יום חמישי, 14 ביוני 2018

מֶרי רָג'וּבּ-צ'כוב. סיפור אמיתי

הסיפור של היום הוא לא בדיוק ספרות. זה דיווח שהוא די יבש, על משהו שקרה שהוא לא כל כך פוליטיקלי קורקינט.

הגיבורה של הסיפור היא אישה יוצאת-חופן. זאת אומר, חופן של יד של עובר בבטן של אמא שלו, שבוע 14, הוא מספיק בשביל להחזיק את הנפח הרוחני שלה. בחיי שזה ככה. ואם מישהו יגיד לאישה הזאתי  שיש לה יותר נפח רוחני, היא מה-זה תכעס! אל תשאלו.

אז איך קוראים לה? פשוט לגמרי: תרדו קצת בדף הזה ותדעו. אבל שתדעו שזה סיפור אמיתי. ומיתי. והאמת היא שרציתי לכתוב מיתולוגי אבל במילה הזאתי יש יותר מדי אותיות. שמונה, לא פחות. אז הנה הסיפור, שהוא בהחלט אמיתי לגמרי. תשאלו אפילו אותי.

מֶרי רָג'וּבּ-צ'כוב. סיפור אמיתי

מֶרי רג'וּבּ היא שרת הקריקט והתרבות של מדינת יעקב. The state of Jacob. מרי רג'וב אוהבת, מה זה אוהבת, משוגעת על שני דברים: קריקט וצ'כוב. רק מה, הקריקט זה הולך משהו-משהו ביעקב. אבל צ'כוב, נו, זה לא כל כך. זאת אומרת, ככה מרי רג'וב חושבת. וזה למה? כי היא חושבת, כמו שהיא אמרה לחברה אכי טובה שלה:
"צ'מעי מה שאני אומרת לך. אני יודעת שאציבור אַיְמני, זה שאני חושבת ואפילו אני גם יודעת שאוּא בחר אותי במפלגה הזותי שלי, מפלגת "אַבּיחד", זה אנשים שאֵם לא קוראים צ'כוב, ואפילו אֵם שונאים אותו ואֵם גם שונאים את אאנשים שקוראים אותו. ורק זה חסר לי שאאנשים אאֶלה ישנאו אותי או לא יואבו אותי מספיק. וחסר לאֵם שאֵם לא ילחצו לי את אידיים. ובעצם זה לי יותר חסר כזה דבר. אז תראי מה אני יעשה מחר".
ביום שאחר כך, מרי רג'וב, שרת הקריקט והתרבות של יעקב, העיתונאים שאלו אותה על יד הבית שלה כל מיני דברים אבל הכי הם שאלו אותה על הקריקט. כאילו למה היא לא מביאה מגרשי קריקט לפרי וגם לא לפריה, וככה יוצא שהמגרשי קריקט הם רק בבירמינהם וקאהיר וגם בתל אביב וביירות אולי, אבל בפריפריה של מדינת יעקב,  -   נאדה. אין קריקט. כן, באמת, אין בכלל קריקט בפריפריה של המדינה. ועיתונאי אחד הוא אמר למרי רג'וב, ואני שמעתי את זה. כן, הוא אמר לה שאנשים התחילו לקטר שכל ההפלייה עם הקריקט וגם-כן עם הספריות שאין וגם שאין בכלל מגרשים של החלקה על הקרח ואפילו מנגנים ברדיו רק שירים של צפונים-בונים, אסקימוסים וכל מיני כאלה, ושירים של דרומים וג'ינג'ים בכלל לא מנגנים ואיזה מין שרת קריקט ותרבות זאתי, ומה יש לך לענות לאנשים האלה, כבוד שרת המרי רג'וב?
המיניסטרית רג'וב היא שתקה. ועל יד, היתה שם גם בחורה אחת שהיא שמעה את השאלה של העיתונאי והיא אמרה עוד דבר, אבל היא לא היתה מהעיתון ולא מהרדיו ולא מהטלויזיה. בכלל לא. והיא אמרה ככה:
 "זה שאין אצלנו קריקט זה עוד כלום, נאדה. תדעו לכם שהשרה הזאתי היא גם נורא אוהבת לקרוא ספרים של צ'כוב, ועוד יותר היא אוהבת לקרוא בקול את ההצגות של צ'כוב. וצ'כוב, שתדעו לכם, הוא סופר וגם שהוא כותב הצגות, והוא צפוני-בוני, מרוסיה. והג'ינג'ים והדרומים בכלל לא אוהבים ספרים שלו ולא הצגות שלו. וה'קורמורן' של צ'כוב, ששמעתי שהוא כתב כזאת הצגה, שיישק לי אתם יודעים איפה. וגם מרי רג'וב, שהיא תישק לי שמה, השרת קריקט ותרבות שלנו, עאלק! ובכלל, לדעתי אני חושבת שצריך לקרוא לה מרי רג'וב-צ'כוב. ככה צריך לקרוא לה". ותיכף זה רץ בכל הארץ וככה קוראים לה עכשיו בכל הארץ: מרי רג'וב-צ'כוב.
והשרה רג'וב-צ'כוב היא שמעה את מה שהעיתונאי והאישה שהיתה על יד החפלת-עיתונאים הם אמרו, והיא נבהלה. ראיתי עליה שהיא רועדת. ומרוב שהיא רעדה והזיעה מפחד, כמעט נמחק לה הציור של הבית הגדול במוסקוה, הקרמלי הזה, שמצוייר לה יפה-יפה על השמלה עם הציור של החומה של הקרמלי, שזה ברוסיה שגם צ'כוב הוא משמה, והחומה כמעט נפלה וגם מרי רג'וב המיניסטרית היא כמעט נפלה.
ואחר כך, בערב, היא ישבה עם היועץ שלה והיא אמרה שמה שמתחיל ככה יכול גם בסוף להיות מעשייה עם מסי שהוא צריך לבוא ואולי הוא לא ירצה ללחוץ לה את היד, ומה עושים?
אז היועץ שלה הוא אמר לה שעכשיו היא צריכה להכחיש. כאילו, להגיד שלא. שהיא בכלל לא אוהבת צ'כוב. ולא רוסיה ולא שום דבר שהוא  צפוני או בוני והוא לא ג'ינג'י. ואז מרי היא אמרה "אבל מה אני יעשה בלי איזה קצת צ'כוב לפני השינה? ובכלל..."  אז היועץ קרא ליועצת ושניהם אמרו לה "את בבעייה. את צריכה להשתלט על היצרים שלך. נראה אותך! זהו!"
ואז, למחר בצהריים היא אספה עיתונאים למשרד שלה ואמרה להם שמעכשיו היא תעשה המון מגרשי קריקט בכל ארץ יעקב, "ואפילו בכפר אאוזבקי אכי קטן, שאנחנו לא מזלזלים בתרבות של אאוזבקים". ואז, למה שהיא ראתה שזה לא עשה רושם על אף אחד, היא צעקה משהו באוזבקית:"קאט דה בולשיט!" שזה כמו שברוסית מקללים, אבל זה באוזבקית. ואז היא אמרה ככה: "שתדעו לכם, שזה שאמרו שאני אואֶבת צ'כוב, זה סתם עלילה של אסמולנים, ואני כבר יראה לאֵם מאיפה משתינים אקופים ומאיפה נשפך אכסף בשביל אסרטים ואספרים שלאֵם שלא מעניינים את אדרומים ואת אג'ינג'ים". ואז היא לקחה ספר של צ'כוב, שזה היה בדיוק "קשטנקה" שאיזה אידיוט אחד משלהם הוא תרגם אותו, והיא קרעה אותו לחתיכות ואמרה: "זה טוב לכם, נכון? ככה אני אואבת את צ'כוב. קרוע!"
   אבל מה,  -  קרוע-קרוע?   לא עבר אפילו שבוע.
ואז דויד חצי-עם, שהוא גם כן מהמפלגה הזאתי, הוא ראה שהחבר'ה מאוד אוהבים שקורעים את צ'כוב ולא קוראים אותו. אז הוא הבין ואמר בשקט, ורק בטלויזיה שמעו: "אני יראה לה מה זה!". והוא אמר בקול רם, מאוד רם: "פחחחח!!!  צ'כוב לא לאהוב? זה חכמה? אני בכלל לא קורא! אף פעם אפילו. לקרוא! גם כן!! פחחחחח!!!!!!!!!"
 והוא גם כתב את זה בטוויטר או משהו כזה וחשב שהוא מלך, ואולי הוא צדק.
כאילו... אתמול. היום זה יום חדש.
ובערך שבועיים אחרי זה, בלש אחד שדויד חצי-עם שלח לבית של מרי רג'וב, הוא ראה שהיא עשתה חצי חושך בשביל שלא יראו, והיא לוקחת ספר של צ'כוב שזה הוא ראה במצלמה הספיישל שלו, ואז היא לקחה גם פנס קטן אבל חזק, והיא נכנסה מתחת לשמיכה בשביל שבטוח לגמרי לא יראו מה היא קוראת, ואז היא כיבתה את האור שעל-יד המיטה, והיא הדליקה פנס מתחת לשמיכה שראו שהיא פותחת את הספר הצ'כוב הזה וקוראת וקוראת וקוראת. וגם שמעו שהיא נאנחת כמו איזה אחת שהכי טוב לב בחיים ככה. ואז בסוף היא צעקה כמו שבחורות הם צועקות בסוף: "אויייי... צ'כוב! זה כל כך כיף איתך!"  וזה הכל היה רק מקריאה, שזה באמת משונה. ואז היא כיבתה את הפנס ונרדמה עם הספר של צ'כוב ביד שלה. ואפילו בחושך ראו את החיוך שהיה לה על הפנים שלה.
ואת כל זה הבלש הזה הוא צילם והקליט ועכשיו לא יודעים בדיוק מה יהיה, בייחוד אחרי שמסי הוא בא לארץ והוא גם כן אמר שמי שאוהבת ספרים של צ'כוב, הוא לא רוצה ללחוץ לה את היד שלה. ונראה מה יהיה.