עמלק. שי"ת.
העשן
היתמר בחלל החדר, אבל סיגריות לא היו בפיות הקצינים. שניים מהם היו מזוקנים וכולם
התפללו כשהם מנסים לשוות התכוונות מלאה לטקסט הממולמל. לאחר שסיימו אמר אביאל, תא"ל,
מפקד הגזרה הצפונית של המבצע: "חבר'ה, אפשר לעשן, אבל מספיק מִשחקים".
הקמב"ץ נריה, סא"ל, ציחקק:
"המפקד, את זה גם אמרת אתמול. אבל אתה
יודע שקשה למצוא אותם". תא"ל אביאל נישף פפפפפ של מבוכה שקורֶט תיסכול
בזוק עליה ואמר לקצין המודיעין, אל"מ ידעיה שהכל כינוהו יֶדָע: "נו,
ידע, מה אתה יודע? הא?"
אביאל טפח חיבה על כתפו השמאלית של ידעיה,
והקמ"ן פיהק, הרצין ואמר: "תשמע, המפקד. ראשית, הבדיחה עם 'ידע, מה אתה
יודע', זה כבר שחוּק. ושנית, העניין הזה זה לא פשוט.
אתה יודע, כשמדובר בעמלקים שעוד נשארו, זה באמת לא פשוט. כל המידעים, וזה,
מצביעים על זה שנותרו רק עוד משפחה אחת. איזה עשרה נפשות או משהו כזה. הם מתחבאים
באיזה מערה, בהרים ליד דמשק. אבל קשה להגיע לשם בלי מסוקים והמסוקים עכשיו עסוקים באיסוף
השי"ת, השבויות יפות תואר".
"מהשי"ת האלה יש לנו כאן מספיק,
לא?" ציחקק תא"ל אביאל והארבעה
גיחכו הסכמה רפה. אל"מ הושע, קצין הדת של המרחב הצפוני של מבצע "מחה
תמחה", הרצין: "רגע, מאיפה יש שבויות יפות תואר כאן? אתם יודעים
שהעמלקיות אסורות בהנאה. גם בעת מלחמה. עמלקים, אחת דינם ועמלקיות אחד דינן. גם
הרמב"ם וגם הרב הגדול וגם המנהיג אמרו: למחות!". נריה הקמב"ץ אמר: "לא, הם צ'רקסיות.
הבעלים שלהם היו בצבא של המלך הקירקס ההוא, וחיסלנו אותם על תקן של לוחמים, שזה לא
חלק מ'מחה תמחה'. הם לא עמלקים. נכון, הושע?"
קצין הדת הינהן "אָ - - הָה".
דממה קצרת-טווח כבשה את החדר הגדול, שמרצפותיו
צבעוניות ותמונה ענקית של המלך הקטול ואשתו, כעת שבויה יפת תואר, מחַבֶּרת ביוהרה את אריחי הריצפה עם מרקם הגבס
המוזהב שהתיקרה משופעת בו.
"תגיד, ידעיה, מה כתוב שם, בכתב הקופים
שלהם, בזהב המצחיק על התקרה?" שאל תא"ל אביאל. הקמ"ן אמר
"ואללה, לא שמתי לב שזה משהו כתוב. חכה רגע". הוא מיתח את ראשו לאחור
והחל סורק את האותיות הזהובות המשתלבות ועורגות וחובקות זו את זו ואז אמר
"רגע" ואז הוסיף "אתם תסלחו לי" ופרש על הרצפה את מעילו ועליו
פרש את מלוא קומתו הקצרה מאוד והוסיף "ככה אני יכול לנסות לפענח בלי להרוס את
הצוואר". אל"מ ידעיה עימץ עיניים, שפתיו ליחשו את שפיענח לאט, בעמל
מרובה, ואנשי מטה מבצע "מחה תמחה" המתינו, משועממים, וקיוו שתא"ל
אביאל ישים קץ לרגעים המשמימים.
הרגעים המשמימים תמו כאשר קם הקמ"ן, מזקיף
את מלוא מאה וחמישים ושמונה הסנטימטרים של קומתו. לפתע הצדיע לתא"ל אביאל והתא"ל
אמר לו "מה קרה לך, מה זה ההצדעה הזאתי?" והקמ"ן אמר "נו, קצת
בידור. שטויות. אבל מה, מה שכתוב על התקרה, זה גם כן סתם שטויות. שטויות של עמלקים
עובדי עבודה זרה. לא רוצה להגיד את זה. הקצין דת יכעס".
אל"מ הושע אכן זעף: "לא איכפת לי. מה
שיהיה, צריך לפוצץ את זה כשהכל ייגמר", ואז נכנס לחדר ידעאל, סמל המודיעין.
מגש נחושת ועליו ספלוני קפה היה בידיו ותא"ל אביהו גער בקמ"ן "רגע,
ידעיה, מה, זה כשר העייסק הזה שהסמל שלך מביא לנו בספלים של עמלקים?". קצין
הדת, אל"מ הושע, אמר "זה בסיידר, זה הבאתי אותם אתי מהבית". המפקד
נטל ספלון ולגם באחת את המעט שבו ופקודיו עשו כמותו והוא אמר "איחחח, זה כבר
לא חם. פאשלה שלך, סמל ידעיה" וטפח לסמל על שכמו.
אז אזר ידעאל עוז ושאל את אל"מ הושע: "המפקד,
תגיד, אם קצין התעודד עם שי"ת, גם סמל יכול להתעודד איתה אחר כך?". הכל
גיחכו וקצין הדת הרצין ואמר "זאת שאלה לעניין, בהחלט. אני חשבתי על זה עוד
לפני שיצאנו ל'מחה תמחה'. הרב הגדול אמר לי שזה בסיידר גמור. בזמן מלחמה הכי חשוב
זה לעודד את הלוחמים. לוחם יהודי שצריך להתעודד הוא לוחם יהודי שצריך להתעודד.
