הפוסט הצנוע, זה האחרון, שעסק בערבית החודרת לסלנג העברי, גדל והתפתח והפך לטרילוגיה. מי שהשתעמם בפוסט הקודם, מוזמן לומר "אוווווף" ולשוב אל ביבי וגנץ והמלאכית מרקל.
אבל הבולג, גם אם הפוסטינקלה התנפח לשני פוסטים ויותר - על התכלת הזו הוא לא יוותר.
ערבית שימושית בעברית
סברס / דודס / מנגל
בפוסט
הקודם של "ערבית השימושית בעברית", התבחבשנו עם השורש הערבי-עברי
ע.ר.ב. ואללה, בכפינא. מספיק לנו. על כן,
הערב נעזבנו לנפשו ונסקור פריטים אחדים ממצבור המלים הערביות שחדרו לשפה העברית
המתחדשת.
נפתח בתואר המציין את היהודי החדש, הצעיר-לעולם, יליד פלסטינה - א"י/ישראל: צבר, ובצורת הרבים: סברס.
לסברס האלה קוראים תמיד אורי או יפתח או יגאל,
ובלוריתם היא בהירת-שיער. תמיד. זהו שיער אשר בשעה שאינו כלוא בין קרקפתם
לכובע-טמבלם, הוא מעורר התרגשות בנשמתן של
הצבריות, ששמן הוא תמיד רותי או רינה
או כרמלה.
צבר?
ארץ ישראל? חבריא, רדו ממני. כי סיפורו של
הצבר הוא סיפור מצחיק. בידוע שהקקטוס הזה
הובא לכאן רק לפני כארבע-מאות וחמישים שנה, ממכסיקו, וככל אחיו הקקטוסים אין
בו כל מאפיין ים-תיכוני. את השם צבר, המזקיף את קומתם של היהודים ילידי הארץ, שאלו
היהודים מהערבית: צבאר (בטאו: סבאר). שמו הערבי של הצבר ניתן לו בשל
שרידותו המיוחדת במינה, והיותו עמיד לכל סוגי הקרקע.
בערבית, כושר עמידה, שרידות, הוא צבר
(sabr), ומי או מה שנחן בתכונות האלה, ראוי שייקרא
צבאר (תואר שמשקלו זהה בדיוק למשקל בעלי מקצוע בלשוננו: טבח, טייס, נגר
ודומיהם).
הרשו לי להניח כי יהודיהן של ארבע-הארצות (הן ערי
הקודש: חברון, ירושלים, טבריה וצפת) היו אלה שאימצו את שמו הערבי של השיח הקוצני
הזה, ה-צבאר (בטאו: sabar).
בצורת הרבים המיוחדת ליהודי א"י,
נוספו לסוף השם סגול ב-רי"ש ואחריו סמ"ך:es. זהו צירוף שהוא סיומת-הרבים של שמות זכריים
בספרדית, וכך גם בגירסתה היהודית, הלאדינו, שרבים מכנים אותה ספאניולית.
ה-ס"טניקים, הספרדים הטהורים בעיני עצמם,
צאצאיהם של מגורשי ספרד, הם שתרמו את צורת
הרבים של צבר/סבאר: סברס (sabres).
והרי חידה: מדוע האות הראשונה של השם הזה בגירסת
הלאדינו היא צבר, בצד"י, ובצורת הרבים שלו היא סברס,
בסמ"ך? אביא פיתרון לסוגייה, שהוא על
טהרת הלאדינו של האשכנזים, היידיש: גיי וייס, לך דע. ומדוע
הפכו הצבר והסברס לסמל מנפח-חזה
של ארצישראליות שורשית, יפת-בלורית ותואר?
- ואללה, לא יודע. כלומר: מוש עארף, no lo se.
הייתכן שיהודיה דוברי הלדינו של ארץ ישראל במאה התשע-עשרה לא ידעו כלל כי
קקטוס הצבר/סברס - סמל הילידיות היהודית הארצישראלית, זו
היפתחית-יגאלית-רותית-רינית - הוא בכלל יליד מקסיקו? גיי וייס.
----------------------
דודס הוא שמו של משחק ילדים. למיטב ידיעתי אין הוא מוכר לילדים של היום. מה קורה שם, במשחק הזה? להלן כמה הנחיות לשחקן:
ראשית, חבוש כובע טמבל. וכעת, אחוז בידך קרש
שטוח, חמישים על עשרה סנטימטר מידותיו, עוביו כחמישה עשר מילימטר ונסה להטיס
באמצעותו את מקלון הדודס (כ-12
ס"מ אורכו, קוטרו כשניים-שלושה סנטימטר, ושני קצותיו מחודדים כעיפרון, בערך).
וכיצד מעיפין? הנה כך:
החזק[1] בקרש והנחיתו קלות על אחד
מקצותיו המחודדים של מקל הדודס. הדודס
הזאטוט, חמוד כזה, אמור להיבהל ולנתר לאוויר. או-אז עליך לחבוט בו למרחקים, וכל
המרבה להרחיק, הרי זה משובח ומנצח.
ואפשר
גם להכפיל, כלומר להקפיץ את הדודס על הקרש מספר פעמים, ואז לשגרו למרחקים.
כל הקפצה מכפילה את מספר המטרים שאליו הוטח מקלון הדודס.
יופי-טופי, אבל היכן כאן הערבית? הנה
היא באה: דודס היא צורת הרבים, בלאדינו, של המילה הערבית דודה (dooda) שפירושה תולעת. ניתן להניח שהמקלון הקטנצ'יק
זכה לכינויו זה בשל זעירותו.
אם
כן, אנחנו וקודמינו במאה ה-19, כולנו שיחקנו בתולעים, דודס. אגב, לעולם לא
קראו למקל הקטן, המוקפץ, דודה. הוא, והמשחק הקרוי על שמו, נאמרו רק בצורת
הרבים, דודס. למה?
נסתייע
שוב באידיש: גיי וייס, לך דע.
----------------------
- ומי הוא זה שהיה מניח מיתקן-צלייה קטן וקל, - עשוי פח, מתנייד בקלות ממקום למקום, על גב גמל או חמור? - נכון, ילדים. היה זה הבדוי, הערבי המקורי. כיון שהנוודים האלה, הבדווים, אלערב (alarab), הם היחידים שהיו מטלטלים מיתקן צלייה קל, טלטיל, הרי ששמו של המתקן הזה מבוטא בהגייה הבדווית, שבה האות קו"ף מבוטאת גימ"ל. וכך, המנקל (mankal) הפך למנגל.
----------------------
החילחול בין שתי השפות, עברית וערבית בגירסתן המדוברת,
איננו חד-סיטרי. בכך תעסוקנה השורות הבאות.
בסדר? - או-קיי. בסדר.
- רגע-רגע.
כיצד אומרים בסדר בערבית הפלסטינאית? -
בסדר; ורמזור הוא רמזור (או רמזון)
באותה שפה; קרש הוא קרש, ורישיון נהיגה הוא רישיון
נהיגה, וסוג אלף הוא סוג אלף. כל אלה, ועימן יותר
מאלף מלים עבריות[2],
ואף צירופים שלמים, חדרו לשפה המדוברת הפלסטינית. רבות מהן חילחלו גם לערבית
הפלסטינית המדוברת של עזה ויהודה ושומרון.
העברית - צחוק הגורל או חיוכו המונה-ליזי -
נוקמת כעת בערבית הפלסטינית, זו שהחדירה ועודנה מחדירה מלים רבות כל-כך
לסלנג העברי.
האם תביא דיפוזיית-המלים הדו-כיוונית הזו ליתר
הבנה, להסרת חומות של איבה, שינאה ודם, בין היהודים לערבים בארץ ישראל
המערבית? ואללה, בחיי, לא יודע. ואללה,
בחיי, לא בטוח. ראו את האיבה שבין הגרמנים לאנגלים (כ-70% מהאנגלית מקורה
בגרמנית), האזינו לאיבה שבין דוברי הערבית
לדוברי הערבית, בין הרוסים לפולנים, אשר שפותיהם קרובות מאוד זו לזו, וראו מה קרה
ועדיין עשוי לקרות בין הסרבים לקרואטים, שאף שפותיהם שלהם תאומות סיאמיות. ודימעו
לנוכח האיבה שבין היהודים בישראל ליהודים בישראל.
אבל
מה?
הבה נקוה. ח'לינא נתאמל. خلينا نتأمل
[1] לפמיניסטיות מיטואיות השואלות "רגע, אין בנות בדודס?",
נאמר: - זהו משחק לבנים בלבד! ואל נא תאמרנה me too. כן?! כאן יש לנו עניין במשחק לבנים בלבד. למה? ככה. וזהו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה