זה לא ככה

קוזאקים נגזלים 2

ברשומה האחרונה של הבלוג "זה לא ככה" לחש הבולג את זעקת החילונים, אלה אשר רבנים חרדיים, בסעור עליהם נפשם, מכנים אותם "עמלק". כאשר כינוי תועבה זה מושלך עליהם, לחשה הרשומה, מושלכים החילונים אל מעגל פסולי החיים, דמויי-אנוש שיש למחותם מתחת השמיים, ואף את זכרם יש למחות מתחת לאותם שמיים.

היו שהעירו לי כי יש כאן הגזמה והקצנה מופרכות, וכי אין להיתפס לקללות של חרדים כאל חריצת דין גורפת שכזו.

ביודעי את האמת, בהכירי את אופני ההתבטאות של החרדים ושל חוגים רבים גם בהֶמִיספֶרה הציונית דתית, גיחכתי לעצמי בעצב. לא עברו שעות אחדות והאמת הקטלנית נגלתה לי שנית, בפָּן אחר שלה.

האמינו לי: אינני מגזים, אינני נסחף. אני הוא המקלדת העצובה המעבירה לעיניכם ולאזניכם   - הממאנות להאמין לנקרא ולנשמע  -  את הפן הקטלני של דת ישראל ומאמיניה.

אם חשבתם שעל פי דת ישראל רק עמלקים דינם מיתה ומחיית זכרם, אף אם הם מחופשים לבני העם הנבחר (לאחרונה היו אלה יאיר לפיד ואיווט ליברמן, ועימם, מן הסתם, גם עמיתיהם), הרי "זה לא ככה" מביא לידיעתכם את המהלך ההלכתי הבא:

לפני כשנה וחצי דיווח לנו "ישראל היום" על "מחלוקת הענקים: האם מותר לתרום כליה לחילוני" (רק אתמול פגשתי באקראי את התועבה שלהלן, באתר 'ישראל היום', 25.2.1018, כתבה של העיתונאי יהודה שלזינגר. לכו ובידקו).

הטקסט מספר כי עוקר-הרים אחד אמר שמותר לתרום כלייה לחילוני; לעומתו, פָּסָק מטלטל-בקעות אחר, הרב חיים קנייבסקי, מחשובי הרבנים החרדים כעת:

"אין ראוי לתרום כליה אם הוא (התורם המתלבט או בני משפחתו) יודע מי יהיה החולה שיקבל אותה, וייתכן שיקבלו אותה אותה אינשי דלא מעלי (אנשים לא טובים)".

משמע:  חילוני, מי שאיננו טוב, נגזר עליו למות ולא להיות מוטבה של כליית יהודי שהוא  'פון אוּנזערע', משלנו, מהטובים.

אמת, דין מוות אקטיבי אין כאן, אבל הימנעות מהצלת חיים ישְנָה-גם-ישְנָה. התוצאה הסופית אחת היא: מותו של אדם בשל היותו "לא טוב", ניט פון אונזערע, לא משלנו. חילוני.

לצורך שתילת הפסָק המתועב הזה במרחב האנושי, הבו נדמה דיון מטונף, שכיוונו הפוך מזה של הדיון החרדי המתועב.

סעו איתי, והתחמשו בשקית-הקאה, למקרא הסיפור הבא:

בעיתון 'הארץ' התפרסם מאמר מעורר מחלוקת של הסופר הידוע, זוכה פרס נובל, יובל שמואלי. שמואלי תובע במאמרו לקבוע כי אין חילוני רשאי לתרום כלייה או כל איבר אחר למי שהוא חרדי, יהא מצבו הבריאותי אשר יהא. בין השאר, כתב שמואלי כי 'החרדים הינם פגומים בעצם ראיית העולם שלהם, ואין אנו רשאים לסייע בידם בכל אופן שהוא'.

גם פסיכופת-שונא-חילונים לא יעלה בדעתו היתכנותו של סיפור כזה. גם הוא יודע כי החילונים אינם מתודלקי שינאה-עד-מוות למי שאינם חילונים. יצר השמירה על כבודם ועל חופש האמונה בערכיהם, הוא שמניע את החילונים לכווץ את שריריהם בהבחינם כי ישנם הזוממים לחדור אל תחום הפרט שלהם, לכווץ את חייהם על פי תפיסות עולם שאינן שלהם, לבזותם ולעשות בהם כרצון מיעוט יהיר, בּוֹזֶה, אלים, המתדיין בינו לבינו באפשרות המתתם או למיצער במניעת הצלתם.

  דיוני-שינאה כמו מחלוקת הענקים  -  האם מותר לתרום כליה לחילוני הינם מטבֵּעַ עובר לסוחר בציבור החרדי, ופעמים רבות אף בזה הדתי-לאומי. ראינו לאחרונה רב מישיבת עלי, ובה הבכירה והמובילה שבמכינות הקדם-צבאיות של הציבור הציוני-דתי, נושא דברים מתועבים מאין כמותם. האיש, המתועב מאין כמותו, אמר לתלמידיו כי אי שמירת מצוות פירושה בגידה, והעונש על בגידה הוא כדור בראש. וישנן התבטאויות רבות אודות החילוני כמחלה שיש להיפטר ממנה, וכ"ו, וכהנה וכהנה וכהנא.

שקיות-הקאה לא תועלנה כאן. דליים נדרשים כדי לקלוט את תכולת הקיבה הפורצת למקרא התועבה השונאת, הבוזה, הקטלנית הזו.

  

    עצם ההידרשות הפומבית, המלומדת לכאורה, ל"סוגיית" זכותם של חילונים לתרומת כלייה בעת סכנה לחייהם, היא הודאה באפשרות הדרתם מעצם הזכות לחיים.

על מה, איפוא, מיילילים החרדים ותומכיהם  -  נשיאנו ריבלין ביניהם  - כשהם מטיפים לאהבת חינם ולעצירת ההסתה האנטי-חרדית?

 מנת חלקו של הרוב שאיננו חרדי או דתי היא שטפונות של ביזוי, קללות וחרמות, מעיכת זכויותיו ודריכה על היקר לו. "החילונים הם עגלות ריקות; הם חמורים נושאי ספרים; בועלי נידות". אסופת גידופים זו היא רק להקת-החימום לפני הסט השלם של קללות מבזות, שיר השירים אשר לשונא; שיר אשר גם דף עמיד לאש ייחרך למגע אותיותיו בְּלובְנוֹ.

    מעתה, דעו כי השינאה והביזוי האלה לא נעצרים במרחב הגידופים והטינוף. מעתה, דעו כי החרדים  - ועימם גם חלקים גדלים והולכים של מלח-הארץ וכורכום-הארץ הציוני-דתי -  אינם בוחלים בכניסה לתחום ההריגה או מניעת הצלתם של החילונים האלה, הבוגדים האלה.

   מבול הביזוי והשינאה והקריאה הפומבית להימנע מהצלת חיינו, ואף להמיתנו, איננו מבוא ראוי לכך שנימָרח, אנו החילונים, בחיוכי אהבת-חינם.

   אהבת-חינם אובדנית שכזו, סופה שתביא למציאות שבה יהיה על החילונים להימלט מן "הארץ זאת", הארץ האומללה הזו. והנמלטים יהיו אותם שלא יומתו או שלא יימנע מותם בשל האיסורים להציל את חייהם, איסורים שינפיקו הרהג"נים (הרבנים הגדולים נורא).

או-אז נראה את ארצנו האהובה עלינו, "הארץ הזאת", הארץ הנכבשת-מבפנים הזו, הארץ הנשנקת-מבפנים הזו, הארץ ששיערה הופך צמר-פלדה וסנדליה הופכים נעליים מסומרות, ופניה - שפם-שינאה להם, ואזניה אזני-זאב, וידיה הרכות מיטנפות והולכות, מיטלפות והולכות, והיא כולה הופכת למדמנת דמים, בִּצת נחשלות, והיא שטופת אורגיות של מפגני וודו ואמונות טפלות.

והארץ הזו, סופה הֶאָלים יבוא לה מידי עצמה או מידי שכנותיה האלימות לא פחות ממנה.

ביבי? -  לא ביבי? 

אין זה משנה, אם לא נבין כי אנו נתונים למתקפת זרמי-עומק השוטפים כבר על פני הארץ. אלו הם זרמי לאבה איטיים ויציבים וסבלניים אשר עיתותיהם בידיהם, זרמי שינאה ונחשלות; נהירה נוהרת-אושר אל המאה העשרים ואחת לפני הספירה.