסקה נעה לאיטה, מעלה-מטה לאורך האיבר שהיה משוך בידו השנייה. המברשת הקפידה לבצע גם שתי מריחות הקפיות סביב האיבר המבועת.

יוסקה הרחיק מעט את ראשו מהמבוש הצבוע, כדרך שהרחיק מיכאל אנג'לו את ראשו ממבושיו המפוסלים לתפארה של דויד המלך לאחר שסיים לעצבם.

"אוֹט אָזוֹי, זֶייר שֶיין, זייר גוּט", ככה, יפה מאוד, טוב מאוד -  אמר יוסקה וטפח לוַלטר על כתפו: "נו, אתה מסודר".

אז השתהה יוסקה מעט. הוא לא אמר דבר. לפתע נראתה עננה על פניו ואז זרק את המברשת לתעלה בכעס,והוסיף: "גֶניג. מספיק. חולירה".

הפרוייקט הסתיים.

השלושה קמו ושיחררו את קורבנם. 

מקס ומוריץ דממו ושאריות הצחוק גוועו על שפתיהם כאשר ראו את ולטר רועד, בוכה בלא קול, קם, מושך את מכנסיו ותחתוניו למקומם ועולה למשק בצעדים רפים, איטיים. השלושה שתקו רגעים אחדים.

יוסקה נחר ומשך ממעלה גרונו גוש כלשהו. הוא טיוֵחַ את פיסת הכיח הענקית, הצהובה, אל קופסת המיניום, והחטיא. כיון שהחטיא, לחש: "טפו! יופֹּטפוֹיוֹמאט!!"  ואז לחש:"חולירה".

ואז האדימו פניו ושתי דמעות ניגרו מעינו הימנית. הוא ניגב אותן בידו שהיתה מוכתמת במיניום. המיניום הכתים את מעלה הלחי.

מקס ומוריץ שתקו כל העת ואז נזף בהם יוסקה: "נו, אַרבֶּט, חברה, אַרבֶּט", עבודה, חברה, עבודה. "אין זמן לשטויות".

"בדהרה, אל המצוק": חלק שלישי

תו משותף נוסף ישנו בפנֵיהַ של ראיית העולם הנאצית ובזו של כותבים לא מעטים בריאקציה הישראלית: ערגת המלחמה ושינאת השלום. זו וזו, כאן כעת ושם אז, אינן תוצאת ניתוח מובנה ומושכל של סיכויים וסיכונים.

   במקרה הישראלי, הכמיהה למלחמה ותיעוב השלום חבים את קיומם ואת חיותם לשנאת הגויים המובנית בנפשה של הריאקציה שאינה חילונית. זוהי שנאה שהיא הפריזמה הרגשית שדרכה הציבור הזה תופס וחש את מקומו ואת מקום עמו בתבל: מול  - לעולם לא עִם -  מיליארדי דמויי אדם שהם "חי מדָבֵּר"; מול ומעל ישויות שנֵחָנו בפיזיונומיה של אדם וביכולתו לדבר, אך אינן אדם של ממש; ישויות דמויות-אדם שההשלָמה והשלום עימן משמעם ירידה להווייתן, כניעה לשפלות, הסתופפות בחברתן של בהמות מדברות.

   תיעוב השלום והערגה למלחמה היו תו בולט גם בפרצופו של הרייך בן אלף השנים. ראיית המלחמה כערך, כמכשיר לחישול האומה, מכשיר שבלעדיו אין היא אלא אסופת רכיכות, היתה מרכיב מרכזי בראיית העולם של הרייך הזה.

   ההיפרדות המוצהרת ממיגבלות על הרג במלחמה, מאמנוֹת בינלאומיות ומנורמות מקובלות שעניינן מלחמה וניהולה, אף היא קו משיק בין הצהרותיהם ומעשיהם של מנהיגי הרייך ההוא, ובין דברים של רבים בריאקציה הדתית הישראלית.

     האיבה והבוז המוצהר למערב, הבוז לנורמות ומגבלות מוסריות על ניהול מלחמה, נורמות שהאנושות פיתחה משך אלפי שנים, מעידים על סכנה לשכניו של המצהיר עליהם. מוּדעות השכנים לַסכנה עשויה להביא את השכנים ואת שכניהם שבמעגל השכנות השני, לידי מעשה שיהיה רדיקאלי לא פחות ממשמעות הצהרותיו של הבּוֹזֶה היהיר.

    העולם יצְפֶּה באדישות בקיצה האלים של ישראל היהירה, השונאת, זו אשר תאיץ לפתע את תהליך הדרת הנורמות האנושיות מליבה ומפעילותה בקרב העמים.

                                 * * * * * * * * * * * *

     הסירוב, המופנם והעיקש כל כך, להישיר מבט לכל ניסיון של מתיחת קווי השקה בין תווים מרכזיים באידיאולוגיה הנאצית לבין תווים מסויימים בראיית העולם היהודית הדתית, הוא סירוב אנושי. זהו מהלך נפשי שאין ליהודי ישראלי קושי להצטרף אל הדבקים בו. אלא שהסירוב הזה דן את הדת היהודית ואת ציבור האוחזים בה לסכנה של התנוונות מוסרית. הסכנה הזו מתמצקת והולכת ככל שהריבונות היהודית צוברת ותק ומעלה פימת פונדמנטליזם עלֵי כרס של מרירות ופחדים. אין לומר שהפחדים הינם נטולי בסיס, אולם אין להתעלם מהשפעתם המהפנטת, המעקמת את נפשם ואת מצפונם של המפחדים. 

   אך הגזענות המשמידנית איננה רק ילידת הפחד. היסודות השונאים-גזעניים-משמידניים היו טמונים בה, ביהדות, אלפי שנים. המיתוס והאתוס  -   מיתוס ההשמדה היהושועית המקודשת, שהיה לאתוס השמדה   -  היו נתונים בהווייה היהודית, אך לא באו לידי ביטוי מוחצן.

    צו ההשמדה המקודש שנצטוו בו משה ויהושע, הפך את אופיה החרותי של יציאת מצרים לפארסה, ניו-ספיק במֵרָעוֹ. שהרי הצאן הקדוש שיצא מעבדות מצרים לא נצטווּ להביא לכנען את בשורת החירות. החירות שזכו בה יוצאי מצרים היתה הזכות להכפיף את עצמם לצו המחייה המקודשת ולהיות משמידן קנאי של עמלק ושבעת עממי כנען. היכן החרות כאן? אין זו אלא יציאה מבית עבדים, וכניסה לבית משמידים, מחוללי ג'נוסייד מקודש. זו מהותו האמיתית של חג החירות שאנו מבשמים אותו בשיבלים ואביב והנאוה בבנות.

   את התווים האלה ברוחה של היהדות ובאתוס שלה, ניתן לדמות לעכירוּת הלבנבנה של העָרָק. היא מתגלית רק משהוא נמהל במים. הלובן העכור, הרדום במשקה השקוף, מתגלה אז לעין כל.

   כַּמים לַערק  -  כן הריבונות לרוח היהדות. מהילתן של השתיים משַנָה את גוון התמהיל החדש שנוצר. הריבונות מעלה את השְחוֹר הכלוא בהוויה היהודית השקופה, הזכה, ההומאנית, זו שנפתינו לחשוב כי היא-היא הווייתנו האמיתית. עכירות שחורה הולכת ונגלית בישראל, ככל שהריבונות נמהלת בהווייתה.

   אופייה העכרורי, השונא, של ישראל עתידית  -  ישראל שהיא יורשתם המתגזענת והולכת של העברים הגזעניים, כובשי כנען, ושל כללי הלחימה המשמידנית שלהם  -  יקָרב אותה אל קיצה. ישראל עלולה להיות נשלטת ומנוּוטת בידי הפונדמנטליסטים העורגים אל העבָר השבטי המשסף ומשמיד ללא מגבלות, עבר שבטי אשר על פיו   -   ממשה המצַוֶה ויהושע המבצע, והלאה  -  השמדה מוחלטת היא צָו מקודש.

    ישראל זו תהיה דוהרת אל קיצה האלים.

-----------------------------

סוף

נכתב בישראל, יולי 2014

1329 המלים שלהלן, הן חלקו השני של מאמר גדול יותר. חלקו הראשון פורסם לפני שבוע. החלק האחרון יפורסם אף הוא בבלוג "זה לא ככה", בשבוע הבא. קריאת המאמר איננה קלה. כלל לא. ראו, הוזהרתם.

המאמר נכתב לפני שנים אחדות, והוא חלק מגוף טקסט גדול בהרבה. גם הוא יפורסם, -  איה"ש ואם לא יה"ש, -  כבר במילניום הנוכחי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

בדהרה, אל המצוק  /  חלק שני

    הטפה יהודית להשמדה המונית של יהודים

 השורות העצובות שלהלן תנסינה להבהיר כי אין בנאמר לעיל ולהלן כל הגזמה ואין זו רטוריקה שתכליתה טלטול הקורא. כאלה הם פני הדברים, כאשר מישירים אליהם מבט.

   אני מודע לכך שמציאת קווי השקה ותווי דמיון בין תועבות גרמניה לַזוועות האידיאולוגיות של דת עמי, היא מעשה של פריצת טאבו. אלא שלא בשל כך אני אומר את הדברים; לא כדי להמם את היהודים הישראלים.  אני אומר את הדברים כי אני יודע שהם אמת. אמת שמתכחשים לה; אמת שעצם חשיפתה כמוה כפגיעה בעצב חשוף, רגיש עד אימה.

   אלא שדווקא כיון שכאלה הם הדברים, חובה להצביע עליהם. לא מיקרוסקופ ולא זרקור ולא משקפת נחוצים כדי לראותם. פקיחת עין נחוצה כאן. לא דבר זולתה.

* * * * * * * *

   גם בְּטיעון "הסכין בגב" שישראלים רבים נוקטים בו בדברם על התבוסתנים מהשמאל, פסעו הכותבים הישראליים האלה צעד אחד רחוק מדי, שיכשיל את נסיונם - אם יהיה כזה -  לטעון כי אין בדבריהם זכר לתעמולת-זדונים של השליש הראשון למאה העשרים. בתעמולה משופמת זו, ילידת 1918, תוארו לוחמים אריים תמימים ומסורים, שמנוולים יהודיים בני גזע שֵם, מעוקלי אף ועבי שפתיים, תוקעים סכין בגבם בעודם גונבים את כספם, מפתים ואונסים את נשותיהם.

   ולוואי ויבוא היום ותיחקר לעומקה השפעת מערכת הטיעונים המשופמת הזו (שהצחינה בגרמניה של שנות העשרים ואילך, עד 1945) על השתוללות הכתיבה של יהודים בישראל בראשית המילניום השלישי.   

  

   תיאור השמאל כציבור הצמא לדם יהודי, גם הוא עדות לחדירת שפת הדימויים הנאצית לשיח הריאקציה היהודית של ישראל. אלא שלא רק דימוי ישנו כאן ולא רק דימוי היה שם, אלא זאת  עלילת דם לכל דבר; פריטה, בהתכוונות מלאה, על ההדק הריגושי החזק מכולם: העמדת נוזל החיים האדום במרכז הסיפר והאשמת יריבים פוליטיים בצמאון אליו.

   הביולוגיזציה של השמאל והחילונים - דהיינו, דימויָם לרעלים, וירוסים, חיידקים ומגיפות - היא פרי מיזוגם של שני המקורות: דימויו של עמלק בשיח היהודי ודימויו של היהודי בשיח הנאצי. שני אלה נשזרים היטב בנוהל השיח המבועת והמבעית, חסר גווני הביניים, של כותבים ישראליים רבים, אנשי מחנה מוגדר לחלוטין.

   זהו נוהל שיח, שהוא כשלעצמו נמנה עם מאפייניו של המשטר בגרמניה בשנות השלושים והארבעים של מאה העשרים. הזואולוגיזציה של היהודים ושל האויבים מחוץ והיריבים מבית, הביולוגיזציה והמטאבוליזציה שלהם, נאגדו במאה שעברה לכדי אחד ממאפייניו של המשטר הזה.

   משטרים טוטליטאריים זולת המשטר הנאצי נקטו אף הם ב"סוגה" זו, אך לא באינטנסיביות כמו זו שלו. סוגת השיח הזואו-ביו-מטאבולוגי היא מאפיין שתכליתו -  כמו גם דרך תפקודם של המשטרים הללו  -   מחיקת צלם האדם מציבורים הנתונים לשלטונם.  סוגת ההתבטאות הזו עשויה לשמש כעדות לאופיו של משטר ישראלי שיונהג בידי אנשים הדבקים בה כעת, טרם האחזותם המלאה בשלטון.

   יומו של שיח ממלכתי ביולוגי-זואולוגי-מטאבולי עלול לבוא. וטיבו של שיח כזה שהוא הופך לפעילות של טיהור רצחני נטול מעצורים. כל זה עלול לקרות בשלטון מונהג יהדות כהלכתה. 

  נקיטה רציפה בלשון שחיטה, חיסול, השמדה, ריסוק, סירוס והריגה -  אף היא מאפיין המשותף לריאקציה הישראלית ולמשטרי הזוועה של מרכז אירופה ומזרחה במאה העשרים. הלשון הזו היא חלק מההווייה הדמית השורה על מיקטעים מרכזיים של הכתיבה הדתית הריאקציונית בישראל.

   האם מולידו של השימוש בלשון הדם וההשמדה הוא רצון הכותבים -  כאן ושם, עתה ואז  -  ללבות שנאה וריגוש בקוראים?

   או, לחילופין, האם אפשר לראות את הלשון הזו כביטוי לאישיותם הפרטית והציבורית של הכותבים? האם זו אישיות שהיא כה תוקפנית, עד שאין כל מניפולציה בַּכתיבה מעוררת-היצרים הזו, זו המונפקת בישראל כיום וזו אשר נופקה בגרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה?

   ייתכן גם כי שני ההסברים משתלבים בהיתוך סינרגי; כותבי האידיאולוגיות הדורסניות נותנים דרור לאישיותם השונאת, הקוראת את המציאות ומבארת אותה תוך שאיבה מתמדת מלקסיקון נפשי ומילולי של אלימות קיצונית, כיון שהם יודעים כי בכך הם רותמים לעגלתם את הציבורים הצמאים למסרים כאלה.

   החובה הקדושה להשמיד ציבור מוגדר היא התו המשותף הבולט, לנאציזם וליהדות. אלא שהנאצים ייעדו גורל של השמדה מוחלטת ליהודים ואחר כך למיקטעים מסויימים בלבד של הקשת האנושית.

  ביהדות, תחולתו הפוטנציאלית של צו ההשמדה המוחלטת היא בלתי מוגבלת, ועל פי הוגים מסויימים, בעבר כמו גם היום, היא חובקת כמעט את כל אוכלוסיית העולם שאיננה יהודית.

      העם הגרמני אינו מכנסי-עור שכולם דם, אך מכנסיו מכוסים בכתמי דם-שלא-יימחה גם אם יושלכו לסל האשפה. העם הגרמני הוא עָם עִם דם על הידיים ועל הז'אקט ועל המכנסיים. אין עָם יכול למחות את עברו, ואין הגרמנים יכולים למחות את מוצרט, היטלר, שילר, באך, הימלר, בטהובן, גבלס, קאנט והיידריך מדברי ימיהם.

    גם העם היהודי אינו טלית שכולה תכלת. טליתו מוכתמת בַּמיתוס התנ"כי של הג'נוסייד בעמלק ובשבעת עממֵי א"י, שגם אם רק משל היה הרי הוא מבוא, ארוך כאורך הגלות, לאתוס המעש הג'נוסידאלי בעמלק ובעמים נוספים, שרבים ורעים מייחלים לבואו.

   בגדיו של העם הגרמני מוכתמים בעברו. את תכלת הטלית היהודית מכתים איווּי הג'נוסייד, שאחד מביטוייו הוא התחינה המחללת את ההגדה של פסח, "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו... ותשמידם מתחת שמי אדוניי". אין להתכחש לאופציית השמדת המיליארדים הגלומה בתפילה הזכה הזו, שכן כל מחצית האנושות בת ימינו, העובדת אלילים, נכללת בקטגוריית המועמדים להשמדה, אותם שאינם מאמינים באל האחד.

  וגם עובדי האל האחד, אם נוצרים הם  -  ויש רבנים הגורסים שגם אם הם מוסלמים   -   אין הם עובדים אותו כהלכה, ודינם דין עכו"ם.

   ביטוי רווח לכוליותה של הגישה המשמידנית ביהדות הוא האימרה השגורה בפי דתיים, שמקורותיה בני שנות אלפיים: "טוב שבגויים הרוג".

   מדינת ישראל צפתה לפני שנים אחדות בחיזיון אשר לא הִבְעיתהּ: ספר הקורא להכחדה גורפת של לא-יהודים. לא תהיה זו הגזמה לתאר את הספר הזה ככתם מוסרי ענקי; "מיין קמפף" יהודי תוצרת בית דפוס עברי במדינת היהודים. אלא שבכך לא מסתיים תיפקודו  של דבר התועבה הזה כצפירת אזעקה. מגבר ההזעקה אשר ליוה את היצירה המיין-קאמפפית המזוהמת הזו היה הלגיטימציה הפומבית, הבוטה, שהיא זכתה בה, בחתימתם של עשרות רבנים חשובים של הציונות הדתית. גם אם לא כל הרבנים האלה הגנו על כל הנאמר בספר, הרי כולם  -  כולל כאלה הנחשבים מתונים  -  קבעו כי כתיבה שכזו היא חוקית ולגיטימית, כיון שהיא מתרחשת בַּספֵירה ההלכתית וממנה היא יונקת את הגיונה. בכך, קבעו הרבנים הרבים האלה כי ההלכה היהודית היא המטהרת הגדולה, אשר אין כל פסול בכך שתחת כנפיה תהא נדגרת כל תועבה גזענית-משמידנית, מרחיקת לכת ומיינ-קאמפפית ככל שתהיה, ואף אם תטיף להשמדת הנכרים כולם.

     ואפילו רק עמלק הוא הנידון להשמדה,  שאלתו התמה של צעיר דתי חריף-שכל מעידה על הגלום בהשתרשותו של מוטיב ההשמדה הגורפת בנראטיב האידיאולוגי של עמנו:  "למה ישראל לא הורגת את  כל העולם? מחשש [בהנחה] שכל מי  שהיא הורגת אולי הוא עמלק?"

********************            

   מעבר לכל זאת, דומה שאין הקְבָּלָה הדוקה יותר בין ציווּיי ההשמדה היהודיים לאלו הנאציים, מזו המיתַמרת כעננה רעילה מעל הצו המקראי להשמיד את העיר החוטאת, העיר הנידחת לעבודה זרה.

      האם הקְבַּלת דין העיר הנידחת לזוועות שעוללו הנאצים, היא מופרכת ומרושעת? 

       האם ההיתר ההלכתי (יליד קולמוסו של הרמב"ם) להשתמש בשיער המומתים העבריים טרם שיישרפו גופותיהם בעיר החוטאת, נבדל במהותו המוסרית מההתר-שהפך-להוראה, לאסוף את שיער היהודים המומתים במחנות ההשמדה, טרם שריפתם, ולעשות בו שימוש? 

  

   בדומה להִלכות שמירת עדינות נפשם וטוהר כפיהם של משמידיה היהודיים של עיר יהודית הנידחת לחטא,   - גם אירגונו של היינריך הימלר, קנאי דוקטרינרי, שקד על שירוש תופעת הגניבות ושמירת נקיון-הכפיים של הרוצחים המסורים, עד סוף המלחמה. "המלחמה היתה כבר אבודה, הרייך עמד על סף התמוטטות, אך האס-אס נהג עוד כארגון המקפיד על טוהר מידות ומינהל תקין".^[1] 

   האם הכוונה ליצור מנגנון-לרצח-המונים, מנגנון שאנשיו הינם הגונים, עדינים וטהורי לבב וכפיים, הוא טומאה צרופה כאשר הוא גרמני, וקדוּשה צרופה כאשר הוא יהודי ומקורותיו תנ"כיים ורמב"מיים?  

   השמדה המונית של יהודים, בהקף של ג'נוסייד אשר לעומתו רצח אוכלוסיית העיר הנידחת הוא פיהוק, אף היא קונה לה אחיזה בדבריהם של רבני יד"ק. הם בודדים בינתיים.

   על פיהם, השמדתם של יהודים לא חייבת להתבצע רק על שום היותם אויבים אקטיביים לרוח ישראל סבא וישראלה סבתא, כדוגמת חילוניים מפיצי חילוניותם, או כאלה המנסים להגביל תחולתה של כפייה דתית, ואחרים. דין ההשמדה אמור לחול גם על כמה מיליוני ישראלים שחטאם פסיבי לחלוטין: אין הם שומרים שבת או אף אינם שומרים מצוות כלל ועיקר.

    הקביעה כי הממלכה היהודית-עברית-ישראלית אמורה להשמיד את הבוגדים במורשת עמם, כלומר בעמם ובאלוהיו, נשמעה בעבר בפורומים חסויים למחצה, אף כי היו בהם גם אינטרנטיים. כיום נשמעים הדברים גם בפרהסיה, מפי רב אחד לפחות, המלמד בישיבה ובאחת ממכינות הדגל של הציונות הדתית. אין הוא, ואין הקודמים לו שדיבורָם ג'נוסיידי, מסולקים לאלתר מהמוסדות בהם הם מלמדים. דהיינו: דבריהם נחשבים כראויים להישמע. רק להישמע. בינתיים.

***************

---

^[1]      תום שגב, חיילי הרשע, הוצאת דומינו , ללא ציון שנה, עמ' 71.