גדול מהחיים

לאן נעלם ביבי?  הפכתי והפכתי בסיפור שלמטה, ולא מצאתי בו איזכור כלשהו לביבי. תמהתי, אבל הבנתי שזו דרכי להפגין בבלפור של הרשת כי אינני מעלה יותר על דל מקלדתי את שמו של האיש בעל עיצוב-השיער הכוזב והמופרך ביותר בעולם מאז הפאה הנכרית של מוצארט.

האמת היא שחשבתי להסיר כאן היום את המסך מעל סיפור האהבה שכמעט בערה ביני לבין  Bריז'ט  Bרדו. (אני – גולנצ'יק אמיתי  -  חתרתי למגע והיא לא שמעה על כך).

שקלתי גם לחשוף כ-23.5%  מן האמת על ידידותי הקצרה-אך-משמעותית עם  Bן - Bוריון. אלא שלבסוף בחרתי לגלות לעולם כולו איך ובזכות מי נעשה אנואר סאדאת נשיאה של מצרים.

 על כך  -  להלן.

גדול מהחיים

פגשתי אותו בתור לארוחת הצהריים בַּחדרוכל. עמדתי שם, בוהה בַּאורז ורואה את החצבים שניצבו, חגיגיים ודוממים, ליד השדה אשר עד הצהריים כיסה אותי  אבק חריש חונק. החצבים, זכרתי, הצביעו אל שמיים ובהם משייטים עננים ראשונים, יגעים.

ופתאום הוא עמד לידי.

הוא עמד שם, בלא מגש בידיו, בגדים שחורים לחלוטין עוטים את רזונו הקיצוני, ובֶּרֶט שחור לראשו החלק כבֵיצה. בידו, השמאלית דווקא, אחז משהו ארוז מאוד, ארוך מאוד. בחלקו העליון של המשהו הארוז מאוד, הנשען אל הריצפה,  היתה הִתְעבּוּת ניכרת, שניכר בה כי מוצפן בה חלק נוסף מאותו משהו ארוך, ארוז.

האיש עם המשהו חייך אלי חיוך רזה. השבתי בחיוך רזה-למחצה כיון שמאז גיל שמונה-עשרה עביתי מעט. "אתה מתוק" הוא אמר. שתקתי. הייתי רגיל לכך. היו לי פני תינוק גם אז, בגיל עשרים ושמונה.

לידי עמדו אנשים ונשים, נחמדים יותר או פחות, שמנים יותר ופחות, עסוקים בהטענת אורז ומרק וקישואים מעוכים וכרע עוף או חזהו, אל צלחות המונחות על מגשים. המגשים הוסעו על גבי מסלולי נירוסטה, מרפסות מבהיקות של עגלות חימום אדירות שנקראו וֶנֶציוֹת, אף שאגם המים אשר מילא אותן היה לוהט מכדי להשיט בו גונדולות.  איש ממטעיני האורז והמרק והפולקע  לא הבחין במהלכי-החיזור של האיש הרזה הלבוש שחורים.

לבוש-השחורים  הרזה-עד-מאוד קרא לי לסור עימו לפינה  שנחבאה  מאחורי מסוע ועליו כלי אוכל מטונפים העושים דרכם בחדוה אל מתז נוזל סבון רותח, מצפים למירוק חטאים ושומנים שדבקו בהם.

היה משהו דוחה ומסקרן כאחת ברָזון החיוֵר של האיש, שהיה כציווחת סופרן אל מול הבאס-פרופונדו של החליפה השחורה והנדן השחור, הארוך מאוד, שאחז בימינו הגרומה מאוד.

הלכתי בעקבותיו. כשנעמדנו בסתר-כנפי-מכונת-הכלים חייך האיש הרזה-עד-מאוד, והוציא את המשהו הארוך מהנרתיק הארוך והשחור שבסִתרוֹ נחבא. זה היה חרמש.

"מה זה צריך להיות?" שאלתי. האיש חייך, כלומר חשף שני טורי שיניים אדירות, נעדרות בסיס חניכיים, ואמר: "נו, אתה לא מבין?". הוא טמן את החרמש בנדנו הארוך. 

הופ!  הבנתי.

שאלתי: "נו, את מי אתה מחפש?"   - "אותך, ילד, אותך". נבוכותי. אני רק בן עשרים ושמונה, עדיין לא הייתי בחו"ל. החגים בפתח והבטחתי לדווידקה הופעה עם "המופרעים" במסיבת ראש השנה. אמרתי כל זאת לַאיש, וסיכמתי: "מה בוער?".  האיש החיוור הרזה מאוד כיחכח משהו והוסיף: "שמע, אמרו לי להביא מישהו נחמד, אז שאלתי כאן, אצלכם. הצביעו עליך". ציחקקתי: "הרבה דברים אני כן. נחמד, אני לא!  אתה יודע מה, - תשאל את חיליק".  "כן, אני מכיר", אמר הרזה-עד-מאוד, ואני לא שאלתי אותו מהיכן הוא מכיר. אינך שואל איש רזה-עד-מאוד, עם חרמש, מהיכן הוא מכיר מישהו.

חיליק היה מהיר-חימה. לפני כשנה, כשסיפרו לו ששיפרה אשתו אומרת לכולם שיש לי אף חמוד, הוא בא וחבט בי אגרוף אדיר באף, סתם כך, ליד הסנדלריה. נזל קילוח דם, זלגו כמה דמעות. גם גבר-גבר אני לא.

חיליק ישב כעת לְשולחן, פיסת לחם בידו האחת וכרע עוף בַּשנייה. הוא הביט בשניהם והקשיב לדברי עמיתיו לשולחן. האיש החיוֵר השעין את החרמש הארוז אל הנירוסטה המוכתמת של מכונת שטיפת הכלים, ופסע אל חיליק.  בלאט, חרישית, הוא פסע, אבל במהירות מפתיעה. הוא ניגש אל חיליק מאחור וטפח קלות על כתפו. מהיר-החימה היה עסוק עתה, סמוק כדרכו, בהשלכת גידופים. הקללות אצו-טסו אל  דויד סומברג, כיון שאחד מיושבי השולחן ליחשש זה עתה כי שיפרה אומרת עליו שהוא גבר לא נורמלי, ותושב-שולחן נוסף אישר את הסיפור: "אָהָה, זה כולם שמעו". הגידופים אשר תָרוּ אחר הגבר הלא נורמאלי, שָבוּ ריקם, מושפלים, כיון שבאותה שעה שהה דויד סומברג בדירתו הקטנה, קורא את מודעות האבל ב"דבר", בעודו מתכונן לשנת הצהריים שלו.

 "סליחה, אתה חיליק?"  חיליק סב על מקומו במהירות, ואמר: "כן, ואתה שלא תנגע לי בכתף, הָא?!".  רסיס פולקע טחון-למחצה ניתז לו מפיו ופגע בשיניו הגדולות של האיש החיוור בבגדים השחורים. החיוֵר בלע את הרסיס, כיון  לעברי את ידו הנחתמת באצבע מורה גרומה, ושאל: "תגיד, איך הַיוסקה הזה שעומד שמָהָ? אומרים לי שהוא נחמד". חיליק שאל: "מי, המתרומם ההוא ליד המכונת כלים?"  החיור אמר "אָ-הָה".

חיליק מדד את הרזה במבט מצמית, ופלט: "גם אתה הומו?  אין לי בעיות עם זה, תאמין לי. אבל האידיוט הזה שאמרת, הוא חארה לא רגיל. כולם יגידו לך".  חיליק נטש את הרזה החיור, שב לגדף את דויד סומברג ששיפרה אמרה עליו שהוא אחלה גבר, וקינח ב"מניאק!".

החיוֵר בבגדים השחורים אמר "תודה, חיליק, באמת תודה". עבר לידי, טפח על כתפי ואמר בחיוך: "או-קיי. שמע, פעם עוד נתראה. עכשיו אני קופץ למצרים".

כעבור שלוש שעות הודיעו שגמאל עבד אלנאצר מת.

כך, בזכות חיליק, העניק לי האיש החיור עוד אלפי המְתנות מפוהקות לאורז ופולקע וגם קישואים מעוכים, ואנואר א-סאדאת היה לנשיאה השלישי של מצרים.

למחרת ראיתי פתאום את הרזה  -  בגדיו שחורים,  החרמש בנדנו, כרגיל  -  ניצב מול הטרקטור שלי, כשחרשתי את שדה האבנים שבתל חצור.

הרזה החיור חייך: "נו, איך אני?"

חייכתי גם כן, דוממתי את המנוע, ואמרתי לו:

 "ג--דול מהחיים אתה, אין מה להגיד. גדול מהחיים".