שני הקטעים שלהלן הינם ייצוג נאות לאשר קרה באיילת השחר במהלך מאה
ושלוש שנותיה, ולאשר קורה לאדם במהלך שנותיו. הקורה הוא - כמעט
מיותר לציין - אהבה ורחמים, ותשוקה ואכזריות, ושינאה ורוממות
ותיפלות וגסות ועדנה. מעט מזה מצוי להלן. הקטעים
- כמו אחדים שביקרו כאן לפניהם
- לקוחים מתוך ספרי, האחרון לפי
שעה: "יעקב וקשקשנים
אחרים".
*************
הרֵעוּת
צבי
ליקוורצ'יק התנדב לשרת בצבא הבריטי. השנה היתה תש"ב, 1942. השואה באירופה
וקציר החטים בשדות איילת השחר היו בעיצומם.
בתחילה
היה ליקוורצ'יק מגיע למשק לחופשות, כולו נחישות ומַדים מגוהצים ושתיקות שאין לדעת
את פשרן. הוא גרף את אהדת אנשי הקיבוץ, על שהוא יוצא להכות בגרמנים ועל שהוא נחוש
ושותק ומדיו משדרים רצינות, כמוהו. אחר
כך, אכן, הצטרף לגייסות הלוחמים בגרמנים.
ליקוורצ'יק
היה ממוצע קומה ושרירים, שׂערו
מקורזל, שחור ומקליש. "הפנים שלו אמרו כל הזמן 'ששש! לא להפריע', והחבר'ה,
אפילו מהמסגרייה, אמרו עליו "ליקוורצ'יק, כל דבר הוא עושה ברצינות וזה יוצא
די בסיידר," צחק יעקב, "ותראו כמה הרבה בסיידר יהיה בסיפור הזה."
לליקוורצ'יק
הייתה אשה והיא הייתה יפה. "קראו לה יפה, והיא הייתה באמת 'שיינע וי לבונע',
יפה כמו הירח," התפייט יעקב.
ייתכן שיפה לא ראתה בעין יפה את התגייסות בעלה
לצבא הבריטי כיוון שסברה כי יש להתגייס לפלמ"ח או ל'הגנה'; וייתכן שבדידותה
פעלה את פעולתה. כך או כך, או אחרת, היא הצביעה ברגליה והתגייסה לפלמ"ח.
כלומר, לסייע לאנשיו. כלומר, לגאול את מפקד מחלקת הפלמ"ח באיילת השחר
מבדידותו. על פי יעקב, "הוותיקות אמרו אז 'המ"מ של הפלמ"ח, הוא יפה
כמו קצין בריטי', ותדעו לכם שזה היה הקומפלימנט הכי גדול שהוותיקות היו יכולות
לתת."
היופי
הבריטי של המפקד הפלמ"חניק הצעיר ויצועיה הריקים של יפה היו מתכון לסיפור אהבים
בלתי נמנע. "כולם ידעו והבינו. כי ככה זה," סיפר יעקב.
"הבינו-הבינו,
אבל גם שתקו מתי שליקוורצ'יק חזר
מהמלחמה?" שאלנו את יעקב. הוא שתק שניות אחדות ואמר: "יותר טוב שאני
שותק עכשיו."
ליקוורצ'יק
חזר מאירופה בריא ושלם.
כעבור
שנה, בין שידע ליקוורצ'יק כי פלמ"חניק צעיר ידע את אשתו, ובין שלא ידע, הוא
פנה לצוד לו ידיעה משלו, בשדה לא-לו. קראו לה דבורה.
כיוון
שאיילת לא הייתה ערוכה למתקפה הסורית, שאיש פרט לבן גוריון לא האמין אז, ב-1946,
כי היא עומדת למשמש ולבוא, לא נחפרו מקלטים במשק. קדחת ההתחפרות החלה רק לאחר שהכל
הבינו כי מלחמה לחיים ולמוות תתרגש על היישוב היהודי בארץ.
עקב
היעדרם של מקלטים, ובפרט לאחר שמקשאת האבטיחים כבר נחרשה, לא היה לחובבי העֶלֶס
החשאי מקום ראוי להחשות בו את עינוגיהם. וכך, כל המשק ידע וליחש את חדוות-הידיעה
של ליקוורצ'יק ודבורה.
יעקב
סיפר: "כולם ידעו ורק הבעל של דבורה, הוא לא. אבל מה, לא הבינו מה פתאום
הקְלוצית הזאתי עושה דבר כזה. בסדר, היא הייתה יפה מאוד, באמת, אבל משעממת. כאילו
רק עבודה ולקרוא ב'דבר' בחדרוכל זה מעניין אותה. לא ריקודים, לא חבר'ה. אולי גם ספרים היא קראה, אבל זהו. עליה לא היינו
מאמינים שהיא ככה תעשה."
יעקב
שתק שנית, שתיקה ארוכה. רק נקישות קלות של כוסית הוודקה הריקה הפרו את הדממה שבלמה
את הסיפור. והוא היה על סף המראתו אל הקליימקס.
"מה
קרה, יענקל'ה? אתה שותק כמו דג שבלע גפילטע פיש," גער בו מאזין צעיר,
כְּמַה-קליימקסים. יעקב, שעיניו עקבו אחר תנועות הכוסית שבידו, הנושקת לשולחן מדי
שניות אחדות, הרים מבט יגע אל השואל הסקרן, העלה חיוך עגום, תפס באוזנו של הסקרן
ומשך בה משיכה אשר די בה כדי לתלוש אשכולית מענף שהיא מתעקשת להיאחז בו.
"אָ----י!" זעק הבחור בלחש, ויעקב הרפה מפיסת העור שהאדימה בין
אצבעותיו. הוא שתק עוד שניות אחדות, ואז אמר: "נו, טוב. אתם חושבים שהכל היה
צחוק? אז אתם צודקים. אבל עוד יותר, אתם טועים. כי זה היה צחוק וזה היה עצוב. גם
זה וגם זה. ביחד."
לא
הבנו את כוונתו, ואין לדעת אם הוא עצמו ירד לפשר דבריו שלו, אבל אז המשיך בסיפור.
"לבעל של דבורה היו שני חברים טובים מאוד. אחד יקה, שזה יהודי שבא מגרמניה, ואחד
פולני שזה יהודי שבא לא מגרמניה אלא מפולניה. וזה היה חברים מסוג משונה מאוד, כי
הייקים והפולנים לא התחברו. אבל השניים האלה, הפולני
והיקה, התיידדו מאוד מהעבודה במטע שהם עבדו, והם גם אהבו את הזה, הבעל של דבורה,
והוא היה תמים מאוד. אז הפולני והיקה הם החליטו שהם כועסים מאוד על מי שככה עושה
לחבר שלהם, ושהם יראו לו מה זה. אז הם תפסו את
ליקוורצ'יק על יד הפרדס, איפה שהיום זה הדשא המרכזי, מתי שהוא ירד מהחדרוכל לצריף
שלו. והם נתנו לו מכות כאלה, בשביל החבר שלהם ואולי גם כי
הם קינאו בו, כי דבורה היא הייתה מאוד חתיכה ויפה, כמו... כמו שגולדה מאירסון
הייתה יכולה להיות יפה אם היא הייתה נולדת יפָה. אני יודע? למה הם הרביצו
לליקוורצ'יק? הם הרביצו גם שהם אהבו את הבעל של דבורה וגם שהם קינאו בליקוורצ'יק.
הם לא אמרו מילה. הם רק הרביצו. בסוף אחד מהם לחש לו: 'אתה לא נוגע בדבורה יותר,
אתה מבין?'"
ליקוורצ'יק
לא נגע בה יותר, כי הוא הבין. לאחר חודשים אחדים עלו יפה והוא על האוטובוס. הם לא
חזרו ואיילת הפסידה לוחם בריגדה ואשה יפה מאוד.
--------------------------------------------------------------------------------------
פסח
אלינוב: תיק קרטון.
פסח
אלינוב הוא תיק קרטון.
כלומר,
זה יותר משמונים שנה. כלומר, ישנה גם מצבה בבית הקברות של איילת השחר ועליה שמו
ופרטים נוספים, כמתחייב מהעובדה שתחתיה קבור אדם. וזו לשונה: "פסח אלינוב,
נפטר ז' שבט תרצ"ה, בשנת העשרים וחמש לחייו." פסח אלינוב לא נהרג בעימות
עם הערבים, כיוון שנפטר שנה לפני המרד הערבי הגדול של 1936-1939, הקרוי מאורעות
תרצ"ו-תרצ"ט. פסח אלינוב נוּצח בעימות שניהל עם השחפת. על כך מעיד פתק
בכתב יד שמונח בתוך תיק הקרטון האפור. התיק נושא את שמו של פסח אלינוב באותיות
שגודלן כגודל האותיות שעל גב התיקים השכנים. אלה, אחדים מהם צנומים וארשתם צנועה,
בעוד שאחרים, מעטפת הקרטון שלהם קמורה, גדושה עד להתפקע, עד לקריעת השרוכים
השחורים המונְעים אותה מעשות כן.
"הגיע
למשק מהכשרה בראשית שנות השלושים. חלה בשחפת ונפטר", לואט הפתק הצנוע.
ארבע-עשרה מילים, אם נחשב את מילות היחס כמילים לכל דבר. הפתק שוכב בתוככי תיק
הקרטון האפור, נצמד לַתצלום כמבקש את חסות הנייר העבה. ובתצלום אין הרבה. נראית בו
רק המצבה על קברו של אלינוב, אשר על לוח האבן הקבוע בה כתוב הטקסט הנזכר, טקסט
הנמנה עם מבשרי זרם האמנות הקרוי "דלות החומר" אשר כשמו כן הוא.
אדם
וגורלו.
מה רב
השגב; ואולי לא? גורלו של פסח אלינוב החשיך לו פנים. אין איש יודע איך נראה
אלינוב, מה היה צבע שׂערו, מהיכן בא, מה עשה, כיצד נספתה משפחתו באירופה המנואצת,
האם אהב, האם נאהב?
הנה, הוספנו סימני שאלה אשר עוטרים כְּזֵר
קוצים רחום את זכרו הבלתי קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה