ברוח האחווה וההשלמה עם אויבותינו המרות משהו-משהו, ממזרח חצי האי הערבי, אלו אשר המפרץ הפרסי הוא גבולן המזרחי, הנה לפניכם סקירה קטנה, שעניינה העיקרי הוא השפעתה של שפת אויבינו -אשר חלקם מתחבק עימנו כעת - על שפתנו שלנו.
ערבית
שימושית בעברית
ערבית
/ ערבי/ ערבה /מערב. וגם מרוקו
סוד
גלוי הוא כי העברית חודשה ועודנה מחודשת בקצב מהיר, מאז אמצע
המאה ה-19, מתוך כוונה להפכה לרלוואנטית ולשפת דיבור וכתיבה של עם מתחדש ומחודש.
חידושה הנמרץ, המהיר, של העברית היה יליד נחרצותם וחריצותם של מעטים, טיפטוף דל של
משכילים - רובם מרוסיה הגדולה שחבקה גם את פולין והארצות
הבלטיות - חלקם נוטשי-דת, שנתקראו תנועת ההשכלה. התנועה
הזו היה לה תפקיד מרכזי בהנעת תהליך
חידוש העברית. השפה לא התחדשה, היא חודשה; היה זה מהלך היסטורי ולא
תהליך היסטורי. אני נוקט בצמד המלים חודשה ומהלך, כיון שהיה זה מיזם מוצהר,
מודע, נדחף ומקודם בכוח דעתנותם של אנשי תנועת ההשכלה; מהלך מלאכותי לכאורה, שהיה
יזום, מודע לעצמו ולכוונותיו. לא היה זה תהליך, שהוא התרחשות סטיכית, כזו
שהקבוצה האנושית המצויה בעיצומה (עדה, עם,
ארץ, יבשת, שוכני העולם כולו), חיים וחווים אותו ללא מודעות לכך שהם חיים וחווים
אותו.
ראשיתה של העברית המחודשת היתה מיצערה. זה
היה בחלקה הראשון של תנועת התחייה היהודית המשכילית - זו שרק לקראת סוף המאה ה-19.
המשכילים, וחובבי ציון עדיין לא עטו את אדרת תנועת הציונות. חיבת ציון עדיין לא
ראתה באמצע המאה את ההתיישבות בארץ ישראל כמשאת
נפש, מאווי לאומי. אך אין ספק שבמאמץ לחדש את העברית היתה בלולה גם כמיהה,
ערטילאית ככל שהיתה, לשיבת העם לארצו.
לקראת סוף המאה ה-19 השתלבו הרצון לשוב לארץ
ישראל ומהלך חידושה של העברית, והיו לסינרגיה האחראית לכל הקורה אותנו כעת, לטוב
ולרע. ברשימה שלהלן אסקור את פן העברית המחודשת במיתחם המדובר, הסלנגי.פן זה של
השפה לא היה יוזמת מחדשי השפה,אשר הבולט ביניהם היה אליעזר בן יהודה[1]. היה זה התהליך הסטיכי של חדירת
מלים ערביות לסלנג העברי המתגבש והולך. הוא היה תהליך ולא מהלך, כיון שהיה
בלתי-יזום, לא מודע לקיומו. משמע - סטיכי. הסלנג העברי בא"י יונק, כמובן, גם ממקורות
אחרים, אך כאן אסקור רק כמה מילות סלנג שזלגו מהערבית לסלנג העברי הארץ ישראלי.
--------------------------
נתחיל במילה ערבית, שאיננה
סלנג, אך היא ראויה להיכלל בסקירונת הזו, כיון שהיא אימם-יולדתם של המלים
והביטויים שידובר בהם כאן. הערבית, אלערביה, ב-בי"ת דגושה, וכך בכל נגזרות
השורש ע.ר.ב בגירסתו הערבית. זהו שורש
המציין תנועה, הליכה, תזוזה, תנועה, אי-הישארות במקום. גם בשפתנו העתיקה, ערבים
הם אנשים נוודים, "בדואים" אם תרצו, המצויים בתנועה מתמדת, אינם משתקעים
ואינם עוסקים בעיבוד אדמה. הבדואים עצמם אינם קוראים לעצמם בדואים, אלא ערב
((Arab, כלומר נוודים, נעים ונדים. גם המלה
העברית ערבה מספרת על אזור שבו אין יושבי קבע. תושביו, נוודים הם. ולראייה:
בערבית של ימינו, ערבה (araba)
פירושה רכב, מכונית, עגלה.
מילת
הזיהוי הקיבוצי ערב[2] (Arab) היתה מציינת את היות הקבוצה (משפחה, חמולה, שבט, ברית-שבטים) בעלת מאפיינים מובהקים של נוודות. כיום, כמעט
ואין משמעות נוודית לשם-הקבוצה הזה, ערב. עם זאת, עדיין רווח סרובו של
בדואי (ערבי "אמיתי") להשיא את
בתו למי שאיננו כזה. האד'א עיב! זאת
בושה! נו, נעזוב זה. רכילות.
הערבים
נזכרים במקורותנו כבר
בתנ"ך. הערבי היחיד שהתנ"ך
מציין את שמו הוא גשם הערבי (נחמיה,ב', 19) - איך זה איש בשם גשם? - ובכן, גשם זה לא היה מימטר ערבי, אלא איש
מגושם, בעל גוף (גוף,בערבית: ג'יסם); מנהיג ששמו - גשם - מעיד עליו שמגושם הוא, רב-כוח הוא,
גבר בגברים שזהותו היא נוודית; שהוא נמנה על השבטים הנוודים, כלומר -
הערבים, alarab,
שוכני ארץ ערב.
ובל
נשכח, בהקשר זה, את השורש העברי ג.ש.מ, על נגזרותיו שאינן טיפות-
נופלות-מן-השמיים: גשמי, גשמיות, התגשמות,
הגשמה. כל אלה מבטאים מהות פיזית, גופנית, שהיא היפוכה המשלים של ההוויה הבלתי
מוחשת, הרוחנית. אכן, בני הזוג המאוהב, רוח - גשם, הינם למעשה שני פנים של
מזג האוויר: משהו שאינו פיזי, שאינו גשמי, ומולו משהו גשמי; רוח, שאין לה גשמיות,
וגשם, שהוא המיצג הגופני, הפיזי, הנראה ומוחש של מזג-האוויר.
נשוב עתה לשורש שלנו, ע.ר.ב: צד מערב,
הוא בערבית ע'רב [gharb] (בטאו משהו דומה לגרב[3]). ע'רב/גרב הוא הכיוון שאליו נעה, נודדת ומעריבה
השמש לעת ערב. משמע, גם בעברית הקדומה ציין השורש ע.ר.ב תנועה, תזוזה,
נסיעה. שעת ערב היא בעצם שעת נדידת השמש, התניידותה והסתלקותה לאי-שם, מי
יודע להיכן. מי יודע אם תשוב מחר או מתי שהוא. פחד!!
כל
חלקה המערבי של האימפריה המוסלמית (תוניס, אלג'יר, מרוקו) היה נקרא ועודנו נקרא אלמע'רב
= המערב (בטאו: אלמגרב, כאשר האות ג מבוטאת כנ"ל). שם הכיוון והאזור מע'רב, שהוא בדיוק מערב בעברית,
שובש בפי הספרדים ל-מרוקו. דווקא. שיבוש
מביך של מע'רב. שיבוש אחר לשפות אירופה הוא שם העיר והמדינה אלג'זאאיר.
אלג'זאאיר שובש בפי הצרפתים ל-אלג'יר, והספרדים שיבשו אותו לארחליה.
דווקא. אלג'זאאיר היא מילה שפירושה האיים[4], על שם איים קטנים המצויים בים
התיכון, מול העיר המאופיינת בהיותם שכניה-אשר-בים. אי בערבית=ג'זירה
(ש"נגזר" והוצא מן הים).
הערת אגב מתחייבת: הערבים נקטו פעולות תגמול
הולמות, ושיבשו שמות שניטלו משפות אירופיות. ביניהן, נציין כאן את שיבוש שם העיר ונציה
ל-בונדוקיה. – רגע, בונדוקיה בערבית היא רובה, לא? - נכון לחלוטין. - ומדוע?
- יען כי הערבים חשבו (ולא טעו, אם אינני טועה) שמקורו האירופי של כלי-האש
הזה הוא ונציה, היא בונדוקיה בשפתם.
ערביה
((Arabia הוא שמה של שפת הערבים. כך קוראים לה דובריה,
הערבים. וכך גם נקראות בנות השבטים
הערביים: ערביה - Arabiya.
"נוודת", אם תרצו.
ולא
נשכח את ערבה (araba),
שאיננה אזור ששוכניו הינם נוודים. פירושה של ערבה araba
בערבית הוא רכב, מכונית, עגלה, אמצעי הובלה. כלומר, היא מעשה ידי אדם, ושמה מעיד עליה שהיא נעה, נוסעת,
מתניידת. ולסיום, הנה בא ה-ערבנג'י - arabangee - שהוא עגלון: שם המקצוע בערבית
+ הסיומת התורכית ג'י. ישנם מקצועות רבים כאלה, אשר בהם הסיומת התורכית ג'י חותמת את שם המקצוע הערבי. האם שמעתם על המקצוע
קרחאנג'י? לא? אז הנה: קרחאנג'י הוא מנהל שובך. או
משהו כזה.
[1] בן יהודה היה חסיד שילובה של הערבית בעברית החדשה.
הוא ידע כי שתי השפות הינן אחיות, תאומות סיאמיות, והעשיר את המילון העברי בשפע
מלים ערביות (דוגמת הווייה, מרכז, ומאות נוספות) .אולם אין להניח
שבן יהודה חשב על חדירת הסלנג הערבי לסלנג העברי.
[3] הגימ"ל מייצגת אות ערבית שהיתה גם עברית,
אך כיום איננו מבטאים אותה כהלכה. זוהי ערימת עיצורים גרוניים, המבוטאים בו בזמן: ע+ג+ר = ע', הדומה לR הצרפתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה