בהופעת הבכורה שלי כבולג, מסופרת האמת על ה"א באייר תש"ח: הכלב המנמנם, בן גוריון המתגלח, חניתה-דדניתה וכל השאר.
ה' באייר: ההר הכהה שבמערב הוליד
ההר הכהה שבמערב הוליד עננים כהים. החורש הטבעי שעל גבחתו, נראה
כמסרב להתיר להם לנוע מזרחה. אבל הם נסעו. כהים, טעוני נחישות וזעם שאין לדעת את
פִּשרם.
להק עורבים ניסה לשווא לשוט מערבה, מול הרוח
המערבית העזה, ויוסק'ה המוצק-פלוס, ישב על מדרגות הכניסה לחדר הצריף שלו. הוא הביט
בעננים המוּבָלים אל אחריתם שבמזרח, אבל לא ראה אותם. הוא לא היה עיוור, אלא שהיה
מכור לַהתמכרות. נעליו - בכל אחת מהן גרב כמהת-כביסה - היו
מונחות לצד כפות רגליו. לאחר שהביט בעננים הזוממים, ללא שראה אותם, עצם את עיניו
והחל כופף את אצבעות רגליו. הציפייה האהובה חלחלה משיפולי הגב, במעלה עמוד השדרה
אל הצוואר.
או-אז שילח את האצבע המורָה של ידו
הימנית, הניח אותה בעדנה רבה בין זרת רגלו הימנית לשכנתה הגדולה ממנה מעט. אצבע
היד השתהתה קצרות, ואז החלה לנוע קדימה ואחורה, תוך שהיא סבה על צירה. רצועות של
עונג השתלחו מכף הרגל מעלה. הוא חשב על כך שאינו חושב על דבר כל שהוא, ואמר:
"אוששש, זה טוב. זה טוב לא לחשוב". קולו הדק, השברירי, הנשמע כמפלל
למשהו, זה שהקנה לו את הסולו הקבוע "והיא שעמדה" בליל הסדר, חצה את
שלושת המטרים המובילים אל חלון דירתה של חניתה, שהייתה שרועה על המִיטה שליד
החלון, מנסה לחטוף מנוחה קצרה, טרם שיבואו התאומים מהגן, והיא תלך איתם לחדר
האוכל, לשמוע את הרדיו עם כולם. "שוב פעם הטמבל עם ה'אוששש, זה טוב'",
לחשה לעצמה.
כשהגיעה חניתה לארץ, היה שמה חנצֶ'ה.
טבנקין, המנהיג הנערץ עליה ועל עמיתיה להפלגה, בא להקביל את פניהם בנמל. בצעד
בוטח, מכיר בערך עצמו, קרב טבנקין לחבורת העולים הנרגשת. הוא הבליע חיוך כאשר ניגש
אל חנצ'ה, ותהה בינו לבינו אם רק שֵערהּ הארוך, שלא כדרך החלוצות, או
גם הברק שבעיניה והעדנה החטובה של שפתיה, הם שהובילו אותו אליה דווקא. האיש
הזקן - חמישים ושתיים - שאל לשמה
וליטף בחיבה את כתפה. היא ענתה, מסמיקה-למחצה: "חנצ'ה". טבנקין השהה כף
יד רחומה על הקימור המשיי של כתפה והודיע לה: "מהיום זה חניתה. היום נולדת
מחדש, חניתה. ואת הולכת לאיילת-השחר".
היא עשתה כדבריו, והפכה לחניתה
מאיילת. בעשור שאחר כך הספיקה לפגוש את שמילקה, שסרב להיות שמואל, ולהביא אתו
לַעולם את התאומים. וכעת היא רוצה לישון, כדי לשמוע את בן-גוריון ברדיו, ואולי גם
טבנקין ידבר, ויוסק'ה ידע שחניתה היא שותפת-שלא-מרצונה לגלי העונג שמשלחים לגֵווֹ
האירועים שבין אצבעות רגליו, אך הוא העמיק את אחיזתו בממלכת העונג. ואז נדמה היה
לו כי חמת הרוח שוככת. גושי האופל הכועסים שבשמים נראו כעוצרים מעליו,
וזוממים להראות לו מאין ממטירים העננים. הטנור המוצק-מאוד סרק את המרחקים הקצובים
שבין אצבעות רגליו.
הוא הניח לאצבעו לנבור ולחולל נסים קטנים.
ואז, אין יודע מדוע, נמלטו העננים מזרחה, וההר שבמערב לא שיגר חדשים תמורתם והרוח
שֵקטה ואיש זקן - שישים
ושתיים - קצר קומה, במכנסיים קצרים ובגופייה,
שרעמה לבנה חובקת את קרחתו, ישב בְּמטבח ביתו, כוס תה בשמאלו, דפים עמוסי אותיות
בימינו, והתאמן בקריאת טקסט. הוא אמר לאשתו, שטרחה בניגוב הצלחות: "פולה, עוד
שאלה. אחת, באמת. איך עליי לקרוא הטקסט בַּשוּרה הזאת: 'לפיכך נתכנסנו אנו...', או
'לפיכך נתכנסנו, אנו...'". פולה פסעה לעברו, הניחה על כתפו כף יד שמגבת כלים
אחוזה בה. האיש הקצר עד-מאוד ציחקק: "נו, פולה, זה מדגדג", והסיט את
המגבת שליטפה את כתפו. פולה אמרה: "בן-גוריון, אני לא מבינה בַּפסיקים שלך
ושל שרתוק, אבל את החליפה תלבש כמו שצריך, לא כמו שהיה שם בלונדון. בכל זאת, היום
זה בַּמוזיאון!".
בן-גוריון נאנח. פולה חזרה לכיור, ואז נאנחה אף
היא, קינחה ידיה במגבת, נטלה את "מעריב" ו"דבר", ולא ידעה
באיזה מהם לקרוא על הקרבות בירושלים ובגוש עציון. אוושת הפיקוס הענק שליד הבית
הפכה את עייפותו של בעלה לנמנום חטוף. סנטרו, הקורא תמיד תגר, היה חבוק ברחמים
רבים בכפות ידיו, וכל הכבודה הזו נשענה על מרפקים איתנים, שהעיקו על המכתבה, משני
צדי צרור הדפים. חניתה, שצעירי הנוער המקומי כינוה בינם לבינם "דדניתה",
קמה ממיטתה, קַרבה לחלון, ובקולה הנמוך, הניקוטיני, גערה ביוסק'ה: "נו, אי
אפשר לתת לישון קצת? עוד שעה בן-גוריון מדבר ברדיו, ואולי גם את טבנקין יתנו. אז
עכשיו אולי תיתן קצת לישון, לא?!".
יוסק'ה נענה בפיהוק, הסתכל בשמים המתבהרים והולכים, לחש
לעצמו "נודניקית", העיף מבט לחלונה של חניתה, ואמר לה: "נו, גשם
כבר לא ירד היום". ימינו אחזה בנעליים הצמודות זו לזו, הרימה אותן, ושמאלו
תחבה את הגרביים אל מעמקיהן. הוא נכנס לחדר. קירות העץ והדיקט נענו ברעידה לפגיעת
הדלת שהוטחה קלות במשקוף. יוסק'ה השליך את הנעליים לצד הדלת, ינק מים מִפִּיַת כד
החרס שלמרגלות השולחן העירום, ונפל - סיסרא בגופייה
ובתחתונים - על מזרון עצוב, ליד רדיו קטן.
רקסי, שהלחית לצד הדלת, קם ממרבצו, המתין למנת הליטוף שלו, זכה בה, ושב למקומו
ולחלומו, שבו שימשו בערבוביה נתחי קציצות, ו"גוּרָה", כלבת הבוקסר של
נחמיה.
יוסק'ה נרדם מחייך, כי ידע לאן מכַונים אפו והרהוריו של הכלב,
ובן-גוריון טבל באמבט. הוא הסתפג במגבת, מישש את לחייו, לחש "יש לגלח הלחיים", ותר אחר התער. זרם המים הוסיף לשרבט בָּס
חרישי בפגעו בְּלובן הכיור, השעה הייתה כבר שלוש ורבע, ורבקה נגסה בפרוסת
הלחם-בְּרִיבָּה וצחקה: "נירצ'ה, גנבתי לחם מפי הטף. נו, טוב, צריך להקים את הילדים, עוד מעט
הולכים לחדרוכל. שנספיק".
הן החלו להעיר את הילדים, החליפו שלושה סדינים שנרטבו, ובן-גוריון
לבש את החולצה הלבנה, עסק בקישורי העניבה, נחנט בז'אקט, תוך שהוא חוזר וקורא בדפים
שבידו. "בואי, הולכים", אמר לפולה, והיא לַאטה בכבדות: "בן-גוריון,
נו? מה עם המכנסיים?". הוא הביט בה במבט מתחטא, וחייך: "אכן, שוב שכחתי
המכנסיים". שתי רגליים קצרות החליקו אל גלילי בד שחורים. גרביים, נעליים
מבהיקות. הדפּים. התיק.
חניתה הקיצה משינה חטופה, המתינה לַתאומים, ומשלא
באו, עלתה לחדר האוכל ומצאה אותם ישובים עם כל הילדים, על הדשא, בצל הפיקוסים
הענקיים. בחדר האוכל שליד הפיקוסים העיקו הוריהם על ספסלים ושולחנות, בריגשה
צפופה. לחישות של המְתנה פילסו דרכן בינות לצעיפי עשן-סיגריות, לחם, ריבה, תה,
קומקומי אלומיניום מצולקים. בן-גוריון ירד מהמכונית השחורה, פּוֹלָה לידו. הוא
הצדיע לשוטרים שניצבו בפתח המוזיאון כשגופו נמתח לאחור, דילג את המדרגות במהירות,
נבלע בדלתות המוזיאון, ויוסק'ה נשאר בחדרו. הוא חייך בשנתו, רקסי לידו. הכלב השעין
את ראשו על כפות רגליו הקדמיות, עיניו פקוחות ואוזניו מונפות מדי שניות אחדות.
הרדיו הקטן שליד המזרון רגש מעט. בן-גוריון כחכח בגרונו, והַס הושלך במוזיאון.
מילותיו חתכו את האוויר ושרטו את ציפת התקליט המסתובב על מכונת ההקלטה: "בארץ
ישראל קם העם היהודי. בה עוּצ...", רקסי עצם את עיניו ועננה קלה נחלצה במערב
מאחיזת החורש הכהה שבראש ההר.
מקסים. תמשיך לכתוב
השבמחק