פרקון נוסף מתוך "יעקב וקשקשנים אחרים", ספר חדש של יוסף
חרמוני. הספר ניבט בביישנות ממדפי חנויות הספרים. והוא מעט המכיל את המעט והמשובח.
עדות הנחתום על עיסתו.
מֶה חדש בדיר?
יהושע רוטבארד, הוא
שִייֶע, היה קָיִן בעשר שנותיו הראשונות באיילת-השחר. כלומר, הוא היה עובד אדמה.
פלח. ככזה הוא טבע אימרות כנף, ומוטב לומר כנפיים. כנפיהן של אמרות-שייע הונפו
במשק עשרות שנים לאחר שבעליהן היה לתל-אביבי, ואף היום מבחינים חדי-עין שבינינו
באניץ עשב נרעד קלות, כאשר משָק כנפי האימרות הללו מנשב אוויר צוחק לעברו.
כזו, למשל, היתה קביעתו: "חיים של
הבנָדָם זה כמו אוטו, שכמה הוא יפה - ככה בסופו דבר הוא מגיע לסוף ולא יַזוֹר כלום דבר".
לאחר שטבע שייע את חותמו המובהק בממלכת קין
הפלאח, הוא הפך להבל. הוא עבר לעבוד בדיר הצאן.
שיע אהב בנות. מי לא?
לפנות ערב אחד, בראשית שנות החמישים, דיווח
שייע ליצחק, מרכז הדיר, על ההכנות לחליבה ועל מצאי החולבים, שהיה צנום למדי באותו
אחר צהריים. כל להקת החולבים מנתה עשר ידיים בלבד:שייע, יצחק, בחור מהנח"ל.
והיו גם עופרה וחמדה, נערות בנות חמש עשרה.
וכה אמר שייע:"איציק,היום יש לי פה רק
חמש חולבים. אתה (אצבעו המורה הופנתה ליצחק) ואָתִי (היא הופנתה אל חזהו שלו)
והפלמחניק" (האצבע נסעה אל הנחלאי). אז התחייך שייע, הניח כפותיו על כתפי
הנערות, ליטף בחמדה את המשי השחום של עופרה ושל חמדה, והוסיף:"וגם שתי
הטלאים".
ליטוף מחמדיהן של נערות בית הספר היה הילָך
רווח, בלתי מדווח, שאין נותנים עליו את הדעת ואת הדין. "ככה זה היה אז",
אמר יעקב. הוא צדק.
שייע הביא את תסמונת הלטֶפֶת אל פסגות של
תיחכום ותעוזה. בין השאר, הוא התעקש לסייע לְחולבות מלבלבות להחגר בסינרי הגומי.
לאחר שהיו הבנות חוגרות את הסינר, היה שייע מתעקש על חובתו לקשור ולהדק את סרט
ההידוק, כשהוא חובק את הבנות מאחור וקושר את הסרט על מותניהן, בעסק רב ובתנופה
רבה. "זה יותר חזק ככה", היה מסביר לנערות הנבוכות. ואז היה פוקד
"לא לזוז, חבובל'ה, לא לזוז", ומקפיד לקשור את סרט ההידוק של הסינר
מלפנים, ולא מאחור כנהוג. "זה יותר חזק, ככה".
הנערות הממוששות היו נבוכות אז והנערים
שקינאו בשייע ובגישתו הישירה היו מתגלגלים
אז מצחוק.
שייע, רועה צאן שליו, היה גם לוחם מקצועי.
היחידה שבה שירת היתה לגיון הזרים; הזירה היתה אלג'יר. מלחמות לא היו שם. סיפורי
לגיון הזרים אותם סיפר לנערים ששירתו איתו בליגיון הנוקדים, עסקו בנסיכות
אלג'יריות.
שִייֶע
היה, לדבריו, כובש נסיכות. מאזיניו ידעו כי היו אלה נסיכות שלא היו ולא נבראו. או
שמא היתה זו רק נסיכה אחת שלא היתה ולא נבראה.
שייע
אהב להיזכר בסצינה ההיא, שבה הוא עולה על מדרגות "הארמון של המלך
באלז'יר", והנסיכה מביטה בו, ויצוריה רוטטים למראה קיבורותיו וכובע הלגיונרים
שלו. מכאן ואילך היו המאזינים מדוּוחים, בפרטנות גראפית מוקפדת, על אודות עילוסים
שרק מבנה אנטומי ייחודי או הכשרה לוליינית קרקסית רבת-שנים יכולים להביא לביצועם
המושלם.
"אני הייתי שומר על הארמון, שמה, באלג'יר,
והנסיכה היא עומדה על המדרגות והיא היתה יפה וגם היא היתה חתיכה כמו מרילין מונרו
והיה לה שמלה שקוף, שרואים, והיא ראתה אותי ואני הייתי אז יותר צעיר שאני היום,
וגם 'פילו יותר יפה, והיא ראתה אותי והיא רוֹצתה ואז היא אומרה לי לבוא ואני
רואיתי היא רוצה אותי. זה אני ידעתי, שרואיתי העיניים שלה והפה שלה שהלשון שלה הא
טייל לה על שפתיים שלה. ואז היא דיברה אתי צורפתית, שאני יודעתי זה שפה לדבר טוב
מאוד, והיא לוֹקחה אותי אצלה בחדר גדול שלה שהיה שמה מיטה ענקי כמו מגרש כדורגל,
והיא קיסמה אותי, ואז אני הורדתי הבגדים של הליגיונר והיה לי בעייה איפה לשים
הכובע היפה, ואז..."
ואז סגר כותב
הרשומות את המקלדת.
הנסיכה האלג'ירית המפונטזת של שייע הפכה למושא
פינטוזים של נערים אחדים, נוקדים עבריים עולי ימים שלא האמינו למילה אחת מהסיפור,
אבל רוו ממנו צחוק ואווירת מזמוטים סוערת.
כשהיה מגיע הקיץ, היה שייע עושה במלאכת
הרבייה: הוא היה אחראי על ההרבעות בדיר. הנוקד עב העורף היה משלח עם בוקר את
סטאלין, האייל האימתני, אל עדר הרחלים,
בעוד הכבשים מנמנמות ציפייה למרעה.
הגרוזיני בעל הקרניים האדירות היה מרחרח ומאתר
את הכבשים שבאה להן עונתן, כשסינר מהודק אל בטנו וכולא את חלציו הלוהטים כקיץ
שמסביב. את הכבשים המאותרות היה שייע כונס אל אחד מאגפי הדיר, מפתה אותן להכניס את
ראשן לאבוס ובו תערובת גרעינים, נועל את קולר האבוס ומביא את סטאלין. "נו,
יוסיף" – שייע העדיף לקרוא לסטאלין
בשמו הפרטי – "יאללה, לקפוץ!". אז היה שייע אוחז באלייה הכבדה של הכבשה,
ובעוד הרחלה לועטת תערובת, כאילו לא נעשים בה מעשים, היה הוא מרים את האלייה,
וסטאלין היה נוחר תאווה וקופץ. כל העניין היה נמשך פחות מחצי דקה.
"תראו, היא אוכלת כּ'ילוּ שום דבר. זה
אני לא מבין..." היה שייע אומר לנערים. אז היה עובר למתיחת אנלוגיות בין דרכן
של נסיכות אלג'יריות באהבה, לבין זו של הכבשים. את ההרצאה היה מסכם: "זה מה
לא 'תו דבר בין אנשים וחיה. אצלנו, הבחורות גם כן מתרגשים מתי עושים זה. הנקבות של
החייעס -
הם לא!"
הנערים ואף הנערות הסכימו עם שייע, אף
שנסיונם המיני היה עדיין נעדר התנסות אישית. החוויות שחוו היו השתתפות
בהתרגשותם של זכרי החייעס ותמיהה לנוכח יחסן האגבי של הנקבות.
בעודם ילדים היתה שליטת בני המשק ברָזֵי-המין נטולת רז כלשהו: הם ראו
הכל. כלומר, אצל החייעס, הבהיימעס. פרים וסוסים קפצו לעיניהם על פרות וסוסות;
חמורים העפילו אל מרומי האתונות; תיישים ואילים עשו מעשיהם באחוריהן של עזים
וכבשים. ואפילו תרנגולים, תרנגולי הודו וברווזים לא נמנעו מדרך התקיפה הפחדנית
הזו, מאחור. יוצאי דופן בפיתרון סוגיית הפרייה-ורבייה, היו הנחשים. אלא שהתגפפותם,
בטן אל בטן, נתפסה כמעוותת. הזוחלים האלה היו שנואים א-פריורי, עוד לפני שאחד מהם
קטל את עופר יזרעאלי בן הארבע-עשרה. לפיכך, גישת מעשה האהבה פנים אל פנים, כדרך
הנחשים, נתפסה כמעשה מגונה של ממש.
ריבוי טבעי כדרך הטבע, מראֶה עיניים, זה היה החינוך המיני ההיולי של
האיילתים-קדימה-איילתים. כל הידוע היום,
תיאורטית וגראפית, לילד בן שבע, היה בבחינת חדשות מרעישות לסבתו ולסבו כאשר היו
בני שלוש עשרה.
לא ייפלא שהאיילתים-קדימה-איילתים סברו כי המגע המיני האנושי מתנהל כדרך
שהוא מתנהל באורווה ובדיר ובחצרות ובשדות: הזכר בא על הנקבה מאחור. חיבוק בת מאחור
נתפס כתנועה המגונה ביותר. הפועל שקדם ל"לדפוק" או "לזיין"
היה "להכניס", והוא כיוֵן לבּיאה כדרך הלביאה והאריה, האתון והחמור ושאר
עמיתיהם לעבודה-במישרה-מלאה בבית הספר למין של הטבע.
הארוע הבא, אף שהתרחש עשרות שנים מאוחר יותר, יספק איור נאה ללמידה על
מבואותיו התחתונים של הגוף, למידה שכולה מראה עיניים. גיבורו, נתוודה,
איננו איילתי. הוא ילד מקיבוץ עמיעד, אשר בני-הטף שלו לומדים בבית הספר
באיילת. הינוקא מכתה ב', ששמו לירן או
רז-לי או שקד, היה יושב בכיתה בשיעור "גופֵנוּ" והביט, נרעש למדי, באיור
מפורט שנתלה על הקיר ובמורה הנלבבת אשר מסבירה מה נמצא היכן, ומה עושים מאיין.
"והבנות משתינות מהפיפי", סיימה המורה את הסיור המודרך, בעוד אצבעה
המורה משרטטת את נתיב הפיפי שבאיור. ואז הזדעק לירן העמיעדי: "לא נכון! אני
תמיד רואה שהבנות הם עושות פיפי מהתחת". הוא קם והדגים את כריעת היולדת של
הבנות העושות פיפי ואמר: "את רואה, ככה זה. ככה הם עושות!"
המורה הנלבבת, חמושה בגיר ובאצבע מורה וברצון טוב, חזרה והסבירה את
שאנחנו יודעים, וכל הילדים אמרו "אוי, באמת לא ידענו", ומישהו אמר
בפליאה "יוווו! היום אני יספר לאמא שלי". אבל לירן לא השתכנע. הוא בחש
בשיערו כשראשו נוטה מטה ביסורי חשיבה ופריקת עול מבשילה והולכת, ואז זקף את הראש
בתנועה חדה, והכריז: "אני לא יודע! אצלנו בעמיעד הבנות משתינות מהתחת!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה