מדרש
תמונה
"תמונה אחת שוה יותר מאלף
מלים". שבע מלים שחוקות ובלויות, מדייקות כשם שהן כוזבות ואולי משוגעות. והנה,
התמונה שמעל לשורות האלה היא תמונה משוגעת אמת כשם שהיא תמונת אמת.
הסלולרי
שלי קלט אותה לפני ימים אחדים, בעודי אומר שלום ליקיריי ויקירותיי שששמותיהם
כותרים את שורות הקברים - אורנים וברושים
מאוושים מעליהן -בבית הקברות של איילת
השחר, הקיבוץ שלי.
הדברים
האלה נכתבים שעתיים לפני סגירת הקלפיות של מפלגת העבודה, שלאחריה נדע מי הם אנשיה העשויים
להידחק תחת כותרתה, בדרכם אל בית המחוקקים הישראלי.
הכתוב
כאן נוטף פליאה. ראשית, פליאה על נפלאות הטכנולוגיה יצירת מוח האדם ורוחו, אשר
בזכותה נוצר השלט המידבק הארוך והצר לפני עשרים ושבע שנים, הודבק בידי רביניסט
מסור אל פח האשפה שבתמונה, ועודו נצמד אל מיכל הפלסטיק, כמו לא דור שלם עבר מאז.
ועודנו מכריז: "ישראל מחכה לרבין. רבין/עבודה".
הפח
היה מוצב, הרשו לי לשער, היכן שהוא בערבות הקיבוץ שלי: אולי ליד חדר האוכל, אולי
ליד בית התינוקות, אולי ליד בתי הנעורים. שנה עברה, ופס הנייר המידבק הזה לא נפרד
מהפח, ואותיותיו לא נמרו ולא דהו.
שנה
עברה לאחר שהודבקה הסיסמה הזו, ושנתיים עברו, ושלוש, ורבין עלה השמיימה, כפי
שביקשו ממנו - באסרטיביות מנומסת אך תקיפה - שלושת
הכדורים ההם.
שנים
עברו, והפח נדד ברחבי הקיבוץ, להכא ולהתם, ומפלגת העבודה ורבין דבוקים אליו באסרטיביות
תקיפה אך מנומסת. שנים נוספות עברו, ישראל חיכתה לנתניהו וקיבלה את ביבי, אבל פח
האשפה המשיך להתעקש: "ישראל מחכה לרבין. רבין/עבודה".
מתי
שהוא נדד פח הפלסטיק, זה התברואן הצנוע - וישראל המחכה עימו ועבודה/רבין עימו - אל בית הקברות של הקיבוץ. השנים נקפו, ומצפונה
של ישראל לא נקף וניתאי/נתניהו - כחול-הבלורית המבהיקה כזב, המרוחה משמאל לימין -
עדיין הוא הבלופר מבלפור, ופח הפלסטיק
הלבן ועליו ישראל המחכה, התמקם לו לפני ימים אחדים ליד המדרגות המגשרות בין
הטראסות של בית העלמין קיבוץ של איילת-השחר. מקום מכובד לחכות בו לרבין.
רק אז,
לפני ימים אחדים, הבחנתי בציפייתה של ישראל, המעטרת את פח האשפה אשר בצד גרם
המדרגות המרכזי של בית העלמין אשר בקיבוץ איילת השחר. ואז, בעודי מתבונן בחיזיון
המשוגע והמצחיק עד דמעות הזה, ושורות המצבות בולמות צחוק פראי בין שפתיי הננשכות,
אחזה בי הפליאה. פליאה על כוח חיותה של המדבקה התמימה הזו, המשדרת ציפייה ישנה,
עתיקה כמעט, מעל בימת פח-האשפה; פליאה על איכותו של הנייר, על השתמרות הצבע, ועל
שהמדבקה מכמירת הלב הזו לא איבדה את טריותה.
כאילו
הודבקה אתמול, כך היא נראית. וכך גם חשתי כאשר מיששו אותה אצבעותי המסרבות להאמין.
ואללה,
עשרים ושבע שנים. נו, כמעט. בקיץ, רק בקיץ, תמלאנה למדבקה הזו עשרים ושבע שנים.
שנת
תשנ"ב. 1992. חמישים מלאו לי אז. רוחלה אהובתי היתה אז בת ארבעים וחמש וישראל
אהובתי היתה אז בת ארבעים וארבע והיא חיכתה לרבין ורצתה בו והיא קיבלה אותו ורוחלה
ואני חיכינו לרבין ורצינו בו וקיבלנו אותו ושלוש שנים אחר כך חיכו לו שלושה כדורים
ורצו בו וקיבלו אותו.
*******
ואללה,
אני רציני? אני? אני חכיתי לרבין ולמפלגתו? אני, שבתשל"ג היא 1973 הכרזתי שיש
להעיף את המפלגה הזאת בשל חרפת ההרצאות תמורת אלפי דולארים של שגרירה המכהן של
ישראל בארה"ב, רמטכ"ל ששת הימים, יצחק רבין? אני, שבאביב 1977, בלילה
שבו התפטר רבין מראשות הממשלה, יצאתי לדינגוף של איילת השחר, היא המדרכה הראשית של
שכונת רסקו, ושאגתי עם חבריי בגרון ניחר "מ-ה-כבי! מ-ה-כבי! אה-הו-הו,
מ-ה-כבי!", כי באותו לילה ניצחה מכבי תל-אביב את וארזה וזכתה בגביע אירופה
ולגמתי ויסקי מגרון הבקבוק כי מכבי ניצחה, והרחתי את קץ שלטונה של
מפא"י/העבודה? אני חיכיתי לרבין ולעבודה,
חמש עשרה שנים אחר כך?
כן,
אני. בחיי. כי את מפא"י היה צריך להעיף וטוב שישראל חיכתה לה שתלך הביתה,
והוליכה אותה. אלא שאת הזיהום הבלתי נמנע שלקה בו השלטון של מפלגת פועלי ארץ ישראל
במשך ארבעים וארבע שנותיה בהנהגת יהודי פלשתינה-א"י וביורשתה, ישראל, - את
הזיהום הזה מרח שלטון חירות/הליכוד על המדינה הזו כבר בעשור ומחצית העשור הראשונים
לקיומו. וכבר אז, בתשנ"ב 1992, החלה צחנתו מיתמרת ועולה. וכל זאת, כאשר עדיין
עמדו בראשו פיגורות דוגמת בגין ושמיר. קפוצי שפתיים, אידיאולוגיים. איש ואיש מהם
גבר-גבר, בן אדם-בן אדם, מענטש - מענטש.
בליכוד הזה קצה נפשה של ישראל. והיא בחרה
ברבין. ואני שמחתי מאוד. מאוד. בחיי. ואחרי שלושת הכדורים שחיכו לרבין וקיבלו
אותו, בא בנג'מין ניתאי-נתניהו, מרוח השיער הכחלחל, מי שהיום מחזיק בכמה וכמה תיקים
מיניסטריאליים וכמה וכמה תיקים ממתינים לו על שולחן היועץ המשפטי, מרוח השיער הכחלחל, ניתאי-תיקאי, האיש אשר מילא
את חצרו בחשודים בלי-לכאורה וריצף את סביבתו בגנבים ושחדנים לכאורה, והוא תומך בהם
ומגבה אותם וכולו שקר והסתה ושיסוי וחירוף מערכות ישראל, ושקר ועיניים מבוהלות ושיער
שקרני, כחלחל, מרוח על קרחתו, והוא כולו שיסוי וכזב ושקר ועיניים מבוהלות ועלילות
ותיחמונים. וסביבו, סביב ניתאי-תיקאי, גורן שהיא טבע פיזיקלי: הבר אשר בה מועף עם
הרוח, לכל הרוחות, בניגוד לחוקי הטבע; ובניגוד לאותם חוקי טבע, נושרים אל הגורן הקש
והגבבה, אלה האמורים להינשא עם הרוח. הם-הם הנושרים ארצה ונשארים בגורן-ניתאי.
ועכברים איין. כי עכבר אל הבר הולך, ואת הבר נשאה הרוח, רוח שקר, שיסוי, הסתה,
הסטה מן האמת אל הכזב ומן העיקר אל התפל והטפל.
וישראל? ישראל מואסת בעצמה. ישראל מחכה למשהו.
ופח האשפה העתיק של בית הקברות
באיילת השחר מחכה לרבין.
ואני מחכה ללכתו של ניתאי איש-הגורן שמאסה בחוקי
הטבע, ניתאי-תיקאי, מרוח-השיער הכחלחל. אני מחכה ללכתו של בעל ערוות הראש אשר אלף
ספרים לא יצליחו לכסות אותה, ואלפיים מתזי-ספריי ומאה מעצבי שיער לא יוכלו לערוות קרחתו
הזועקת: "קרחת! קרחת! המלך הוא קירח!"
ואני, הקירח לתפארת מדינת ישראל, לוחש זעקה
לתפארת המדינה הזאת: עלה, קרח! לך! עשה לבית מגוריך, עשה לבית-כלאך. לא איכפת לי. רק
לך! עלה קירח! וקח עימך את ערימת חנפיך ומלחכי
פינכתך ומוליכי לשונם אל שיפולי גבך, ועדי-המדינה שלך וננסי-המוסר ונעדרי-הכבוד שלך.
לך! שייקח אותך הרוח, כאשר תישא הרוח את התבן ואת המוץ.
Or,
hava nomar zot bisfatcha shelcha:Release us from your presence at our White
house.
ואני
מתבונן במסך הטלפון שלי, ובו תמונת פח-האשפה הסבלני, ואור יקרות מגיה את פח-האשפה
בבית הקברות, הלוחש את לחישת העבר:" ישראל מחכה לרבין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה