זה לא ככה

א גאנצע מייסע:

אִיסְרָאֵל אִיבֶּר אָלֶס

"ישראל לפני הכל", שלוש מלים שמניף מסע הבחירות של "חוסן לישראל", הן דגל שמיתאר הלוגו הגראפי שלו חייב להיות בעל קווים ישרים, מזוותים. משהו המצוי בין זויותיו החדות של המגן-דוד לזויות הישרות של סמל אחר, טמא למהדרין, כְּדָבָר אחר המחרחר אוינק-אוינק.

 בגרמנית נשמע הלוגו המילולי הזה טוב יותר: דויטשלאנד אִיבֶּר אָלֶס, גרמניה מעל הכל.

שלוש המלים הללו החלו את דרכן ככותרתו של שיר (לחן של היידן) שהיה מעין-המנון של הקיסרות האוסטרית דווקא. השיר נעשה המנון גרמניה רק ב-1922. "גרמניה מעל הכל" לא נכתב כקריאה להכפיף את העולם כולו לשלטון עריץ גרמני. היתה זו קריאה להציב את המולדת, גרמניה, בראש מחשבותיו וכוונותיו ופעילותו של כל אחד מבניה ובנותיה. גרמניה חשובה לנו, רונן השיר בלהט, מכל רצון ושאיפה וגחמה אישיים. בהיותו כזה, הוא מייצג מוטיב המצוי בהמנוניהן של מדינות רבות. הוא התשתית של האתוס הלאומי, זה שאין מנוס מהיותו, תמיד, נוטה ללאומנות. אגב, הטקסט של "דויטשלאנד איבר אלס" הוא צמחוני להפליא, כאשר מניחים אותו ליד ה"מרסלייז", למשל.

  רק עם ההפכותה של גרמניה המובסת לאחר מלחמת העולם הראשונה למעצמה אדירה, מתוסכלת, תאבת כיבושים ומשלחת רסנים של אנושיות מעל עצמה, החלה הסיסמה הזו, "גרמניה מעל הכל", להיתפס בגרמניה ומחוץ לה כמייצגת את תפיסת הגרמנים את עצמם: עם, גזע, יישות שהיא נעלה מעל כל זולתה, ואין לה קיום ללא מימושה של עליונות מובנית זו. אך, נחזור ונדגיש, במקורה היתה הסיסמה הזו ביטוי - מכונס לכדי לוגו - לַתפיסה הלאומית של המאות האחרונות.

במקורה, הסיסמה "גרמניה מעל הכל"  -  או "המולדת מעל הכל", כסיסמאות דומות לה  -  היא סיסמה ששלוש מילותיה הפכו לַקמח והמלח והמים של עיסת לחם-חוקה של ראיית העולם הפאשיסטית: מעיכת האנוֹש וראייתו כאחד חלקי אלף או מיליון או מאה מיליון או אלף וארבע-מאות מיליון של יישות ערטילאית בולעת כל.  זהו לב-ליבתם של ראיית העולם הפאשיסטית ושל הוראות התפעול הפאשיסטי.

  כל מאפיין אנושי, כל תופעה אנושית, קיימים בְּמינונים כאלה ואחרים בכל חברה ומדינה. וכך, אין חברה ואין מדינה שאין בהן משהו מהמרכיב הפאשיסטי. בלי הסממן הזה לא ניתן ליצור תלכיד חברתי כלשהו. האתוס והתחושה הפאשיסטיים מצויים, כמובן, אף במהות תיפקודם של מועדוני ספורט תחרותי, כדורגל ודומיו.

  ומופע רוק שבו צורחים חמושי-הגיטארות אל מערכת ההגברה, ועימם שואגים אלפי צעירים מיוזעים כשהם זעים כאיש אחד, עם נרות בידיהם או בלעדיהם, -  אף במופע כזה יש אחד משבעים של התבלין הפאשיסטי: הימעכות היחיד, הגעייה בציבור, אובדן העצמיות.

מהאמור לעיל עולה, כמובן, כי האתוס והתחושה הפאשיסטיים מצויים בהווייתם של כל המשטרים בעולם.  הטמאים למהדרין, הנאצי, הקומוניסטי, הצפון-קוריאני, ואף הכשרים, הדמוקרטיים למהדרין, נוסח אנגליה ארה"ב או דנמרק או שבדיה. וכל מה שביניהם ומעליהם ומתחתיהם שני מטר.

ואני אומר לכם, בינינו  -  בחייכם, תבטיחו לי שזה לא יוצא מהחדרוכל  -  שהדגל וההמנון הם מעצם טבעם סמלים שמהותם פאשיסטית. כל דגל וכל המנון. אלו הם סממנים פאשיסטים אשר בלעדיהם לא ניתן לקיים חברה, יישות מדומיינת אשר בה אלפי או מיליוני או מאות מיליוני מרכיבים, אטוֹמים אנושיים אטוּמים, זרים זה לזה.

  אלא ששני מינונים עיקריים מבדילים בין משטר דמוקרטי מנומר הבזקים של ארומה פאשיסטית מזערית וחיונית,  -  לבין משטר שהפאשיזם הטוטאלי הוא המאפיין היחיד שלו:

    המינון האחד הוא זה של הפָּן האחדותי וצימצום ערכו של היחיד; השני הוא ההקשרים שבתוכם מרוּממת ונאכפת האחדות ומזולזל ונמעך היחיד.

על פי שני קני מידה אלה, הפסיעה הראשונה במסע הבחירות של בני גנץ ומפלגת החוסן שלו היתה פסיעה בנעליים גבוהות, ממוסמרות. נעליים כאלה חבקו בשליש השני של המאה הקודמת מיליוני כפות רגליים, בעוד מעל להן מונפות כפות ידיים מתוחות.

כך. עד כדי כך. כך, בגלל ההקשר. אך ורק בגללו.

האמנם? מה רע ב"ישראל מעל הכל"? האם אין זה גילגול קמפייניסטי יותר של  ארבע מילותיו של טרומפלדור, "טוב למות בעד ארצנו".

ויאמר לי האומר  -  מה אתה רוצה, יא חתיכת נודניק? מה, אתה יפה-נפש או משהו? 

ואללה, הנה אני אומר לכם מה אני רוצה; ואני יסביר לכם, טוב-טוב אני יסביר לכם, למה אני לא סתם פיין-שמעקער:

טרומפלדור לא צרף למילותיו האחרונות ספירת מלאי של קרקפות אויבים מומתים ולא דברי שָחָץ על השבת עיר האויב לתקופת האבן. את זאת, כידוע, עשו מנהלי מסעו של בני גנץ אל לשכת-ראש-הממשלה-או-משהו-כזה.

וההקשר המתועב הזה, הוא העושה את ההבדל; הוא ההופך את מפגן השרירים הרבאלופי הזה לארוע בעל מאפיינים פאשיסטיים מובהקים. אין להתעלם מההווייה הפאשיסטית, הנודפת ונוטפת ממופע הפתיחה של מסע גנץ אל הנהגת ישראל.

יאמרו לי האומרים, "בחייך, יוסקה, הוא צריך את זה; ואנחנו חייבים את זה. מה קרה לך? בלי ספירת קרקפות מחבלים, בלי חיוך של סיפוק וגאווה אל מול שכונות עזתיות משוטחות כמעט לדו-מימד, איך נצליח להעביר למרכז-שמאל את הארבעה או חמישה מנדאטים שבלעדיהם אין סיכוי להציל את המדינה מלפיתת שמשון נתניהו?".

מצטער. לא מקבל. בתחום הזה של תחיבת קרקפות לחגורות ושל ריקודים פגאניים אל מול ערי אויבים עשנות, נתניהו וחבורתו תמיד יובילו את הדיסקוטק הלאומני.

"חוסן", "עוצמה"? "ערבים נוהרים","יאללה, אלאור עזריה"? קרקפות מבצבצות מהחגורה, שיטוח ערים והשבתן לתקופת האבן?    -   את כל אלה  יש להשאיר לשימושו של החלק הנוהם בימין. לא כל הימין מנהם, אך הנוהמים לא יעברו על דתם ודעתם בשל מפגן מרכזי-שמאלי של דם והרס, מפגן אשר מלבה שינאה וניזון ממנה.

ואת הסיסמה הבזויה "ישראל מעל הכל", שאיננה אלא שיחזור תת-מודע של "דויטשלאנד איבר אלס" במשמעותו המאוחרת, יש לזרוק לַאמא של כל הרוחות ולַסבתא שלהן.

   אנא, אלוהים בלתי-קיים, אנא, מנהלי קמפיינים קיימים-מדי: בחייכם, אנא, שִמרוּנוּ משפתיים משוחות בדם אויבינו. עִם אויבינו  -  שאף הם אינם צמחונים  -  נסתדר טוב יותר ללא הליפסטיק המייחם הזה.

שמע נא, גנץ: אולי, אולי. אולי עדיין לא מאוחר לתקן את המעוּוָת הקשה הזה. שמור על עצמך מפני האִיבֶּר חוּכֶמִים האלה, הנוהרים לאור חזונו של ארתור פינקלשטיין.

היזהר, בֶּנִי.   הפינקלשטיינים נוהרים אל יום הקלפיות; ומַדהירים אליו נביאי הפחד והשינאה, הדָמגוגים, הקוראים בַּדם ובְמניין-הקרקפות וּבְעָרִים המשוּטחות.