קצין או סמל. ואפילו חפ"ש. וטוב שהדרג ב' אירגנו הרבה שבויות ששמעתי
שהצ'רקסיות הם באמת יפות תואר. יאללה, ידעאל, לך תתעודד".
הסמל לחש "יש!!" ויצא את החדר הגדול והדממה
שבה לשרור בין תמונת הזוג המלכותי לכורסאות שאדום וזהב משחקים בקטיפה העוטה אותן.
ואז צילצל הטלפון הקווי, הכתום, ותא"ל אביאל
נזדקף, חרדה כבושה כובשת את תוויו: "זה הרמטכ"ל אני חושב".
הוא צדק. הרמטכ"ל אמר "שים על רמקול,
שישמעו כולם. ועכשיו תשמעו כולם שם. היתה לי שיחה עם המנהיג. ציפורי גער בי ואמר
לי להרים מהלך, 'מספיק עם הניוטרל הזה, אתה מבין?', ככה הוא אמר. והוא גם אמר שהרב
הגדול כועס מאוד. והרב היה לידו ושמעתי אותו אומר למנהיג 'תן לי את הרמטכ"ל
הזה' ואז הוא צעק עלי 'מה אתם חושבים לכם שמה? שבגלל כמה עמלקים מחורבנים אנחנו
נחכה עם הבנייה? אתה יודע איזה מבצע זה? כבר הבאנו את כל הארזים מלבנון, והפועלים
החארות האלה שלהם, שבדקנו שהם לא עמלקים ולא שבעת העממים, שאותם גמרנו וזהו, הפועלים
האלה מחכים ואתה יודע מה זה להאכיל אותם, אתה יודע? והטרקטורים והשופלים שריכזנו,
זה לא עולה הון תועפות? והארזים האלה שמתקלקלים בגשם כבר ארבעה חודשים ועכשיו הם נסדקים
בשמש, והכל בגלל כמה עמלקים מחורבנים שאתם לא מצליחים לגמור אותם, משפחה עלובה
אחת, אחרי שניקינו הכל מהים ועד הפרת? זה חילול השם זה, אני אומר לך. מספיק! אתה
יודע שפסקתי שעד שלא נמחה את העמלקי האחרון, אי אפשר להתחיל עם המקדש. אתה יודע את
זה טוב. טוב מאוד אתה יודע את זה, הא? נכון? אז אל תספר לי מעשיות'. כן, ככה הרב
הגדול צעק עלי, וציפורי המנהיג שתק כמו דג, ורק אמר 'אתה רואה?'. ועכשיו, אני רוצה
ביצוע! בַּמיידי! פיניתי לסיום המבצע חמישה
הליקופטרים ויש גם להביורים ואַל תספר לי מעשיות.".
"כן המפקד, יבוצע. בַּמיידי", אמר
תא"ל אביאל לרמטכ"ל הזועם בקצהו השני של הקו. קולו היה רפה וקומתו קרסה
חרף נסיונותיו למתֵחַ עצמו. ואז פרצו הצעקות מפיו, אל הקמב"ץ: "יאללה,
נריה, בַּמיידית, אתה שומע? תוך שעתיים אני רוצה דיווח שהחארות האחרונים האלה
נמחו. יאללה! אני שומע את ההליקופטרים באים".
שתיקת מבוכה תפסה פיקוד על חלל החדר הגדול.
המסוקים נשמעו נוחתים, פקודות נצרחו והם המריאו.
לאחר
שעתיים וחמש דקות הם שבו ונחתו ודקותיים לאחר מכן טפח סא"ל נריה על ידית הדלת, פתח אותה בסערה,
והצדיע למפקדו. תא"ל אביאל האדים, ינק קצרות מהסיגריה, מעך אותה במאפרה וצעק:
"עזוב שטויות והצדעות. אתה קמב"ץ, אתה, או מכונת הצדעה?! מספיק!! תגיד ישר,
- בוצע?!!". הקמב"ץ נשאר מצדיע, זיקר חזה
והכריז:"מבצע 'מחה תמחה' הושלם. כל המשפחה האחרונה הלכו פייפן, שם, במערה.
זהו. שלוש מיליון ומאה חמישים אלף. ועוד עשר עכשיו. זהו. אין יותר עמלקים בין הפרת
לנחל מצרים". תא"ל אביאל נתחייך, וליטף את כתפו של הקמב"ץ:
"נו, נריה, תוריד כבר את היד. וכל הכבוד". ואז נכנס לחדר סמל ידעאל, מחוייך.
הקמ"ן בישר לו כי המבצע הסתיים בהצלחה והוא הציע "שאני אביא קצת משקה או
שבויות, או גם זה וגם זה?". מבט מצמית של הושע קצין הדת השתיקו והסיר את
הצהלה מפניו.
אל"מ הושע אמר: "תשמע, המפקד, אתמול
שאלתי את האלוף קרימין, הרבצ"ר, למה בעצם ברא אלוקים את העמלקים אם חובה
עלינו להשמיד אותם. הוא ענה לי ככה: 'אלוקים ברא אותם כדי שנמחה אותם. נשמיד אותם
וזהו. זה כל כך פשוט, אז למה אתה שואל?'
אני חושב שהוא צודק. יאללה, עכשיו
נלך להתעודד קצת עם השבויות. לא?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה