שתי התמונות, מתוך ציוריו של מוטי גולן, במסגרת התערוכה "האסטתיקה של הרוע", שננעלה זה עתה בקיבוץ איילת השחר.
מתוך התערוכה "להציל את מאיה", של מוטי גולן ואחרים, אשר תיפתח בשבת הקרובה, 12.1.19, בקיבוץ איילת השחר.
"דלות
החומר" - אל מול גולן
פ.פ.,
פבלו פיקאסו, ומולו מ.ג., מוטי גולן. שני ניגודים לכאורה. ולמעשה,
שניהם אמנים מחוננים. אלא שמול הצחוק האדיר שצחק פיקאסו על האנושות, כולה, צחוק שהדיו נשמעים ונראים עוד היום, מציב מוטי גולן
יראת כבוד בפני שמונה וחצי מיליארד בני האדם הנושמים איתו את האוויר המורעל והולך
ומזדהם ורץ.
אבהיר: פ.פ., פאבלו פיקאסו, החל את דרכו, כידוע,
כצייר. אחר כך הפך למפרק מוסמך, המפרק ומרסק את ההווייה אשר סביבו לגורמיה ומרכיבם
כראות עיניו, הלא הן רואותיו הדומעות צחוק של לעג ובוז לבני-אנוש אשר קונים את
גחמותיו - שאף הוא עצמו, האמינו לי גבירותי, לא האמין בהן,
רבותי.
בעקבות הספרדי העליז נהרו אותם אינטלקטואלים של
אמנות מפוברקת, של דילטנטיות ושרלטנות, אשר רבים מהם נהרו גם אחר הזוועה
הקומוניסטית של לנין וסטאלין (אבל זו הערה צדדית, וייתכן כי היא מיותרת. אנא,
התעלמו ממנה).
מאז עמדתי על דעתי והתוודעתי לקידמת האמנות
הפלסטית אשר משלה בעולם המערבי שאליו נולדתי לפני יותר משבעים ושש שנים, ידעתי כי
כל המודרניזם הפוסט-ריאליסטי איננו אלא עבודה בעיניים. עיניים עצומות למחצה שגם
מחציתן השנייה עצומה למחצה. איני מתכוון לנמק ולבאר כאן את ידיעתי זו, אבל אצרף
כאן את אמירתו של פוטר סטיוארט, שופט עליון אמריקאי. סטיוארט לא התייחס לאמנות. כלל וכלל
לא. הוא הגדיר - לא הגדיר - פורנוגרפיה, וכך כתב בפסק-דין משנת 1964: "לא
אטרח עוד להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני מזהה אותה כאשר אני רואה אותה".
אוסיף משלי: גם מסך המלים העבה ביותר לא יביא את
פיקאסו וממשיכיו הדילטנטים אל מחוז האמנות האמיתית. נקודה. ואפילו פול-סטופ.
אוסיף ואציין רק כי אישוש לתחושת הבטן והלב והמוח
הזו קיבלתי כאשר הניח מאן דהוא, אמן מקומי, את ה"ציור" הבא, שהיום היו
מכנים אותו "עבודה", על הקיר הצפוני של המועדון באיילת השחר, הקיבוץ שלי.
היה זה מלבן של קנבס (חמישים על שלושים
ס"מ) שמסגרת חובקת אותו והוא צבוע אפור כחלחל. במרכזו הדביק היוצר קטע של חבל,
עשרה מ"מ עוביו וכשלושים ס"מ אורכו, וצבעו חום כהה.
זהו.
הייתי כבר בר-מצוה, מצב צבירה שלא מנע ממני להפיק
"ביחחחחסה" קולני, הערה שזיכתני במבטים נוקבים ובהערה מפי זקן בן ארבעים
וחמש שהתיק את עיניו מהמאמר הראשי של "דבר, עיתון פועלי ארץ ישראל":
"יוסף, מי שמך?". לא עניתי לו, מפאת הכבוד למאמר המערכת של
"דבר" ולזקן הקורא בו, שאהבתיו מאוד.
האמן האיילתי הזה היה אחד חלקי מיליארד מהעדר
הגועה "מוווושלם", לנוכח כל בטישה ומריחה, יריקה ומריחה של הקרוי אמנות
פלסטית מודרנית, אותו זרם סוחף-כל שבמעלהו, במבוע החמים שלו, התגלגל פ.פ. מצחוק,
צחוקו הפרוע של ילד היודע כי הוא מוליך שולל עדה של מבוגרים בוהים, תועים, דהים,
תועים, גועים כאיש אחד: "מוווו-פת של אמנות!".
סלידתי המפוהקת מנהר ההמון הנוהה אחר פ.פ., הפכה
לעוינות מפורשת אשר לא נתתי לה ביטוי עד עתה, כיון שדעתי ותחושתי בנידון לא נראו
לי חשובות, ועדיין אני מודע לכך שאין הן מורידות או מעלות דבר. הזמן, ידעתי, יראה
לאנושות את הקסם והיופי והלב והאמת שבציור הפיגורטיבי עתיר הסגנונות והכיוונים, זה
שלעולם, מאז ציורי המערות בני עשרות אלפי השנים, היה - ולעולם
יהיה. הוא יהיה גם לאחר שיפוג תוקפן של השטויות המילוליות הגורפות וסוחפות כל-זולתן,
אלה שהמיט עלינו זרם ה-פ.פ. של האמנות הפלסטית במאה העשרים.
אדיש הייתי ובחיוך משועמם חזיתי בחבלי דעיכתו של
הזרם הקשקשני הקרוי מודרניזם. אלא שחמתי בערה בי, שבועות אחדים לאחר שבחרה אחת
משבע בנותי - חמש מהן לא נולדו עדיין ונראה כי נגזר עליהן
שלא להיוולד - ללמוד באקדמיה כלשהי לאמנות, המצויה אי שם בין עיר
אחת לעיר אחרת. שם בדיוק. כן. את האקדמיה
הנהיג בעריצות אחד מאבות החבורה שהניפה דגל ועליו, באותיות של קידוש פיקאסו,
הסיסמא "דלות החומר". בתי, נשמה
עדינה שכמותה, נטשה את האקדמיה ההיא לאחר שדל-החומר העיר לה, חזור והער, חזור
וגעור, כי "היום כבר לא מציירים ככה". היא לא כעסה עליו. אני? - ועוד איך.
------------------------------------------------
והנה, לפני כעשר שנים, פגשתי באמן מחונן, הוא מ.ג.
הוא מוטי גולן. תל-אביבי שהצטרף למכורתי, קיבוץ איילת השחר. מוטי גולן הוא אמן
מובהק ומעולה של סגנון הציור ההיפר-ריאליסטי, הריאליסטי מאוד-מאוד-מאוד. ציוריו
("עבודותיו" בלשון הניו-ספיק המקוממת) הינם מופת של אמירה מרתקת, נוגעת
ללב, מעירת-לב, מרעידה מיתרים שאינך יודע כי הם חבויים בך ואף אינך יודע לומר מה
הם ובאיזה סולם הם רוטטים. באחת: מוטי גולן הוא אמן מחונן. כמה אמיתות אשר אינך
יודע מהן, מבצבצות ולוחשות וזועקת אליך בינות לביטויי הריאליזם הקיצוני והמדוקדק
של ציוריו. הפוך בהם והפוך בהם והם ישובו ויפתיעוך. הכל, איכשהו, בהם. פ.פ. איננו בהם. קנדינסקי איננו בהם. ואין בהם אף
לא אחד מנביאיה של "דלות החומר" הישראלית, שדלות הרוח עימה.
מוטי גולן הוא אמן בוטח בדרכו. אכן, ייתכן כי
סלידתי המפורשת מ-פ.פ.,חומד הלצון הגאוני, איננה לרוחו; ייתכן כי אין הוא מסכים עם
המסמרות שבהן אני קובע את סלידתי זו בדף הבלוג שאתם קוראים כעת . אבל מוטי גולן לוחש
או זועק ביצירתו את רוח האדם החפשי, החש ומבטא את שברוחו ובלבו ובמכחוליו ופורש
אותם על יריעות הקנבס שלו, תוך מימושה המלא של חירות הנפש והיד והמכחול והלב. גולן,
אמן תל אביבי מוערך, עלה הגלילה לפני כעשור, התיישב באיילת השחר ובה הוא מציג את
יצירותיו שלו, כמו גם את יצירותיהם של אמנים נוספים, שאינם דווקא ממשיכי דרכו, בסטודיו/גלריה
שהקים באחד מחלליו של מפעל העיבוד השבבי של איילת השחר, מפעל אשר דמם לפני יותר
משלושים שנה. הגלריה הפעילה מאוד, קרויה "תל אביב - איילת השחר".
התמונות שצירפתי לטקסט סעור-הלב שכאן, הינן מתוך
שתי תערוכותיו האחרונות של גולן. שני הציורים הראשונות הוצגו בתערוכה שנחתמה לא
מכבר, ושמה "האסתטיקה של הרוע". לא אכביר מלים עליהן ועליה. מי שלא ראה
את התערוכה הזו ואת קודמותיה, החמיץ הזדמנות לחוות את שאיני יודע להגדירו ולתארו.
התמונה השלישית, ציור הדבורה מאותגרת-הגאזים,
לקוחה מתוך התערוכה הבאה של מוטי. מוטי גולן, כאמור. שם התערוכה: "להציל את
מאיה". ה"עבודות" - הלא
הם ציורים, לכל הרוחות, ציורים - בתערוכה הזו אינן/ם נטולי הקשר אקולוגי, חברתי.
מוטי הוא אך אחד הציירים בתערוכה הזו. איני יודע מי הם האמנים שיחלקו עם מוטי את
קירות התצוגה של התערוכה, באיילת השחר, אך נראה לי שאין טעם להכביר מלים על המסר האקולוגי
והחברתי אשר בה. אומר רק זאת: כל שלא ישיט את עיניו אל הציורים המאד-מאד-מאד
ריאליסטיים של גולן, יחמיץ חווייה אמנותית, אנושית. אלו הן תמונות שהן שפיעה של
חמלה ואהבה אל הטבע ויציריו, אל האמת החד-פעמית אשר בכל אחד מהם, כל אלה יימנעו
מכל אשר לא יחזה בהם.
אכן, אני תועמלן. ראו רשומה זו כעבודת יחסי ציבור
של מי שיודע כי נכס אסתטי, אמנותי, פועם בציוריו של גולן, אשר בה. כבכל קודמותיה.
התערוכה "להציל את מאיה" תיפתח בשבת
הקרובה, 12.1.2019, ב-11:30. היא תהיה
פתוחה משך שבועות אחדים. התערוכה, כאמור, היא קבוצתית, ובה כמה מציוריו של מוטי
גולן, ולצידם ציוריהם של יוצרים מרחבי הארץ.
אני, מכל מקום, אנהר אל התערוכה -
כערבים אל הקלפיות - וכל מאודי עימי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה